החלון | The Window

התמהמהתי בתשובה לפניה של גלריה גורדון לכתוב על “אי שם” התערוכה המשותפת של יוסל ברגנר ונדב נאור. החיבור בין האמנים היה, מבחינתי,  לחלוטין לא צפוי. העבודות של נאור מעניינות אותי כבר כעשור. דמויות חידתיות אחידות קלסתר והאיים המבודדים, שני הנושאים שהוא חוזר ועוסק בהם, מתפתחים לכדי עולם עם שפה אינדיוסינקרטית, חוקיות פנימית, והיסטוריה פרטית. ההיגד הכולל שמתגבש הוא בבחינת הבעת עמדה ביקורתית, מהרהרת על הערכים הבסיסים שהתקבעו בתודעה שלנו על אינדוידואליזם, שייכות וקניין. בתערוכה שאני אוצרת במוזיאון פתח תקווה, (חלק מאשכול תערוכות שיפתחו בספטמבר הקרוב) אציג דיוקנאות שיצר והם כמנהיגי או קדושי אותה קהילה  אחידת קלסתרים.
בעבודות של ברגנר לא עסקתי בעבר. בהתבוננות בקבוצת העבודות שנעשו בין שנות ה 50 וה 70, בנפרד מגופי עבודה אחרים שלו, הבחנתי ברגישויות שעולות אחרי הדמיון הבולט למודליאני, לשאגל ,לפיקסו ולמגריט. הקריאה של העבודה במבט מתוך העבודות העכשוויות של נאור (צרוף שיצר אמון יריב), ההתמקדות במוטיבים הבסיסים בלבד  אנשים ובתים הייתה הזדמנות  לבחון  קטלוגים מהעבר, להביט מחדש במבט יחף.

הטקסט לפניכם:

Nadav Naor Untitled, 2015, oil on canvas, 37×39 cm

 אנשים ובתים, בתים ואנשים – יוסל ברגנר ונדב נאור

ד”ר סמדר שפי

 המפגש בין היצירות של יוסל ברגנר ואלו של נדב נאור בתערוכה “אי שם” נסב על אנשים ובתים,  דימויי יסוד אוניברסאליים: דימוי הדמות האנושית ודימויי המחסה, המפלט, המבצר, הבית,שבשם השמירה עליו לחמו כבר אינסוף מלחמות.
בעבודותיו של ברגנר, שצוירו בין שנות ה – 50 לשנות ה – 70 של המאה הקודמת, דמויות ממוסגרות – כלואות באדריכלות אפורה. האדריכלות ממלאת את משטח הציור ללא רמז לשמים, נוף או מבנים נוספים. בהתבוננות מתחוור שהיא מעין תפאורה*,כפסאדה של בנין שנהרס ואינו למסתורמתוהוהעולם.נאור, בעבודות מהשנתיים החולפות, מעמיד דמויותיו בחזית מבנים ספק פסטורליים ספק רדופים. המבנים המצויריםכממוקמים על אייםבלב גוף מים שהיקפועלום. הבדל מהותי בין נאור לברגנר הוא הציוריות,הטון המדיומלי שמעבר לנושא או תוכן: לברגנר איכות יבשה, רישומית, כאילו מבליעות עבודות וזיכרון קוים של כתב ודפוס בעוד העבודות של נאור מרובדות ורכות כאילו ששכבה מעמעמת מפרידה אותן מהמציאות.

Yosl Bergner

נאור, נטוע בהוויה הישראלית מתבונן בפילוסופיה ותולדות האמנות המערבית ממרחק, ספק כבן בית, ספק כאורח. יצירתו של ברגנר רוויה בהקשרי יהדות מזרח אירופה ותרבת היידיש המודרנית של המחצית הראשונה של המאה הקודמת וסיפור חייו, בין אירופה, אוסטרליה וישראל מגלם את הנדודים היהודים. השוני בין שני גופי העבודה מתבקש אפוא, עולה מעליו, אך חוטי השני המחברים בין ברגנר לנאור, קורים דקים של משמעות, זיקות של זיכרונות תרבות, מרתק.
מפני הדמויות של ברגנר ניבטות דמויותיו של אָמָדֶאוֹ מוֹדִיליאני (1884-1920), הצייר היהודי איטלקי מהבולטים במודרנה הפריזאית בתחילת המאה ה – 20, ועיני “דיוקנאות פיום”, דיוקנאות שחוברו לארונות קבורה בתקופת השלטון הרומי במצרים העתיקה. העיניים הגדולות שמבטן ממוקד ומופנם הן סימן ההיכר שלהם. הדמויות של ברגנר כמעט זהות,  כמעט בלתי ניתנות לאבחנה מבחינת מגדר וגיל (מלבד הקטנה), כאילו הוקפאו בזמן ומחוץ לזמן במקום שאינו מקום. הבתים (בתי האסורים?) בתוכם הם מסתופפים אפורים כבטון או טיח, לעיתים שרוט או פצוע קליעים. הפתחים בבתים-תפאורות, חלקם קשתות, ספק גותיות ספק מזרחיות, וחלקם רבועים, כהדבקת קרעי זיכרונות למבנה אחד.

Nadav Naor , 2016

הבתים של נאור קפואים בזמן שאינו מסוים, במקום שאינו מקום. בתי אבן אדומי גגות כמו משיר או סיפור ילדים, שייכים להווה או מלפני מאות שנים. כמו לבתיו האפורים של ברגנר גם לאיים של נאור תחושת אין-מוצא, ניתוק,ריחוק ובעיקר תלישות. הדמויות, בקבוצות, ובודדים הן בעלות אפיונים אינדיבידואליים אך אלו כמו מודבקים על קלסתר פנים קבוע.
השימוש בקלסתרי פנים דומים מאד, בעבודה של ברגנר ובעבודה של נאור נענית לקריאות שונות: מהוראה על מכנים משותפים הכלל אנושיים, כאין קריאה לסולידריות ועד לתחושה של אחרי אפוקליפסה, אחרי צמצום הקיום האנושי לקוויו הבסיסים ביותר. ברגנר נותן ביד דמויותיו סימנים של געגוע לדעת ושלום: תפוח, פרי עץ הדעת, חתוך כמו פצע, כמו גוף שהפך לבשר,ענף זית מקשט כובע קלון לבן. דמויותיו של נאור בחליפות מגוהצות כמו נקלעו לאי בודד, או שרדו על פיסת מיבשת, אולי אטלנטיס, שירדה לפתע למצולות.

 *ברגנר צייר במהלך הקריירה הארוכה שלו תפאורות לתיאטרון, בעקר להצגות של הבמאי נסים אלוני.

אי שם , גלריה גורדון. כתובת: רח’ בן יהודה 95, תל אביב

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
תגובות – נא לכתוב ל thewindowartsite@gmail.com

Yosl Bergner

Beyond – Yosl Bergner and Nadav Naor

When the Gordon Gallery asked me to compose a text for the joint exhibition by Yosl Bergner and Nadav Naor, I hesitated before consenting. This was an entirely unexpected pairing for me. I had been following Naor’s development over the past decade, with his critical contemplation of the basic values that became fixed in our consciousness: individualism, belonging, and possession.I had never written about Bergner’s works. The works in this exhibition dating from the 1950s through the ‘70s show an evident similarity to works by Modigliani, Chagall, and Picasso. Reading Bergner’s works alongside of Naor’s contemporary works and focused on motifs of figures and habitats provided and opportunity for a fresh examination. 

Yosl Bergner

Figures and habitats, habitats and figures:Yosl Bergner and Nadav Naor

 The encounter between Yosl Bergner’s works and Nadav Naor’s paintings in the exhibition “Beyond” focuses on universal images of people and houses. Bergner boxes in his figures in grey architectural frames. A closer look makes it clear that what is depicted is an artificial backdrop, like a façade of a building under reconstruction. Naor places his figures in front pastoral or haunted buildings located on islands in the midst of a sea of unknown dimensions. Bergner’s works have a dry, drafted quality, while Naor’s works are soft and layered.

Nadv Naor Untitled, 2015, oil on canvas, 28×31 cm

Nadav Naor, firmly rooted in the Israeli experience, observes western philosophy and art history from a distance, while Bergner’s works, suffused with contexts of Eastern European Jewry and modern Yiddish culture, embody the wanderings of the Jewish People. There are obvious differences between the two bodies of work, but the connecting threads create thin webs of meaning which are fascinating.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com

Bodies – Sharon Vazanna and Tomer Sapir
photo Yaniv Levi

הכוראוגרפית שרון וזנה והאמן תומר ספיר יצרו עבודה משותפת בה האמנות הפלסטית הוא על גוף הרקדנים ממש, לא כתפאורה ואפילו לא כבגד. היא צמחה בשורת מפגשים כשמכנה המשותף ביניהם הוא ההתבוננות בגוף כנחשק וכמעורר פיתוי אך גם כדוחה ומסליד. הנכחה כזו יכולה לגלוש לעיסוק מפורש מידי ובבזוי אך כאן נראה שיש הרהור ,אפילו התרה של פקעת הקושי בדיבור על מונח ה abject. המונח  נידון באופן מעניין על ידי גוליה קריסטבה ב 1982 ב Powers of Horror: An Essay on Abjection . היא דיברה שם על החרדה והדחייה שמעוררים מצבים של התמוטטות הגדרות בין אובייקט לסובייקט, בין האני לאחר.

Bodies – photo Dan Hen

הדוגמא המרכזית שלה היתה התגובה שמעוררות גופות , BODIES המזכירות לנו את היותנו בני תמותה ומדברת על תגובה דומה שיוצרות הפרשות גוף מסוגים שונים, או מראה פצע פתוח. הבזוי, טענה קריסטבה, משמר את זיכרון האלימות והאנרכיה של לפני הסדר, לפני הפרדה והאבחנה בין גוף לגוף כידי להיות מהויות עצמאיות. (דומני שרק מקרה מצער הוא ששם עבודת המחול הוא כשם התערוכה הפופולארית וסרת הטעם של גופות חנוטות שסבבה ברחבי העולם בשנים האחרונות) .

Bodies – Sharon Vazanna and Tomer Sapir –
photo Tomer Sapir l

ספיר מכסה את גופם של הרקדנים באבקות שונות ופיגמנטים היוצרים מעין שכבת עור חדשה כמחלת עור הפרשה או קעקוע . היא גם גורמת להם להראות דומים זה לזה ושונים ,באופן מקסים ומאיים ,מהדרך בו אנו רגילים לראות ולדמיין גוף . ברגע הראשון הם  נדמים חייתים או חייזריים, כמעט מביכים . ספיר עושה שימוש נוסף  החומריות של פיגמנטים ובתחושת ההתפוררות ויהובש שאפיינה עבודות קודמות  שלו  שנסבו סביב קריפטידים , בעלי חיים מיתיים שלא נמצאים באינדקס הזואולוגי מיתוסים (כמו נסי מלוך נס ). כך העבודה “הביקור” (2005, 2014) התייחסה למיתוס על יצור שהופיע על חוף  העיירה מונטוק בצפון ארה”ב. למיתוס תרמה העמימות סביב מתקן ממשלתי סודי, השוכן בקרבת מקום שיש הטוענים שמתנהלת בו תוכנית להתגוננות מפני טרור ביולוגי, או ב ” האינדקס הקריפטוטקסידרמי המלא” שהציג במוזיאון ישראל ב 2010 .

The Visit , Tomer Sapir

האנושיות, מה שמעורר הזדהות ושומר ביצירה על אותה איכות נדירה של אמנות שהיא מספיק קרובה ומספיק רחוקה מאיתנו, היא התנועה ,הגישוש ההופך מידי פעם להתפרצות,  למאבק של הרקדנים  להשיל את העור הנוסף , את הלכלוך, את הדוחה ,את המשא העודף. מה שמתחיל ברקדנים ששוכבים בכתמים – שלוליות של פיגמנטים וחומר צמיגי , תמונה אפוקליפטית למדי של אסון אקולוגי, הופך למערך מורכב של פגישות ופרידות, שיתופי פעולה והשתבללות, מעברים בין תנועות חדות לתנועות שמזכירות מהלכים קליגרפיים. המוסיקה,לעולם האמנות המופשטת ביותר, יוצרת לתנועה  מסגרת פנימית ופועלת איתה, ובדומה למקום של האמנות החזותית אינה  רקע אלא יסוד נוסף.

Bodies –
photo Idan Glikzelig

המופע , החולף מהר מידי, הוא צפייה בתהליך של שינוי.  אופן מפתיע למדיאפשר לקרוא אותו בכאופטימי . ממה שנראה כאסון, אמנם זר ומרוחק, בתחילת המופע, מפציעים חיים וקשר ואנושיות .

* נכתב בעקבות צפייה במופע שעלה לפני ששה חודשים.

29-30/6, רביעי וחמישי, 21:00, מחסן 2 בנמל יפו.

 רקדנים:                        תמר סון, נמרוד פולס, שירה בן אוריאל, בר גונן
מוסיקה מקורית:            אדם גורליצקי
מוסיקה נוספת:    PAVANE – ARC OF DOVES

BRAHMS – PIANO TRIO IN B, OP. 8 – ADAGIO
Performed by BEAUX ARTS TRIO
עיצוב תאורה: עומר שיזף

שמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
תגובות – נא לכתוב ל thewindowartsite@gmail.com

Four dancers perform for nearly an hour what looks like a process of exploration and peeling off a skin, a search, a scraping off and attempt at release, which may be thought of as a “closeup” of the emergence of a butterfly from its cocoon. However, in this dance piece, what is shed, that which drops off to become dead organic matter, may be read in various ways.

Bodies – Sharon Vazanna and Tomer Sapir
photo Tomer Sapir –

Choreographer Sharon Vazanna and artist Tomer Sapir created a collaborative work in the sense that Sapir’s plastic artwork is on the actual bodies of the dancers themselves, not as scenery nor as clothing. It was an outgrowth of a series of meetings between the two, whose common denominator was the close observation of the body as desirable and seductive. Making the body present can easily slip into an overly explicit engagement in despising the physical, but here it seems that the artists are involved in observation. One might also say there is a release of the kernel of difficulty in speaking about the abject. The term was discussed in a very interesting way by Julia Kristeva in 1982 in her Powers of Horror: Essay on Abjection. Kristeva spoke of the anxiety and revulsion aroused by states of collapse of the definitions between object and subject, between the “I” and the “other.” Her main example was the human response to corpses that remind us that we are mortal. Kristeva addresses similar responses to bodily excretions. That which is despised, argues Kristeva, preserves the memory of the violence and anarchy preceding order.
Sapir covers the bodies of the dancers in powders and pigments to create a new layer of skin, like a skin disease, excretion or tattoo. It also causes them to look like animals or aliens. They are different in a magical yet threatening way from the way in which we are accustomed to see and imagine a body. The work also shows an additional use of a type of materiality of pigments which has characterized Tomer Sapir’s previous works involving cryptids, forms of life not found in the “normal” zoological index, which are the subject of myths (such as “Nessie,” the Loch Ness monster).

Bodies – Sharon Vazanna and Tomer Sapir photo t עידן גליקזליג

Humanness, which leads to identification and which preserves the rare quality of art being close enough yet far enough from us, is movement. The dancers struggle to shed the extra layer of skin, the dirt, the extra burden.
The performance, which passes all too quickly, is a viewing of the process of change. It is surprisingly possible to read it as optimistic. From what looks like a disaster, alien and distant, humanness, humanity and communication shine through.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 

www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com