בתערוכת הבוגרים הנוכחית בשנקר מציגים שלושים ושניים בוגרים והיא נאצרה על ידי רונה סלע, גל וינשטיין ורועי קופר . איכות המיצבים בולטת, יש כמה וכמה עבודות מענינות ולעומת זאת הציור ברובו מאכזב (ורוח אסכולת לייפציג מרחפת בחלל ) ועבודות הוידיאו בינוניות למדי.
ים עמרני איילת שקד פרט מסדינים 2016
הנושאים אישיים או חברתיים ופוליטיים, בעיקר הגירה ופליטים אך יש העדר כמעט מוחלט של התייחסות למורסות הקיום הישראלי. מדאיג לחשוב שמופעלת צנזורה עצמית של הסטודנטים הגורמת להם להתרחק מנושאים שנויים במחלוקת. ראיתי את התערוכה לפני צנזור העבודה של ים עמרני שצייר את ראש איילת שקד על גוף עירום והדימוי הזה לא שינה במאום את הרושם של זהירות מופלגת בהיגדי העבודות. לאחר שעמרני התבקש לכסות את הראש או להסיר את העבודה הופכת את המחשבה על צנוזרה עצמית שמפעילים סטודנטים לסבירה בהחלט. ראש שקד צויר על גוף נשי עירום שכמוהו שכיחים ביותר בתולדות האמנות ואינו פוגעני (הדיון על העירום הנשי באמנות שוקק מאז שנות ה 70 ולא אכנס אליו כאן ).
הגסות של הדרישה לצנזר מתחדדת לאור היסטוריה ארוכה בתולדות האמנות של חיבורי ראש וגוף עירום של מנהיגים. אפשר להזכר בדיוקן נפוליון המהלל שיצר הפסל אנוטוניו קאנובה ב 1802 בו הציג את נפוליון כאל מרס משכין השלום ובוודאי בדיוקן חוזה המדינה שיצר אפרים משה ליליאן ב 1902.
Canova Napoleon as Mars the Peacemaker
לצנזר ציור דיוקן (בינוני) של פוליטיקאית בשל הצמדתו לגוף עירום, במחלקה לאמנות במוסד אקדמי, היא החלטה אווילית מביכה. לאנשי אמנות היו צריכים להיות די כלים היסטוריים והשוואתיים לסכל מחשבה כזו באיבה. היות ומדובר בצנזורה עצמית, ללא פניה של גוף חיצוני לשנקר נראה שהאימה מתגובת השלטון שיבשה לחלוטין כל שיקול דעת.
אפרים משה ליליֶין
1902
הפתיחה של המחלקה לאמנות בשנקר, נערכה ביום חמישי במקביל לפתיחת תערוכות הבוגרים בבצלאל ומוסררה, מה שנראה כחוסר תיאום מכוון – בתי הספר מתחרים על הבכורה. המחלקה בשנקר הוקמה ב 2008 , כך היא הצעירה ביותר מבין המחלקות ונהנית מיתרון בשל המיקום הקרוב למרכז האמנות בתל-אביב. ארבע תערוכות הבוגרים שהוצגו בה מאז נוסדה לא יצרו קווי מתאר לזהות מובחנת של המחלקה. הדמיון, ואם נרצה האחידות, בין בתי הספר מבחינת תוכן וסגנון הוא תופעה בולטת במיוחד בעשור האחרון ועל הקונפורמיות שהיא משקפת כדאי לתת את הדעת.
בין קונפורמיות לניצני צנזורה עצמית נראה שעולם האמנות צריך להתבונן היטב במראה.
***
קשת בן-עמי מציגה את OMG/Esc מאין חדר פלאות,או חנות בשוק פשפשים שהאובייקטים בה השתבשו ועברו הכלאות שונות ומשונות .היא יצרה שורת חפצים
קשת בן-עמי // OMG/Esc
מקסימים שיש בהם צרוף של יופי ואכזריות , שיר הלל להליכה על הלהב שבין מציאות לפנטזיה סדיסטית לטנטית. מניפה מלהבי סכין יפנית , שימוש בכלים של רופאי שיניים , סכין גילוח בקופסת משי , בן עמי מדברת על אכזריות אורבת, זולגת לתוך היפה המוסדר והמרוסן . על העבודות אפשר לחשוב בהקשר לסוראליזם של שנות ה 20 וה 30 של המאה הקודמת במיוחד מטרונומים שהשתבשו שמעלים מיד את העבודות של מאן ריי , אבל גם בהקשר לעבודות של מונה חאטום על הלהבים והסכינים ופוטנציאל הכאב. בדבוק בירה מכוסה מחרוזות פנינים מלאכותיות הופך לכמעט חיה ומזכיר עבודות של מארט אופנהיים . האזכורים הרבים לתולדות האמנות הופכים אצל בן- עמי לשירה משלה בעלת איכויות של הומור ואינטליגנציה חומרית ורעיונית .
בפנים בלילה שירה ברק
בפנים בלילה מיצב של שירה ברק כולל בין היתר מיטות מיניאטוריות ושורות של דיוקנאות משעווה שנוצקה על פנים כמו מסכות מוות, קביים שעליהם שמיכות מינאטוריות ווילונות עשויים קלקר . ברק לא חוסכת מועקה מהצופים ולא מציעה קצוות אופטימיות להיאחז בהם. בלבן ואפור , באובייקטים ממוזערים ובשימוש שעווה וסרטי הדבקה כמו תחבושות היא פורשת עולם שמזכיר את בויס, ועבודות של גדעון גכטמן (במיוחד את המיצב “יותם” שיצר ב 1999 לאחר שבנו הלך לעולמו בגיל צעיר). העבודה מפוזרת , אולי אינדקסיאלית מידי אך יפה , פואטית ומלנכולית .
דניאל פלאי מציג מיצב מוצלח מאד , תמציתי ומדויק עם מאין וילון ענק וסירת משוטים , שכמו עוד מספר רב של עבודות טוב היה לו הוצג ללא טקסט .משפטים כמו “תהליך הפקת חומרי הגלם מהווה חלק מרכזי ביצירה, כמו גם העיסוק בעשייה בין חלל פיזי לרוחני.” נשמעים כמו קריקטורה על אמנות : איזו עבודת אמנות אינה “בין חלל פיזי לרוחני”???
על חומר פלסטי דק כנייר פלאי יצר מה שנראה כבד תפאורה ועליו הדפסה של דגמי אריחים מכיפת הסלע , מבנה טעון היסטורית ורעיונית שהוקם בירושלים בסוף המאה ה 7 בעת השלטון המוסלמי המוקדם בא”י ומאז הפך סמל העיר השסועה. דגמי האריחים, עליהם מוטיבים צמחיים וגיאומטריים יפים מאד אבל קריאתם בהקשר אמנות רחוק מלהיות תמים . הנייר- בד מזכיר את הבדים של ינקה שוניברי Yinka Shonibare הבריטי- ניגרי שמשתמש בבדים “אפריקאיים” שעוצבו ויוצרו על ידי השלטון הקולוניאלי שהרוויח מאיזרוחם באפריקה . הדגמים גם יוצרים אסוסויאציה לעיסוק , בעיקר הבריטי באסטטיקה איסלאמית בסוף המאה ה 19 אשר חלקים ניכרים צמחו על סמל קריאה שגויה וחלקית של התרבויות האסלאמיות.. אפשר לחשוב על הבד- נייר גם כמפרש שנמתח ואולי היה מחלץ את הסירה הקטנה כמו עלתה על שרטון באולמות שנקר.
עוד עבודות בולטות הן אינטרנט של פליטים של רוני קרפיול שמציע מרכז הסברה לפליטים על סמך חומרים שנאספו בקבוצות פייסבוק של פליטים סורים. לטובה בולטים הציורים של קטיה גורדנוב, פיסול של רוני רביב ושל בר פרום.
קטיה גורדונוב
אינטרנט של פליטים – רוני קרפיול
מפעל כמה – לאיזון מידות מיצב שאפתני של ליטל רובינשטיין ואביבה דאום-מרקס IMG_8972מזכיר תקדימים רבים על כל הטווח של פישלי וויס השוויצרים ועד ל 20:50 של ריצארד וילסון הבריטי ,עבודה מ 1987 המוצגת בקביעות בגלריה סאצי בלונדון . השתים יצרו עבודה קינטית מרשימה: פס יצור אבסורדי המוציא, כמוצר ארוז וחתום נוזל בנוצר ממים במצב צבירה כגז ובמצב צבירה כקרח. בפניה התמימה למציאת איזון וההתלהבות שהפרויקט המורכב משקף יש רעננות שפעמים רבות היא בדיוק מה שחסר בתערוכות בוגרים חמורות סבר.
נעילה 31 יולי .
בניין עלית, רחוב זבוטינסקי 8 רמת גן.
לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם סמדר שפי מספטמבר 2016 אנא כיתבו לthewindowartsite@gmail.com .
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
