החלון | The Window

מארג: זיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל שאצרתי במוזיאון פתח תקווה לאמנות תפתח בעוד שבועיים. ב”החלון” אשתף בכמה התרחשויות, וכמה מבטים ומחשבות על עבודות ספציפיות,רעיונות וחוטי מחשבה שהובילו והתהוו במהלך האצירה.

                                                            ***

סשה אוקון, ובני רשף יגביהו עוף – כנף 1, 2016, שמן על עץ, 200-84, צילום אלעד

“מארג” היא נגיעה ברגישויות ציוריות ורעיוניות.התערוכה בוחנת כיצד משתנה אופן השימוש בתבניות ייצוג ממסורות מערביות מגוונות: לעתים חלה בהן הסטה תכנית, לעתים צורנית, ופעמים אחרות הן מרוקנות כליל מן האיקונוגרפיה המקורית.
הצעתי את הנושא המתמקד בציור לפני כשלוש שנים, פרק זמן קצר למדי בלוח הזמנים של מוזיאון שאינו חדל להתוות דרך בתרבות הישראלית.  בתקופה שחלפה מאז  הפך הדיון בציור,כמדיה, לגועש. במרכזים מסורתיים מובילים נערכו תערוכות שעסקו בציור כך בניו יורק (ב MOMA נערכה התערוכה הראשונה שהוקדשה לציור מאז 1984!)  ולונדון שפני. הסיבות להפניית המבט לציור כך רבות ומורכבות. העיקרית לדעתי היא השינוי שעובר ביחס לצילום, המדיה לעומתה מגדיר את עצמו הציור מאז  המצאת הצילום במחצית הראשונה של המאה ה 19.התערוכה מתמקדת ב”ציוריות”, במהותן החמקמקה של העבודות כאובייקט, כחומר . היא אינה מהווה דיון  בציור בישראל כיום אף כי תמונה שלו משורטטת,במידה מסוימת על ידי קבוצת התערוכות שציור הוא צירן המרכזי ומארג היא חלק ממנו, הנפתחות במקביל במוזיאון.

סשה אוקון, ובני רשף יגביהו עוף (מתווה), 2016,

העבודות הן כאלו שנחרטות בזיכרון ובלב.חלקן כאלה שרציתי להציג מזה זמן כמו העננים של אילנה חמאווי או הדיוקנאות הגדולים השתוקים-בוהים- חוקרים של נדב נאור ; אחרי נוספות כמו העבודה החדשה של מוש קאשי או העבודות הזורמות-חומקות של סימון אדג’יאשווילי, עקבתי בעת היווצרותן בסטודיו. העבודות של יוסי מרק, מידד אליהו ושל אמיר שפט  וגילי לביא (ווידיאו) נוגעות, מזוויות שונות, במקום בו זיכרון עבר ספציפי יותר  או פחות נארג לתוך קריאת המציאות.הרכב האמנים יוצר פרופיל מעניין שעלה מתוך העשייה עצמה (בניגוד לתערוכות שהאמנים בהם נבחרים, מעבר לאיכות האמנות, גם בשל גיל, מגדר, או מוצא).מרבית האמנים, אינם בוגרי האקדמיות ההגמוניות, בצלאל והמדרשה מתוך, ורובם לא הציגו במעוזי הכוח שני המוזיאונים הגדולים.
במהלך העבודה התגלו עוד ועוד צידוקים להציג את ההקבץ יחד, נחשפו הקשרים בין העבודות השונות מאד, והם איתנים ודקים חלק משיח שכיווניו שונים אבל משרטט בקווים רחבים ופרטים קטנים התבוננות רווית שבירות והשתקפויות באמנות ובעולם.

                                                                          ***

סשה אוקון הוא אחד הסודות השמורים של האמנות הישראלית. לפני שלושה חודשיים רכש ממנו מוזיאון אלברטינה בווינה, הנחשב המוזיאון המוביל בעולם ליצירות רישום והדפס, http://www.albertina.at/en  ארבעה רישומים מצוינים (הרבה אחרי שעבודותיו נכללו במארג).

Sasha Okun. Breaking News.
The Albertina graphic art collection. Vienna

אוקון מצליח להיות אנושי וציני בה העת.בהקשר תולדות אמנות פועם בעבודות זיכרון הגרוטסקות הרומיות שהתגלו בסוף המאה ה 15 ותרמו לפופולאריות של גרוטסקות ברנסנס, גויה כמובן ובמאה ה 20 אפשר לחשוב על הצומת שבין פרנסיס בייקון הבריטי לפרננדו בוטרו הקולומביאני. יותר מאמנים חזותיים עבודתו בדיאלוג מבריק, קשה, עם עולם המחזות של חנוך לוין (ובמידה פחותה בקט).

Sasha Okun. The Butchers
The Albertina graphic art collection. Vienna

ב ובני רשף יגביהו עוף טריפטיכון, שחלקיו מאזכרים את השילוש הקדוש (האב, הבן ורוח הקודש), מצייר סשה אוקון בווירטואוזיות את האדם, לא כמי שמייחל לגאולה, אלא כמי שנמצא לאחר ייאוש. מעל הדמויות מצוטטים פסוקים מאיוב ומקהלת* , שני ספרים שתהייתם על האופי האנושי נוקבת. הפסוקים מאזכרים את מסורת השימוש בכתב ברנסנס ועוסקים בגשמיות האדם ובפער בין כוונה למימושה. בכנפי הטריפטיכון, מקום שבו צוירו באופן מסורתי קדושים, ניצבות דמויות עלובות וגסות, שלא יונה מרחפת מעליהן כהתגלמות רוח הקודש, אלא עוף כרות ראש הנמכר בשקל. עליבות הדמויות והעוף גם יחד אינה מותירה מקום לנחמה.
כל אחת מהדמויות של אוקון יכולה הייתה להיות יונה פופוך הפתטי ממחזהו של חנוך לוין, “מלאכת החיים”, המסכם את חייו הנקלים, היקרים לו, כך: “תחילה אכלתי עוף אצל אמי, / אחר אכלתי עוף אצל אשתי, / עוד כמה מנות עוף אוכל בבית-חולים, / ואז – לשכב דומם, לנוח – / סוף-סוף בלי עוף. / אלה תולדות יונה פופוך”.

* “כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף” (איוב ה’, ז’); “מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה” (איוב ל”ח, ל”ו); “הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמל תחת השמש מספר ימי חיו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו” (קהלת ה’, י”ז).

מוזיאון פתח תקווה לאמנות.
פתיחה 15 ספטמבר 2016 בשעה 20:00

 לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם סמדר שפי מספטמבר  2016 אנא כיתבו לthewindowartsite@gmail.com .  

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Intricate Affinities: Recollection of Western Tradition in Local Contemporary Art, an exhibition I curated at the Petach Tikva Museum of Art, is opening in two weeks (15.09.16). I would like to share some “behind the scenes” notes through the Window Blog, as well as some thoughts about specific works, ideas, and trains of thought that guided the curatorial process.

***

Sasha Okun. Breaking News.
The Albertina graphic art collection. Vienna

Intricate Affinities touches upon painterly and philosophical sensitivities. The exhibition examines the changing use of paradigms of representation in varied western traditions: at times they undergo a technical distortion, at other times it is formal distortion, while some artists empty the iconography entirely of its original meaning. The exhibition focuses on the “painterliness” of the works, on their elusive essence as objects, as material. The works themselves leave a deep imprint in viewers’ memory and heart.
Some of the works are paintings I saw some years back  and wanted to exhibit, such as Ilana Hamawi’s clouds, or Nadav Naor’s large portraits; others, such as new works by Mosh Kashi and Simon Adjiashvili, were paintings whose creation I followed through studio visits. Works by Yossi Mark, Meydad Eliyahu, and Amir Shefet, and the video by Gili Lavy use different angles to touch upon a place in which memory has become more specific, or less interwoven into a reading of reality.

***

Sasha Okun is one the best kept secrets of the Israeli art world. The Albertina Museum in Vienna http://www.albertina.at/en brought four of his drawings for its outstanding collections a few months ago (after his works were chosen for Intricate Affinities.
Okun’s oeuvre is cynical and humane, in dialogue with grotesque art of the Renaissance, Goya, and Francis Beacon and Ferdinand Boterro. It’s conceptually close to the plays of Beckett and the Israeli Hanoch Levin.

Sasha Okun, Yet Man is Born unto Trouble, as the Sparks Fly Upward’ detail of triptych .
photo Elad Sarig

In the triptych Yet Man is Born unto Trouble, as the Sparks Fly Upward, Okun masterfully depicts man not as awaiting salvation, but as beyond despair. Verses from the books of Job and Ecclesiastes* are cited above the figures’ heads, alluding to the Renaissance tradition of the use of script, while referring to man’s carnality and mortality, and the discrepancy between intent and realization. In the side panels, where saints were traditionally portrayed, Okun poses coarse, wretched figures, with a decapitated chicken sold in discount supermarkets, rather than a dove as an embodiment of the Holy Spirit, overhead. The wretchedness of both figures and meat leaves no room for consolation. The chicken is grafted onto the head of a figure instead of a halo of sanctity, or held in the arms of another in a posture reminiscent of the Madonna and Child. Rather than a revered figure or an exalting scene, the central panel portrays a figure crying at an indifferent infinity.                   Each of the figures could have been Hanoch Levin’s pathetic Yona Popukh (in “The Labor of Life”), who sums up his ever-so-precious ignoble life as follows: “First I ate my mother’s meatloaf, / then I ate my wife’s meatloaf, / a few more meatloaves I’ll eat in the hospital, / and then—lie still, rest— / at last, no more meatloaf. / That’s the chronicles of Yona Popukh.”

* “Yet man is born unto trouble, as the sparks fly upward” (Job 5:7); “Who hath put wisdom in the inward parts? or who hath given understanding to the heart?” (Job 38:36); “Behold that which I have seen: it is good and comely for one to eat and to drink, and to enjoy the good of all his labor that he taketh under the sun all the days of his life, which God giveth him: for it is his portion” (Ecclesiastes 5:18) [KJV].

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925

For information about Art tours in English starting September 2016  – please write to thewindowartsite@gmail.com

המבט על אמנות מקוסובו ואלבניה מתעתע  מהזווית הישראלית . היסטוריית שתי הארצות שעברו תהפוכות במאה הקודמת שונות מאד מהסיפור הישראלי, וודאי בהיבט של האמנות. גם בשנים בהן ישראל הייתה בשולי הזירה האמנותית של המרכזים המסורתיים היא מעולם לא הייתה סגורה לעולם כמו אלבניה או בלתי מוכרת כקוסובו והיה בה, עוד מימי הישוב, מערך מוסדות אמנות. כל זאת, ההתבוננות באמנות שנוצרה באירופה, בזיקה לעבר אירופאי משותף אך לאחר מעל  יובל בו פעלה כמעט ללא קשר  לחלקים אחרים ביבשת, מעורר מחשבות על מערכי השפעה, התפתחות ועל צמיחת שפה אמנותית, מעוררת מחשבות כם על הלוקאלי.

Jakup Ferri
Ludwig Múzeum, Budapest 2016

אלבניה וקוסבו, מדינות שבשתיהן רוב מוסלמי (קוסבו,שהכריזה עצמאות ב 2008,  הייתה בעבר חלק מאלבניה)  הן חלק מארצות הבלקן, האזור שהמלחמות והשינויים  בו זעזעו את אירופה בשנות ה 90 . בקוסבו שהייתי חלק מיוגוסלביה שיגשגה  אמנות במהלך השנים  ונוצר אבנגרד שהיווה אלטרנטיבה לסגנון שהשליטה המפלגה הקומניסטית. באלבניה, שנחשבה המדינה  המבודדת בעולם , היתה האמנות, רובה ככולה רשמית ומוזמנת. בתערוכה עבודות בעיקר מהעשור החולף שנעשו בידי אמנים שגדלו לאחר המלחמות והפלת המשטרים הדיקטטוריים אך עם הזיכרונות, והמבנים הפיזים והמנטאליים שנותרו על תילם.      בתערוכה ניכרות פרקטיקות פוסט מודרניות ועכשוויות במיוחד חתירה תחת מונחי האותנטי  והמקורי ,העדפת המלאכותי על הטבעי והתעלמות מחלוקות לגבוה- נמוך . אלו צמחו בתגובה למצבים קונקרטיים. בשתי המדינות  מדובר על צמיחת אמנות פוסט מודרנית מבלי שיהיה לה עיגון במסורת מודרנית מקומית להגדיר עצמה למולו.התערוכה איננה מתיימרת לתת תמונה כוללת של שתי סצנות האמנות. עם כעשרים וחמישה משתתפים היא משרטטת קו  מתאר של העשייה העכשווית בשתי המדינות (וכמעט מתעלמת מכך שבטירנה ,בירת אלבניה נערכו ארבעה ביאנלות בין 2001 ל 2007). העבודות מקובצות באשכולות רעיוניים ומרבית המציגים הם אמנים שחיים ופועלים בקוסבו ואלבניה. בתערוכה  גם עבודות של אנרי סלה ואדריאן פאצי, שני האמנים המוכרים מאד שמוצאם מהאזור שקריאת עבודתם מקבלת מימד נוסף בהקשר הכולל .ב”אוטופיות” , ההקבץ הפותח בולטות עבודות רקמה של Jakup Ferri אמן היוצר אותן לפי רישומים המוצגים גם הם . אלו עבודות שנעות בין הנאיבי לפנטסטי, הכלאות וחיבורים של בני אדם וחיות, אפוקליפסה ציבעונית שמזכירה את העבודות של Frédéric Bruly Bouabré, אמן מחוף השנהב (שהלך לעולמו לפני שנתיים) . Bruly Bouabré שיצר רישומים קטנים ופנטסטים היה מהאמנים האפריקאיים הראשונים שזכו להכרה בינלאומית במרכזים מסורתיים כבר במהלך שנות ה 90 . האסוציאציה לעבודתו מתקשרת להרגשה הכללית שיוצרת התערוכה שיש כאן רגע נוסף של התרחבות המעגל של עולם האמנות הפעם למחוזות באירופה.

תיעוד של מיצג של Driton Selmani’ בו הוסיף כיתוב  “אוטופיה” על שלטי דרך בדרכים ראשיות מקסים בפשטותו ( ואפשר לחשוב כמה היה מתאים לארץ) .
Gentian Shkurti יצר את עבודת הווידיאו  Alice in Wonderland, 1997 מתיעוד של הכאוס שהיה באלבניה בעת משבר כלכלי באותה שנה כפי ששודר ברשתות שידור בינלאומיות שעה שבשידור הציבורי האלבני שידרו סרטים לכל המשפחה (ואפשר רק לחשוב על מה פירוש שליטה בתאגיד השידור הציבורי …). הדימויים שלא יאמנו  כמו אזרחים הגוררים מטוס יחד עם קטעי הסרט המצויר  יוצרים עבודה מרתקת מרירה ומשעשעת.
קטע עיתון מ 1987 בו מוזכר האמן Ardian ISUFI  כחניך מצטיין בנוער הקומוניסטי של הדקטטור אנוור הוג’ה ששלט באלבניה שימש אותו להתבוננות בעבר, בשטיפת מוח ולצד זה יצר אובייקט מצמרר משינים תותבות שמרכיבות “קלח תירס”, הנכחה של עיוות האנושי.
טקסטים עומדים במרכזה של עבודה חדשה של אדריאן פאצי. היא נעשתה בעקבות גילוי שקים של מכתבים של אזרחים איטלקיים שהגיעו לאלבניה במהלך הכיבוש האיטלקי במלה”ע ה 2 ולא יכלו לשוב לביתם בתום המלחמה. הם כתבו ליקיריהם מכתבים שמעולם לא הגיעו ליעדם. פאצי בחר קטעי מכתבים המוקראים על ידי חמישה שחקנים בסרטי וידיאו המוקרנים בחצי עיגול זה ליד זה כמו מעגל צער בלתי נגמר. היומיומיות של המכתבים, שאלות פרקטיות, אנקדוטות, אפילו בדיחות לצד געגועים והבעת חששות שנכתבו תוך חוסר ידיעה של המתרחש באיטליה מצמררת.

Adrian Paci

תחת הכותרת REREADING THE CITY מוצגות עבודות הבוחנות את המורשת האורבנית המדכאת שהותירה הדיקטטורה. בעבודה “182 ס”מ”  Endri Dani צילם את עצמו בכניסה לבניני מגורים בערים ברחבי אלבניה שגובהם בדיוק כגובהו .העבודה מתקשרת יפה  לוידיאו Alice in Wonderland , בארץ הזוועות של שיצרה הדיקטטורה בה בית יכל היה להיות נמוך ליושביו.
בחלק זה של התערוכה מוקדשים ארבעה סרטי וידיאו לפרויקט צביעת הפאסדות שיזם הצייר אדי ראמה כשהיה  ראש העיר טירנה (כיום הוא מכהן כראש ממשלת אלבניה) ושהתפרסמו בעיקר בזכות עבודת וידיאו שיצר ידידו האמן אנרי סלה. מה שהיה נדמה כפרויקט הרואי- אוטופי ברוחו מבוקר בחריפות כהסתרה, כעיוות כהמשך מדיניות התעתוע.
התערוכה ננעלת בפרק UNWRITTEN STORIES שמתייחסת למערכים החברתיים החדשים, לרבות לאופי האיסלאם וקוד הכבוד שעדיין נהוג בקוסבו ובאלבניה אף שכוחו פחת בעשורים האחרונים . חלק מהעבודות מעלות על הדעת עבודות נרטיביות כמו של סופי קאל . המפתיעה היא עבודה בשם “יפן” בה לצלילי “הללויה” של לאונרד כהן מתנפנף ברוח סדין מוכתם בדם .מתברר שקוסובו עדיין נהוג באזורים מסוימים להוציא את סדין הכלולות להוכיח שהכלה היתה בבתוליה. השם “יפן”  שכורך בתוכו לא רק התיחסות חזותית לדגל יפן אלא גם ליפן כמשל פוסט מודרני של בודריאר מבריקה.    התערוכה מעבירה היטב את ההרגשה ששינוי נמצא בעיצומו הן בקוסובו ובאלבניה והן במעגלי האמנות המשתנים. בזמן בו בדלנות דתית ואתנית גוברת יש בה אפילו תקווה.

אוצרת : dr. FABÉNYI Julia
אוצרת משנה :KÁLMÁN Borbála

Ludwig Museum – Museum of Contemporary Art
Müpa Budapest
Komor Marcell u. 1, Budapest

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם סמדר שפי מספטמבר  2016 אנא כיתבו לthewindowartsite@gmail.com .  

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

The Whale that Was a Submarine –   Contemporary Positions from Albania and Kosovo

Looking at art from Albania and Kosovo was an illusionary experience for me as an Israeli. The history of the two countries, with their radical changes in the previous century, is very different from the Israeli narrative, and certainly different in terms of art. Even when Israel was marginal vis à vis the traditional art centers, it never closed itself off to the outer world as Albania, nor was it unfamiliar to that world, as Kosovo. Pre-state Israel already had a network of art institutions. Looking at art created in Europe, with associations to the shared and its associations to the shared European art after European art a system of art institutions existed in Israel. Looking at the art created in Albania and Kosovo – a part of Europe and with associations to a common European past, yet with almost no ties to the other parts of the continent – stimulates thinking about the growth of an art language and what influences it.

Adrian Paci

Albania and its breakaway state Kosovo (independent in 2008), are part of the Balkan region whose wars and changes shocked Europe in the 1990s. In the part of Kosovo that was part of the former Yugoslavia, art flourished including an avant garde which offered an alternative to the style dictated by the ruling Communist Party. In Albania, considered the most isolated country in the world, most of the art was official and in the service of the government. The current exhibition shows works mainly from the past decade made by artists who grew up after the fall of the dictatorships but with the memories, mental and physical structures, remaining in place. The works reflect postmodern and contemporary practices, especially subversive and original concepts, a preference of the artificial over the natural, and a lack of distinction between high and low art. All this is the response to concrete situations in the two countries, an outgrowth of postmodernist art without being anchored in a modern local tradition against which it can define itself.
The exhibition is not so audacious as to attempt to provide an overall picture of the art scenes in the two countries, but with 25 participants it does delineate their contemporary art activities (almost ignoring the four Biennales in Tirana, the capital of Albania, between 2001 and 2007).  Most of the artists live and work in Kosovo and Albania; their works are displayed in modules. Also on view are works by Anri Sala and Adrian Paci, two very well-known artists originating from the region. A reading of their work takes on an additional dimension in the overall context of the exhibition.

Jakup Ferri
Ludwig Múzeum, Budapest 2016

In the opening cluster, “Utopias,” outstanding works are embroideries by Jakup Ferry, who based them on his drawings, also on view.  His artworks move between the naïve and the fantastic, with hybrids and human/animal grafts, colorful apocalypses reminiscent of works by the late Frédéric Bruly Bouabré, from the Ivory Coast, who made small fantasy drawings. Bouabré was one of the first African artists who received international recognition in the traditional centers of the art world as far back as the 1990s. The association to his work ties in with the overall feeling evoked by the exhibition of another expansion of the art world, this time to neglected regions in Europe.
Documentation of a performance by Driton Selmani in which he added the word “Utopia” to road signs on major arteries is charming in its simplicity (and evokes thoughts of how appropriate it would be for Israel).
Gentian Shurti created the video work Alice in Wonderland, 1997 from documentary footage of the chaos in Albania during the economic crisis of that year as broadcast on international media, while the thoughts on the implications of state-run broadcasting systems…). Some of the images were hard to believe that they were real, such as civilians pulling a plane, along with clips from cartoons, which created a fascinating, bitter, and amusing piece.
A newspaper clipping from 1987 mentioning Ardian Isufi as an outstanding member of the Communist Youth under Albania’s dictator Enver Hoja evokes an examination of the past and its brainwashing. Installed next to it was a chilling “ear of corn” made of false teeth, making present the distortion of what is human.
Texts are central to the new work by Adrian Paci on view, made following the discovery of mail sacks full of undelivered letters from Italian civilians. They had arrived in Albania during the Italian occupation during World War II and were unable to return home after the war. Paci chose sections of the letters, read by five actors in video clips screened in a semicircle next to each other like an unending circle of sorrow.  The day-to-day aspect of the letters sent to families, with their practical questions, anecdotes, even jokes alongside of longings and fears, written without any idea of what was happening in Italy, is unnerving.
The cluster of “Rereading the city” examines the repressive urban tradition left behind by the dictatorship. Endri Dani’s work, 182 cm.  shows photographs of himself at the entrances to buildings in cities throughout Albania with his exact height. The work has associations to the video Alice in Wonderland, a land of horrors in which a building can have ceilings and entrances lower than the height of its residents.
This section includes four videos devoted to the project of painting building façades, initiated by the painter Edi Rama, when he was mayor of Tirana (he is currently head of the government of Albania) publicized mainly by the videos made by his friend the artist Anri Sala. What seemed like a heroic-utopian-spirited project is criticized sharply as a perverted continuation of the policy of illusion-making.
The exhibition “finale” is the section “Unwritten Stories,” referring to new social orders, including the nature of Islam and the code of family honor customary in Kosovo and Albania, although the last few decades have seen a decrease. Some of the works bring to mind narrative works such as by Sophie Calle. What is surprising is a work titled “Japan,” in which a bloodstained sheet wafts in the wind to the sounds of Leonard Cohen’s “Hallelujah.” In certain regions of Kosovo, the bridal bedsheet is still brought out to prove the bride’s virginity. The title “Japan” not only refers visually to the flag of Japan but to Japan as Baudrillard’s brilliant postmodern example.
The exhibition successfully conveys the feeling that change is apace both in Kosovo and in Albania as well as in the changing art circles. While religious and ethnic separatism increases, hope still exists.

 Curator: Dr. FABÉNYI Julia
Assistant Curator: KÁLMÁN Borbála
Ludwig Museum – Museum of Contemporary Art, Müpa Budapest,Komor Marcell u. 1, Budapest