רלוונטיות, כמונח, היא חרב פיפיות. התביעה להיות רלבנטית, ואמנות נתבעת שוב ושוב להיות כזו, היא לעיתים קרובות סד. המינוח “לא רלוונטי” התאזרח כדרך לפסול ולהדיר מבלי להדרש להסבר נוסף והוא נאמר תדיר על אמנות שאינה מתיחסת ישירות לסיטואציה הפוליטית, לרוב במובן המצומצם של הסכסוך הישראלי פלשתיני (נושאי כלכלה וחברה התקבלו כ”רלוונטיים” בעיקר אחרי קיץ המחאה של 2011). העבודות של מוש קאשי, אילנה חמאווי, וסימון אדג’יאשווילי, ושל שאר האמנים המציגים ב מארג: זיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל (ועל עבודתם נכתב בפוסטים נפרדים ב”החלון”) רלוונטיים למערך אינטלקטואלי ורגשי נרחב, אך לאו דווקא מתאימים לסד של רלוונטיות פוליטית -כרונולוגית. שלושתם נוגעים בחוויה רלוונטית, פעימות חיים פנימיים,כאלה שלא יצלחו כסיסמאות בכיכרות קונקרטיות או וירטואליות. הם מתבוננים פעולה שאינה טריוואלית, והכוונה במקרה זה אינה לפרקטיקה “ציור מהתבוננות”. חמאווי יוצאת למסעות על הדף אחרי צילום של קטעי טבע, ציוריו של קאשי מעוגנים בזכרונות מרחב, אדג’יאשווילי מזקק צליל מאדריכולת שחווה, שראה ושדמיין.
Ilana Hamawi, Sky Diptych, 2006, charcoal on paper, 100×140, Photo Ran Erde
בעשור האחרון יוצרת אילנה חמאוי בפחם, בגרפיט ובמחק על נייר. היא מציירת עננים ולעתים פיסות קרקע במנעד שבין שחור, לבן ואפור. תהליך העבודה מתחיל בצילומים מהם היא בוחרת פרטים, רגעים, תנועה.
עננים בהם היא מרבה לעסוק הם המקום אותו דמיינה האנושות כמושב האלים. לתופעה הטבעית הנצפית ביותר נקשרו מיתוסים על מה שאינו נראה ואינו בשליטה. באמנות, עננים מרמזים למחוזות נשגבים. בעננים של זכר העננים של טיציאן, של קספר דוד פרידריך ושל טרנר; בד בבד, הם כאן ועכשיו – אחת הדרכים, שבהן יכול האדם האורבני להתחבר אל הטבע. עננים הם צורות החומקות מהגדרה, חללים של מפלט, המתעתעים בתפישת הזמן שלנו: לעולם משתנים, לעולם נוכחים.
Mosh Kashi, Flow, 2016, oil on canvas, 180×340,
Photo Elad Sarig
Flow (זרימה) ממשיכה את מסעו של מוש קאשי אל תוככי הנשגב, מסע המתנהל זה כשני עשורים. הנשגב, מושג שהִרבו להשתמש בו בשיח האמנות לאורך המאה ה-20, אוצר בחובו משמעויות, הנוגעות לרגישויות רליגיוזיות, ליחס לטבע ולהתבוננות פנימית. הנשגב הופך לעכשיו, לנוכח. העבודה חולקת רגישויות עם מרחבים פיסוליים, במיוחד עם פסליו של אניש קאפור, הלוכדים את האינסוף ועם משטחי המתכת החלודים, החוסמים-מזמינים, של ריצ’רד סרה. Flow יוצרת רגע חריף בהווה, חלל שבו יכול המתבונן לשהות. זיכרון הציור הגרמני הרומנטי מראשית המאה ה-19, המובלע בעבודותיהם של קאפור ושל סרה, ניכר בעבודה של קאשי: ציור שבו האופק, גבול הנראה, הופך למחוז חפץ, ללב הציור.
החללים של סימון אדג’יאשווילי לוכדים את הארעי. מה שנדמה ברגע הראשון כציור מהתבוננות מתחוור כמקום מדומיין בו עקרונות מופשטים, מערך מורכב של אור וחלל, נבנים מסביב לפיגומים שהם צורות מוכרות: כיסא, סדין סתור, מראה. ההתרחשות, התנועה בציור, היא של האור,
Simon Adjiashvili, Untitled, 2016, acrylic on canvas, 140×150
את רצפת החדר משל היה חומר של ממש. ההשתקפויות נדמות כראייה, כהוכחה לדבר מה, אולי רק רגע חולף, שיהפוך לחלק מגל אור.
הפתיחה ביום חמישי הקרוב , 15/9, בשעה 20:00
http://www.petachtikvamuseum.com/he/
לפרטים על סיורי אמנות קבועים המתחילים בסוף ספטמבר 2016 , ולקבלת הודעות לגבי עוד סיורי אמנות מיוחדים עם סמדר שפי אנא כיתבו לכתובת thewindowartsite@gmail.com
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
A constant and repeated demand is that art should be “relevant” – yet “relevance” is often a strait jacket. “Irrelevant” has become commonly used to dismiss and exclude without needing to explain, a term frequently used to refer to art that does not directly address the current political situation (mostly referring to the Israeli-Palestinian conflict). Economic and social issues have been accepted as “relevant” mainly after the Summer of Protest 2011.
Works by Mosh Kashi, Ilana Hamawi, Simon Adjiashvili, and others exhibiting in Intricate Affinities (see the last few Window blogs) are relevant to a broad intellectual and emotional system, and are not necessarily suited to the strictures of current political relevance. These artists observe keenly – no trivial act (and not in the sense of “painting from observation”).
Ilana Hamawi, Local Landscape #2, 2016, graphite on paper, 76×57
Ilana Hamawi paints clouds, and occasionally landscapes ranging between black, white, and grayscale. The works are made after color photographs she takes, from which she chooses details, moments, movement. Clouds are the place which humanity imagined to be the abode of the deities. Myths have been tied to this most widely observed natural phenomenon, pertaining to that which is invisible and uncontrollable. In art, clouds imply the realms of the sublime, that which remains impenetrable to viewers. Hamawi’s clouds celebrate the memory of Titian’s, Caspar David Friedrich’s, and Turner’s clouds. At the same time, they are here-and-now—one of the ways in which urban man may connect to nature. Clouds are forms that evade definition, spaces of refuge which undermine our perception of time: forever changing, forever present.
Flow continues Mosh Kashi’s journey into the sublime. A prevalent term in 20th century artistic discourse, the sublime elicits denotations pertaining to religious sensibilities, nature, and introspection. It becomes current, present. The work shares sensitivities with sculptural spaces, specifically Anish Kapoor’s sculptures which capture infinity and Richard Serra’s obstructing-inviting rusty steel surfaces. Flow spawns an acute moment in the present, a space where the viewer may linger. The memory of early 19th-century Romantic German painting, embedded in the works of both Kapoor and Serra, is also discernible in Kashi’s: a painting in which the horizon, the boundary of the visible, becomes a coveted destination, the heart of the painting.
Mosh Kashi, Flow, 2016, oil on canvas, 180×340,
Photo Elad Sarig
Simon Adjiashvili’s interiors have a fleeting quality, as if capturing the ephemeral. What appears at first sight as painting from observation, transpires as an imaginary place where abstract principles—an intricate array of light and space—are built around scaffoldings which are familiar forms: a chair, an unkempt bed sheet, a mirror. The occurrence, the movement in the painting, is that of light bathing the floor as if it were a real substance.. Adjiashvili oscillates between the existent and the nonexistent, the concrete and the elusive. The mirror and the reflection are akin to evidence; a proof of something that may be a fleeting moment, soon to become a part of the light wave.
Simon Adjiashvili, Untitled, 2016, acrylic on canvas, 140×150
Opening :Thursday 15/9/2016, at 20:00
http://www.petachtikvamuseum.com/en/
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours in English starting September 27 th – please write to thewindowartsite@gmail.com
בסדרה The Opposition דן אמיר שפט במהות הציור ובקריאתו בתבניות דיכוטומיות נפוצות כפיגורטיבי ומופשט. הוא יוצר שלוש מהויות: ציור טבע דומם, לכאורה מהתבוננות; ציור מופשט; וחיבור בין טבע דומם לבין מופשט כאמירה כוללת על השפה הציורית. בעבודות מהרהרות במקום הציור בעולם. בציור The Opposition no. 4 מתואר אשכול ענבים בוהק, כמעט תלת-ממדי, המזכיר את סיפורו של פליניוס (Pliny the Elder) על תחרות, שהתקיימה בין שני ציירים במאה ה-4 לפנה”ס לערך: זאוקסיס צייר ענבים בחיקוי כה נאמן לטבע, עד כי להקת ציפורים ביקשה לנקר בהם. פרהסיוס, לעומתו, צייר וילון וניצח בתחרות, כאשר זאוקסיס ביקש להסיטו ולראות את הציור המסתתר מאחוריו.
