החלון | The Window

 

התערוכה ” סמלים למכירה”  היא הרהור  ומבט באינפלציית הסמלים המקיפה אותנו,  בקדושתם לכאורה ומסחורם למעשה , והיא גם פתח לדיון באופן בו ההיאחזות בסמלים היא בבחינת היאחזות בקרנות המזבח בחברה מקוטבת.
ירושלים של זהב (2002), של רעות פרסטר  ו מלח-פלפל של אליהו אריק בוקובזה נוצרו שניהם לתערוכה “אובייקט ישראלי: עניין של זמן” שאצרה צופיה דקל- כספי ב 2003 . עם בתערוכה ההיא נעשה ניסיון להגדיר מהי ישראליות בפריזמה של אובייקטים מתחומי האמנות והעיצוב הרי כאן , כעבור 13 שנים קריאת העבודות נושאת בחובה את מה שקרה לסמלים שהסתאבו או הפכו לסמלים של תפיסות קיצוניות שלא בטובתם. קבר השיח הקטן ומבנה הסגנון הבינלאומי בעבודותו של בוקובזה כמו צברו עוד עוד שכבות ואסוציאציות לאור צמיחת הנדל”ן חסרת התקדים במרכז הארץ וריבוי  המצאת קברי צדיקים ואתרי קדושה לשימוש הפוליטי.. החלל הקטן של הגלריה הפך לריכוז כמעט נפיץ של סמלי ציונות, דת ואדיקות עממית וסמלים שהשייכות שלהם,ללאום זה או אחר,  היא בעיני המתבונן.  
מול שורות המוצרים של אריאן ליטמן , אוביקטים משוכפלים ומנוכסים  במסורת ה  Readymade של דושאמפ ובהם קופסאות אויר ארץ הקודש ,שקיות עם אדמה ומים מינרליים , מדפים שנראים כמועתקים מחנות תיירים במרכז מבקרים , ניצבים מדפי האבנים של חסן חטאר. חטאר  בוחר אבנים קטנות מטפל בהן בהתזת חול או בחריטה ומציבן על אבן בזלת רבועה כפדסטל קטן . שכבות הסמלים רבות להפליא: מאבנים שיהודים שמים על קבר, אבני האינתיפאדה, ארכיאולוגיה וגם זיכרון רחוק של התרפים,אלילי הבית הקטנים שרחל גונבת מאביה לבן כשהיא יוצאת עם יעקב לכנען. (אסוציאציה רחקוה עוד יותר היא לנצקה, הפסלונים היפניים שהם ציר זיכרון ב” הארנבת עם עיני הענבר” של  אדמונד דה ואל .
ירושלים של זהב (2002), של רעות פרסטר עשויה מחלקי מתכת שמשמשים לאביזרים, לקוחים   מחנות הסידקית של משפחתה עליה דימוי מפורק של מגדל דוד , דימוי  תיירותי מובהק שמתאר אידאה יותר ממציאות. שלומית ורטנבורג, , מפרקת את  יפו לטיפולוגיות של מוטיבים אדריכלים במה שנראה כמו פרוק לצורך בחירה,אימוץ מלאכותי  כמו זה שנעשה תדיר במבנים חדשים שמבקשים מעט “אוטנטיות” . היא רוקמת את עבודה בתך זהיר שמחזיר את הצופים לעבר בו רקמה נלמדה בכל בית ספר לבנות , במזרח ובמערב .

    דיוקן של חבר של  זוהדי קאדרי  מתיחס לסמלים לאומיים ולשפת האמנות הישראלית: על כתמי ורוד רפי לביא הוא מצייר קווי דגל בכתום תפוז (וזכר כתום ההתנתקות עדיין חזק) ,מדביק חתיכת קרש בניין שמתיחס לבנאי הארץ הערביים וגם הזמנה לתערוכתו של איברהים נובאני מהאמנים הלא יהודים הלא רבים שהפכו לחלק מהאמנות הישראלית.

     התערוכה “סמלים למכירה” יכולה להיות בבחינת הקדמה לתערוכה נרחבת בהרבה על נושא הסמלים במרחב בו ההפרדה בין סמל למסומל, בין קדושת סמלים וקדושת החיים הולכת ומתערפלת. בחלל הקטן של הגלריה, אותו היא מצליחה לנצל היטב נוצר גרעין אינטנסיבי של חיכוך ופתח לחשיבה.

אוצרת: צופיה דקל-כספי

גלריה נלי אמן

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

תגובות – נא לכתוב ל thewindowartsite@gmail.com

Symbols for Sale

Symbols for Sale presents a contemplative gaze at the inflation in the symbols surrounding us. The supposedly sacred symbols are being commercialized,and the exhibition proposes a discussion about the way we grasp symbols as a search for salvation in an increasingly polarized society.

Eliahou Eric Bokobza’s Salt and Pepper, and Reut Ferster’sJerusalem of Gold (2002) were both created for the 2003 exhibitionThe Israeli Object: A Matter of Time (Curator: Sophia Dekel-Caspi). If that exhibition was an attempt to define “Israeliness” through the prism of art and design, 13 years later the symbols have become corrupted or taken over by extremists. The sheikh’s tomb and International style building in Bokobza’s sculpture have accumulated additional layers and associations in view of the unprecedented real estate boom and the many politically instrumentalized “graves of the righteous” and holy sites. The small space of the gallery is almost combustible with symbols of Zionism, religion, and popular religiosity.
OppositeAriane Littman’s row of replicated objects in the tradition of Duchampianreadymades, comprising boxes of Holy Land air, bags of earth, and mineral water, on shelves looking like asouvenir shop, are Hassan Qatar’s shelves of stones. Qatar selected small stones which he treated with sandblasting or engraving, then placed them on a pedestal of basalt.There are multiple symbolic layers to the stones, from the Jewish custom of placing stones on a grave to intifada stones or an archaeological site, and afaint memory of the teraphim, the small house idols Rachel stole from her father Laban when leaving for the Land of Canaan with Jacob. (A distant association is to netsuke, the miniature Japanese carvings which form an axis of memory in Edmund de Waal’s family history, The Hair with Amber Eyes).

Jerusalem of Gold (2002) is composed of small metal pieces from Ferster’s family’s notions store, with a deconstructed postcard of the Tower of David, a clearly idealized image, while Shlomit Wartenburg deconstructs Old Jaffa into topologies of architectural motifs, which seem like deconstruction for appropriation as frequently done in new construction seeking  “authenticity.” She embroiders the work in careful stiches, reminding viewers of a past in which embroidery was taught in every girls’ school.
Zohdy Qadry’sPortrait of a Friend, refers to national symbols and art language: over“Raffi Lavie pink,” he paints lines of the flag in bright orange (the memory of the orange of the disengagement from Gaza stillfresh in our minds), he glues plywood referring to Arab construction workers who do the bulk of the building in Israel as well an invitation to an exhibition by Ibrahim Nubani, one of the few non-Jewish artists who have become part of the history of Israeli art.

Symbols for Sale may be a springboard fora much broader exhibition ina country in which the differentiation between sacred symbols and the sanctity of life is becoming increasingly vague.

Curator: Sophia Dekel-Caspi.    N&N Aman Gallery, Tel Aviv

 

מספרות – מופע דוקו-פואטי
יצירה משותפת של תמר רבן וארנסטו לוי

מספרות  מופע חדש של אנסמבל 209  הוא חוויה מענינת, מאתגרת וברגעים רבים מרגשת ממש. זהו מקבץ קטעים קצרים על רגעים מחיי התחנה המרכזית נבוסס על עבודות פרפורמטיביות שאנסמבל 209 עושה בה לאורך זמן. הקטעים לעיתים נפרדים, לעיתים נמוגים זה לתוך זה , ולעולם תלושים מהחיים מחוץ לתחנה שמתקיימת כך נדמה כמין מונאדה . הכוונה במונאדה היא במובן שלייבניץ תיאר כישות נושאת את כל האינפורמציה על אוביייקט ובעיקר כבלתי ניתנת לפירוק . התחושה של פקעת מצוקה בלתי ניתנת לפירוק מרחפת על הסיפורים , המופע ועל התחנה.

התהליך המתרחש בצפייה הוא מעגלי : ההגעה לתחנה המרכזית בלילה גם אם אינה מאיימת בוודאי אינה נעימה, בתוך בימת מיצג נוצרת תחושה של נסיקה למקום אחר ,כניסה לבועה בתחנה ואז המופע, המהוקצע, היפה, המעודן, מחזיר באמצעות המילים ועבודות וידאו חזרה למציאות שהיא רק במרחק קיר.
הסיפורים הם על רגעים פרוזאיים שמתפתחים, או מסלימים, לחיכוך  בין חלומות,קריאות מציאות וחורים שחורים של רעב ריגשי: סיפור על קניית נעלים ומדידתן דווקא על הראש, על מוכרת פיתות עם לאבנה המגיעה מכפר דרוזי, סיפור על פרפורמנס שערכו חברי האנסמבל בתחנה ובו צעקו “די” שהפכה לצעקה קולקטיבית של עוברי אורח , על לבישת ופשיטת פרסונות, זיכרונות ילדות וחלומות שינוי.

התפאורה של  לוי היא מסכים עליהם עבודות וידיאו שהופכות לחלק מההתרחשות הבימתית עד שהיא יותר בבחינת שחקן נוסף מאשר תפאורה.  אלו דימויים מתחלפים כיוצרים הטמרה של חללי התחנה המדכאים  הופכים אותם לכל מקום ושום מקום כמעט ברוח של “מחכים לגודו “. גם בחירת הרקויזיטים, מיני חפצים ואוביקטים זולים שנידונו להתקלקל תוך זמן קצר מרהיבה – הציבעוניות- צעקנות  של כדורי אורות מנגנים או של נעליים זולות מטופלת כמו תכשיטים יקרים, כמעט מינחות. “מספרות” היא מהמופעים הלא רבים שבו יש תוקף ממשי למושג האמורפי למדי “תאטרון חזותי”.
הפעילות של אנסמבל 209 נמשכת כבר שנים כנגד כל הסיכויים, הקיצוצים והקשיים ו”מספרות” על הקול המיוחד מושמע בו מדגים בדיוק מדוע חשוב שתמשך.

משתתפים: נעם אלון,תמר רבן, מורן דובשני, רם רחמים, אנה זק, הורי יצחקי, ורה ברזק, מיריי שנאן

“אדם” מאת רועי אסף

דקלום של שמות איברי הגוף (באנגלית) הוא טקסט העבודה של רועי אסף  “אדם” : זרועות, ידיים , שינים, כליות, רגליים ,אינוונטר של מה שאנו חיים איתו,מנסים לעצב,להרגיש בו נוח , נמצאים איתו במבוכה או שמחה , מניפה של רגשות אינסופיים. אסף יצר עבודה מקסימה בתנופה ובהומור, איכות נדירה למדי באמנות . מדובר בעבודה שכולה רפלקציה עצמית על הגוף ככלי המשוכלל של רקדנים ובאופן אוניברסאלי של אדם, כשם העבודה  . זו ההתבוננות באונטולוגיה של גוף שחוגגת אותו, שואלת – חוקרת את האופן בו הוא נע, מעצב את החלל סביבו, יוצר אינטראקציה עם גופים אחרים. העבודה מודרניות במובהק הן המבחינה האסטטית  הצבעים המונכורמטים של התלבושות  ותפאורה שמתמצה בקיר אפור שחור הסוגר על הבמה ובעיקר תכנית : אין בה סיפור אך יש בה אופטימיות מסוימת יחד עם ספק,הכרה בשינוי ובחולף,  ובחינה מתמדת של אמיתות וגבולות.

בביצוע 12 רקדני הלהקה.
כוריאוגרפיה: רועי אסף תאורה: עומר שיזף  תלבושות: ארי נקמורה  עריכה מוסיקלית: רעות יהודאי
אסיסטנטים לכוריאוגרף: אריאל פרידמן, ג’רמי ברנהיים מוסיקה: Suite Bergamasque, L.75: III. by Claude Debussy.
Performed by Kun-Woo Paik

צילומים :גדי דגון
תכנית חדשה ללהקת בת שבע:   “אדם” בכורה מאת רועי אסף – כוריאוגרף אורח |”יאג” מאת אוהד נהרין

 

אמנות  בגלידריה   Arte  

לפני שנה נפתחה בתל-אביב גלידריה חשובה . קצת פחות מחודש אחרי שנפתחה הסב את תשומת ליבי למקום חובב מתוקים שגם ללא התמחות ספציפית בגלידה חש בגודל השעה . האיכות, המפגש של מסורת וחידוש בטעמים הפכו את “ארטה” מיד לאושיית גלידה. סמלה של הגלידה, האדם הויטרוביאני Vitruvian Man של לאונרדו , נוסף לשם של הגלידרייה היו רמז עבה לכיוונים חיובים.

ההזמנה ליום ההולדת שנה, שנחגגת על ידי הצגת אמנות יחד עם שני טעמים חדשים – SPICE ISLANDS- ספייסי אייסלנד, LICORICE –ליקריץ  היתה הזדמנות לביקור מעמיק.
האמנות שמוצגת כעת  נכנסת לקטגוריה של אמנות עממית : יש במקום פינת ציור חביבה ובה יכולים לקוחות לצייר ציור שלם, לסיים ציור של מישהו אחר   נכון לעכשיו אין בעבודות פנינים אבל אולי  אמנים חובבי גלידה  יצרו  במקום את המקבילה התל אביבית ל Picasso’s napkin, ביטוי  המתייחס  מפיות שפיקסו צייר עליהן ונחשבות לעבודות אמנות לכל דבר (ומחיר) .הדלת פתוחה – ארטה ,במסגרת החגיגות הכריזה על תמיכה גורפת באמנות ישראלית – נכון לעכשיו  הקצאת קיר וסימפטיה.

       העבודות החביבות ביותר הן שלטי הטעמים שיוצר ומרקו קמורלי שיחד עם בת זוגו סטפניה (סיסי) פגאני מנהל את המקום,משהו שבין שלט קולנוע של מחצית המאה הקודמת לקומיקס.
נוסף לאמנות חזותית,שבינתיים רק מבטיחה, יש במקום ערבי גאז’ מידי יום חמישי כך שהמקום צומח למרכז אמנות בינתחומי חביב ביותר.

ארטה,  בהחלט  בעשירייה הפותחת של גלידות בארץ,  מציעה מבחר משתנה של טעמים שיוצאים ממטבח קטנטן בחלק האחורי של הגלידריה: גלידת אגוזי הלוז משובחת בכל קנה מידה, גלידת הלחם והחמאה (שצמחה מזיכרונות ילדות של מרקו וגעגועים לאימו ומעלה מיד מחשבות על  “הלב”) מצוינת, יוגורט דבש ואגוזי מלך  נהדרת ועוגת “הדוכס” (עם המון שקדים מקורמלים ) מעולה.

 הגלידריה פתוחה בכל יום א-ש,  בין השעות: 11:00-23:00. נחלת בנימין 11 תל-אביב .

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

תגובות – נא לכתוב ל thewindowartsite@gmail.com

Storytellers: A doco-poetic performance  by Tamar Raban and Ernesto Levy

The new performance by Ensemble 209 is an interesting and challenging experience; at moments extremely  moving. It features short pieces taken from life in the Tel Aviv Central Bus Station and from the performative works by Ensemble 209 in the terminal. At times, the sections are separate, at other times, they melt into each other, isolated from outside, which has a life of its own. One may call it a “monad,” which Leibniz defined as an entity containing all of the information on the object and cannot be frgmented. The feeling of a core of distress which cannot be unraveled hovers over the stories, the performance, and the central station.

The stories are about prosaic moments which develop or escalate into friction between dreams, readings of reality, and black holes of emotional starvation: a story about purchasing shoes and trying them on one’s head, a performance by members of the Ensemble in the terminal in which they shouted, “Enough” (which became a cry shared by people passing through), about trying on and shedding personae, childhood memories, and dreams of change.
The scenery is made of video projections which become part of the events onstage, becoming one more actor and not just a backdrop. The changing imagery seem to transform the depressive spaces of the Central Bus Station, turning them into everywhere and nowhere, like “Waiting for Godot.”
“Storytellers” is one of the few defined performances of the amorphic genre of “visual theatre.”

 With the participation of Noam Alon, Tamar Raban, Moran Duvshani, Ram Rahamim,Anna Zak, Houri Izhaki, Vera Barzak, Mireille Shanan.

Adam,  by Roy Assaf for the Batsheva Dance Company

A recitation of the organs of the body is the soundtrack for Roy Assaf’s new dance piece, “Adam”: arms, hands, teeth, kidneys, legs – an inventory of what we live with, try to shape, are embarrassed by or happy about them in a spectrum of infinite feelings. Assaf created this work with momentum and humor, a very rare quality in art. It is a contemplative piece on the body as the perfected instrument of dancers, and the universal tool of all human beings, as evoked by the title. “Adam” celebrates the body, questions the way in which it moves and molds the space around it. It is a research into the interaction with other bodies. The work is essentially modern, both aesthetically and in terms of content: it has no narrative, but does embody a certain optimism combined with doubt, recognition of change and the transient, as it examines truths and borders.

 Performed by 12 Company dancers.
Photograph: Gadi Dagon

Part of the new program: Adam, a premiere by Guest Choreographer Roy Assaf
Yag, by Ohad Naharin

 

Arte Ice Cream

A year ago, a significant ice cream parlor opened in Tel Aviv. Its high quality and the meeting of traditional and innovative flavors immediately made Arte the ice cream benchmark in the city.The art displayed here may be categorized as folk art: there is a friendly painting corner where customers can draw or paint. Right now i didn’t see any gems but if ice cream-loving artists become steady Arte Glideria customers it may result in the Tel Aviv equivalent of Picasso’s napkin.

 11 Nahalat Binyamin Pedestrian Mall, Tel Aviv.
Open daily, 11 a.m.-11 p.m

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 

www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com

 התכוונות רחבה יש בתערוכה הקטנה של שלומי ללוש ואמיר תומשוב בגלריה אלפרד. שני האמנים שחיים, כך נכתב בטקסט המלווה , בעמק יזרעאל בעפולה  מנהלים דיון על מודרניזם וחלומות תוך תהיה על העכשווי. תומשוב יוצר פסלים אדריכליים , מעין אדריכלות  פיקטיבית שמעלה על הדעת את הקונסטרוקטיביזם הרוסי ׁבמיוחד טאטלין (“המונומנט לאינטרנציונל השלישי” מ )1920  או העבודות של אנטון פבזנר ( ורבים נוספים)  למרות שמבט מקרוב מגלה שהוא מטפל באדריכלות הישראלית הסטנדרטית ביותר- זו הישנה של שיכונים וזו ההווה שטרם קיבלה כותרת אך היא נבנית כשכונות שלמות שנראות זהות מרמת אביב עד צור יגאל ועפולה.

                   בעבודות הלבנות או חומות בהירות תומשוב יוצר ,מודלים שהשתבשו והסתבכו והשתרגו , ההיפוך מעיר סדורה ומודרנית אך גם לא מבוך מבטיח-מסתורי  של ערים שהתפתחו באופן אורגני . המונח של עיר אידאלית מתקשר לציור של פיירו דלה פרנצ’סקה ,”העיר האידאלית” מ 1470 ,מעבודות המופת של הרנסנס בה צוירה עיר ללא תושבים וללא צמחיה. כל המחשבות הללו על עיר והמקום בו עיר הופכת לשממה בנויה מתחזקות לאור התקוות והכישלונות של עפולה כעיר שתוכננה על ידי ריכרד קאופמן , מהאדירכלים המובילים של הסגנון הבינלאומי בארץ (תכנן את נהלל ומושבים וקיבוצים וגם את בית ראש הממשלה שכבר אינו מספק את ראש הממשלה הנוכחי) .

העיר היתה אמורה להיות מרכז אורבני לכל הסביבה לפני שניתן היה לצפות את המצב האנומלי בארץ בו ההתישבות החקלאית הייתה חזקה מהעירונית ולא הזדקקה לשרותי עיר קרובה. הפסלים- מודלים הם במידה רבה רוחות רפאים , הנכחה של מה שלא יבנה ולא תוכנית שתקרום עור וגידים.
אם תומשוב מדבר על ניסיון, שכשל ליישם בעמק אוטופיות מודרניות , ומבקר אוטופיות אלו  כמי שאיבדו בניסיון לבנות עולם חדש זהות של מקום ואקלים ותרבות הרי שלומי ללוש מתבונן בנוף שבשולי העיר ,ששוממה אולי מהנוף סביבה, ומשתמש בציור המכונה פעמים רבות מסורתי כידי להנכיח את הנראה ואת המדומיין.
ציורי הנוף של ללוש מזכירים בהחלט ציורים של אורי בלייר (ואפשר לחשוב גם על אלי שמיר או אלון פורת אבל יצירות שניהם דשנות הרבה יותר ) אבל יש בהם צחיחות, גם בתוך הירוקים ובתוך הערפיליות שהוא כולה שלו. ללוש אינו עושה אידיאליזציה של טבע , אינו עושה רומנטיזציה לאופן בו הוא מצולק בסימני מודרניזציה. כמו שבמודלים המשובשים של תומשוב מהלכת “העיר האידאלית” הרי בציור בית הקברות ,עם הירוק העשיר שלצמחיה ענפה אפשר לחשוב על Et in Arcadia ego  הנהדר של פוסן מ 1638 שכותרתו “גם בארקדיה אני נמצא” מדברת על נוכחות המוות בחיים . בציור אחר ,מצייר ללוש גבר שכמעט שותה מנחל ,ידיו קשורות לקני סוף כגרסה למיתוס של טנטלוס שלעולם יהיה ליד מים ולא ישתה מהם , כלומר יחווה תיסכול תמידי.

רותם ריטוב , הפעם כאוצרת , יצרה אמירה על כאב במודרניזם שלא המריא, על ההשתלטות העמוקה כלכך שלו  שגם יציאה לטבע אינה גואלת ממנו . שם התערוכה , ונתתי את הארץ שממה לקוח מספר יחזקאל פרק לג מפסוקים בהם מדובר על העונש שמושת על ישראל , עַל כָּל-תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.
השבר שיצר המודרניזם,במקומות רבים כלכך יצר לא פעם תחושה שהתקוות היו לתועבות .בתערוכה הזו ללא הצהרות יש התבוננות והתמקדות באזור ומקום אחד ובכאב ששיך למקומות רבים.

 

אוצרת: רותם ריטוב