סימון אדג’יאשווילי – עיר אחת, קיץ אחד ֻ|Simon Adjiashvili: One City, One Summer

Please scroll down for English

עיר אחת,קיץ אחד

עיר אחת,קיץ אחד. כותרת התערוכה, לקוחה משיחה שערכתי עם סימון אדג’יאשווילי בסטודיו, עם חלון פתוח לרחוב סואן בתל-אביב. זמן ומקום, המטריצה הבסיסית של קיום, היא מושא המחקר וההתבוננות המתמשכת של אדג’יאשווילי.

Simon Adjiashvili,Untitled 02,  2014,

Simon Adjiashvili,Untitled 02, 2014,

מתחילת המילניום הוא מצייר פנים של דירות תל-אביביות שניבנו בסגנון האדריכלות הבינלאומית , נכון יותר בבניאליזציה שלו. התפנימים (Interior) מצוירים במבט רך אך מפוכח: על קילופי הצבע והדלתות הדקות מידי, התקרות הנמוכות, הפרזול הרעוע ותעלות החשמל החשופות שנוספו בידי הדיירים שהתחלפו לאורך השנים. החללים הם ללא דמויות וללא נרטיב. הרהיטים המעטים שמצוירים: ספה, כסא או שולחן, עומדים בודדים, לא בקומפוזיציות שמשמשות בבתים שוקקי חיים. הם כאילו נשארו אחרי שדיירים עזבו, וגורלם,לשבט או לחסד, בידי הבעלים החדשים לכשיבואו.01_Untitled 2014, acrylic on canvas, 80x80 cm
ב עיר אחת,קיץ אחד שירת הדממה של אדג’יאשווילי עברה שינוי, וריאציה במובן של המושג במוסיקה כשהנושא המרכזי בעינו עומד ומרכיב מסוים, למשל הרמוניה או מלודיה, משתנה. חללי דירות, אדריכלות הבינלאומית בגרסה הישראלית ממשיכים להיות הסטורקטורה של הציורים אך בתוכם ארוגים יותר ויותר אלמנטים מהדמיון, מהחלום והגעגוע. העיר האחת היא אפוא ערים רבות, והקיץ הוא קיצים רבים, והדירות דירות רבות שספוגות בכמיהות.
כאידיאל אוניברסאלי בית מתקשרים לקביעות. הבית הוא האיתיקה שמחכה לנו בתום המסעות. הציורים החדשים רווים בתחושה של חולף,חומק של אי יציבות. הרצפות (באופן בולט במיוחד ב ללא כותרת 01, ללא כותרת 08 ו ללא כותרת 10 ) כמו מוצפות מים, כאילו מי תהום, כוח קדמון, תת מודע של הקיום, הציף את המוסדר והמוגדר, את האדריכלות שבתחילת המאה ה 20 נחשבהה למגלמת את הרציונליזם, מפתח לגאולת האנושות.
מה שנראה כהעלמות הרצפה, כשמיטת הקרקע, מחלחלת לתודעה אך כדרכו של אדג’יאשווילי אין בציורים תחושה של רגע קריסה אלא בחינה, אולי פיוס עם התרחשות שנשארת בלתי מוסברת.

Simon Adjiashvili,Untitled 04,  2014,

Simon Adjiashvili,Untitled 04, 2014,

האור המסמן את הזמן הוא החומר המרכזי בציורים. אדג’יאשווילי מקפיא את רגעי ההשתנות האין סופיים של הזמן ומאפשר כמעט לאחוז בו כאילו דווקא הציור השקט הזה מתווכח עם הזמן עם המהלך שעומד ביסוד עולם.
בציורים כמו ללא כותרת 11 האור שאדג’יאשווילי מפסל בו מעלה על הדעת את האור בציורים כנסייתים, כמו העליה לשמים של הבתולה של טיציאן בכנסיית הפרארי בוונציה (1516-18) בו שני סוגי אור מגדירים שתי ספרות מציאות: הבהירה את הארצית והזהובה את השמימית.

Titian, The Assumption of the Virgin in the Basilica di Santa Maria Gloriosa dei Frari, Venice

Titian, The Assumption of the Virgin in the Basilica di Santa Maria Gloriosa dei Frari, Venice

אסוציאציה מתבקשת היא לתפנימים של יוהאנס ורמיר. כוונתי בעיקר אישה עם מחרוזת פנינים מ 1664 בו האור הכמעט לבן מבליט את הדרמה של פס הצל לאורך וילון צהוב ושתי עבודות בהם נשים קוראות מכתב: אישה צעירה קוראת מכתב ליד חלון פתוח מ 1659 בגמלדהגלרי בברלין, עם האור החם שמכיל את הארגמן והאוקר של הטקסטילים בחדר המצויר ו אישה בכחול קוראת מכתב מ 1663-64 ברייקסמויזאום באמסטרדם בו האור יוצר מעגל של צינה שממקד את עיניו של הצופה בידים האוחזות בעוצמה רבה מדי במכתב.

Johannes Vermeer, Woman reading a letter,1662-1663

Johannes Vermeer, Woman reading a letter,1662-1663

העדר הדמויות בתפנימים של אדג’יאשווילי מרחיק אותם מאסוציאציות האלו מתולדות האמנות. האור מאיר ריק, מתערבל בעצמו ונושא את אבק הזמן, את נקיפות השעון הלא נראה של הקיום.ב ללא כותרת 11 האור שנשפך בעוצמה מצידו הימני של הציור, מחלון גבוה וממוסס את קווי המתאר של כסא , מטשטש הבדלי צביעה בקיר ושמשתבר לצלליות כהות. באזורים המוצללים של הציור הקירות נגועים בצבעי חלודה – מה שמעבר לאור אוצר סוד, המוכר הופך ללא מוכר. החלל המצויר הוא תצריף של זוויות שהיו בחללים קונקרטיים שונים, בזמנים שונים. החלונות, שבדרך כלל מסמנים קשר של חוץ ופנים הם, בציור זה ובציורים האחרים, הפניית גב לחוץ. אדג’יאשווילי מותיר בחוץ כאוס בחוץ אבל צילו הארוך מוטל על הפנים, ניגוד והשלמה לאור המסמא.
הדר שהתפורר נוכח בעבודות אף שנדמה שזה געגוע שיש בו גוון נוסטלגי למה שלא היה מעולם. הצבע המתקלף ב ללא כותרת 16 וחפצים שנראה כאילו הרגע הונחו על שולחן מתבוססים באור שעוטף אותם כמו קליפה גמישה. הרצפה שנראית מוצפת והתחושה של חוסר אפשרות לגעת הופכים את האינטימי למרוחק.
***
כשראיתי את ציוריו של אדג’יאשווילי לראשונה נזכרתי באמן הדני Vilhelm Hammershöi וילהלם המרסהיי (1864-1916),. עבודותיו מתאפיינות בצבעוניות כמעט מונכרומטית ובדממה. ב 2008 הוצגה תערוכה מקיפה שלו באקדמיה המלכותית בלונדון ובה גם חלק משישים התפנימים שצייר בדירתו ברחוב Strandgade 30 בקופנהאגן ואחר כך בדירה אליה עבר במספר 25 באותו הרחוב. המרסהיי צייר תמונות בהירות של חללים סגורים שנדמה שהם חלק ממבוך שיוביל לעוד ועוד חדרים דמומים.

Vilhelm Hammershöi, Strandgade 30 ,ca 1900

Vilhelm Hammershöi, Strandgade 30 ,ca 1900

קווי הדמיון בין העבודות של המרסהיי, שצוירו כמאה שנה לפני הציורים של אדג’יאשווילי, לאלו האחרונים בולטים. המסקרן,הטורד, הוא ההבדלים.
אדג’יאשווילי הפך את החללים הקונקרטיים למסלול ממנו ממריא הדמיון. הבדים בציוריו, ספק שמיכות, ספק צעיפים גדולים או כיסויים שהוסרו, מאובקים, מרהיטים, (ב ללא כותרת 02, ללא כותרת 07, ב ללא כותרת 09 , ב ללא כותרת 13 וב ב ללא כותרת 16 ) הם עקבות של נוכחות אנושית, של פעולה שיש בה תנועה חופשית או מחווה רחבה, כלומר שונה מאופי האמנות השקולה, המדויקת , הקונטמפלטיבית שהוא יוצר. קטעי החלל המשתקפים במראות (ללא כותרת 01, ללא כותרת 02, ב ללא כותרת 05 ב ללא כותרת 09) ניראים כאילו אינם שייכים למקום בו הם מצויים. הספק, מהסוג שנרכש במהלך החיים, מלווה את העבודות של אדיגשווילי. מה שנדמה פשוט מסתיר סוד שעלול להקיץ .

Simon Adjiashvili,Untitled 08,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 08, 2014

ב ללא כותרת 08 כסא, ספה (על צורתה אפשר להסיק ממסעד בודד) ותיבה שצמודה לקיר מוארים באור מרוכך שנכנס מחדר בו מצוי חלון מוארך. הם מהווים משפט חזותי שנשאר מחולק להברות, שבו לכל מרכיב משקל ויחד יוצרים את המוסיקה שבהתבוננות קשובה אפשר לחוש בה עולה מהציורים.
היופי שיוצר אדג’יאשווילי הוא כסכר למכאובי עבר, לתעלומות שאיננו יודעים, לזיכרונות שאולי יציפו. נחמה בליבה של עיר אחת וקיץ אחד.

אוצרת: ד”ר סמדר שפי

גלריה רוטשילד אמנות, יהודה הלוי 48, תל – אביב
שני- חמישי 11:00-18:30, שישי- שבת 11:00-14:00,

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

Simon Adjiashvili: One City, One Summer

The title of the current exhibition by Simon Adjiashvili is a phrase from our conversation in his studio, where the window overlooks a bustling Tel Aviv street. Time and place, the basic matrix of existence, is the subject of Adjiashvili’s continuing research and observation.

Simon Adjiashvili,Untitled 12,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 12, 2014

Since the turn of the millennium, the artist has been portraying interiors of Tel Aviv apartments built in the International Style, or rather, what may be referred to as its banalized form. The interiors are handled in a gentle but sober manner, depicting the peeling paint and too-thin doors, the low ceilings, shaky hardware and exposed wiring channels added by tenants as they replaced previous residents over the years. The spaces are devoid of people and narrative. The few pieces of furniture in the paintings (a sofa, chair or table) stand alone, insinuating dysfunctional households. It is as if they remained behind after the residents left, with their fate, whether doom or grace, to be decided by owners yet to arrive.
In One City, One Summer, Adjiashvili’s poem of silence has undergone variation in the musical sense, in which the main theme is preserved but elements such as harmony or melody change. These interior spaces of the Israeli version of International Style continue to be the underpinnings of the paintings, but they are infiltrated with more pronounced aspects from the imagination, dreams and longings. The “one city” reflects many cities, and in the “one summer” are enfolded numerous summers saturated with yearning.

Simon Adjiashvili,Untitled 16,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 16, 2014

The universal concept of “home” is its stability, the Ithaca awaiting the traveler at the end of the odyssey. Adjiashvili’s new paintings are imbued with impermanence and the elusiveness of instability. The floors seem flooded with water (especially in Untitled 01, Untitled 08 and Untitled 10), alluding to primordial chaos, the deep, the subconscious of all existence. The waters seem to have seeped into the floor, into the orderly and well-defined architecture which at the beginning of the 20th century was considered to be the embodiment of rationalism and the key to humankind’s redemption.
The ambiguity of the floor filters into one’s consciousness, but Adjiashvili’s paintings do not depict moments of collapse, but of observation and perhaps reconciliation with an inexplicable event.Light, symbolizing Time, constitutes the main material of the paintings. Adjiashvili freezes Time’s infinite changes, making it tangible. The stillness in his spaces challenges Time and the temporal process of life.
In pieces such as Untitled 11, the sculptural manner in which Adjiashvili treats light brings to mind church paintings, such as Titian’s The Assumption of the Virgin in the Basilica di Santa Maria Gloriosa dei Frari, Venice (1516-18). Titian uses two different types of light to define the spheres of reality: the cool light of the mundane, and the golden light of the heavens.

Johannes Vermeer, Young woman with a Pearl Necklace,1664

Johannes Vermeer,
Young woman with a Pearl Necklace,1664

The association to Vermeer’s interiors is inescapable, especially Woman with a Pearl Necklace (1664) in which the nearly white light highlights the drama of the strip of shade along the yellow curtain, and two paintings in which a woman reads a letter. The warm light in Young Woman Reading a Letter at an Open Window (1659) in the Gemäldegalerie Berlin, contains crimson and ochre in the textiles in the painted room, while in Young Woman in Blue Reading a Letter (1663-64) in the Rijksmuseum, Amsterdam, the chilly light defines a circle focusing the gaze on the hands holding the letter too tightly.

The absence of figures distances Adjiashvili’s paintings from the above art historical associations. The light in his paintings illuminates a void bearing the dust of Time and reverberating with the beats of the invisible clock of existence. In Untitled 11, the light shed powerfully on the right side of the painting from a high window melts the contours of the chair and blurs the hues of the paint on the wall and breaks down into dark shadows where the walls become rust. What is beyond the light conceals a secret, the familiar is transformed into the uncanny. Depicted space is a maze of angles taken from various concrete spaces as different times. Windows, commonly symbolizing the link between the external and internal, turn their back to the outside. Adjiashvili leaves the chaos outside, but its long shadow is cast on the interior, the polar opposite and complement to the blinding light.

Simon Adjiashvili,Untitled 09,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 09, 2014

Disintegrating splendor and nostalgia are reflected in the paintings. The peeling paint in Untitled 16 and the objects which appear to have been placed on the table a moment before are bathed light enveloping them like a flexible shell. The “flooded” floor transforms the intimate immediate into the distant untouchable.
***

When I first encountered Adjiashvili’s paintings, I was reminded of Danish artist Vilhelm Hammershöi (1864-1916). Hammershöi’s paintings are nearly monochromatic and possess an intense stillness. In 2008, the Royal Academy in London held a comprehensive exhibition of his paintings, with some of the 60 interiors painted in the artist’s apartment at Strandgade 30 in Copenhagen and later when the artist moved down the street, at number 25. Hammershöi painted well-lit pictures of closed interiors which seem to be part of a maze leading to more and more silent rooms.

Vilhelm Hammershöi, Strandgade 30 ,ca 1900

Vilhelm Hammershöi, Strandgade 30 ,ca 1900

There are conspicuous similarities between Adjiashvili’s works and Hammershöi’s paintings, which preceded him by nearly a century. The differences are intriguing and disturbing.
Adjiashvili transformed concrete spaces into a springboard for the imagination. The fabrics in his paintings, which may be blankets, large shawls or perhaps furniture coverings which were removed, are covered with dust (Untitled 02, Untitled 07, Untitled 09, Untitled 13 and Untitled 16). They are the traces of human presence, of free movement or broad gestures, so different from the character of his carefully considered, precise, contemplative art. The sections of the space reflected in mirrors (Untitled 01, Untitled 02, Untitled 05 and Untitled 09) seem to be dislocated from their surrounding space. The doubt that comes with life experiences haunts Adjiashvili’s work. What seems innocent conceals a sleeping enigma.
The chair and sofa (whose form is definable from its lone armrest) in Untitled 08, as well as the box attached to the wall, are illuminated by a soft light entering from a room with an elongated window. They constitute a visual phrase which remains broken down into syllables, each with its own weight; together they form the music of attentive observation which we sense arising from the paintings.

Simon Adjiashvili,Untitled 07,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 07, 2014

The beauty which Adjiashvili creates holds back the aches of the past, mysteries and memories that may perhaps may perhaps surface, consoling the one city, one summer.
Curator: Dr. Smadar Sheffi

Rothschild Fine Art 48 Yehuda Halevi.Tel Aviv
Mon-Thu 11.00-18.30 Fri 11.00-14.00 Sat 11.00-14.00

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter: www.smadarsheffi.com/?p=925

Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com

Posted in Uncategorized, ציור | Comments Off on סימון אדג’יאשווילי – עיר אחת, קיץ אחד ֻ|Simon Adjiashvili: One City, One Summer

גילוי וכיסוי |Revealment and Concealment

Please scroll down for English

גילוי וכיסוי

אצירה בבית ביאליק,מהמבנים היפים בתל-אביב וודאי אחד העשירים ביותר במטען תרבותי, מרגשת. ביאליק הוא משורר מצוטט ביותר (לעתים באופן חלקי) והוא עדיין דמות שזרמים בתרבות הישראלית יכולים להגדיר עצמם למולה, כנגדה ובהשראתה.
בהיבט הפרקטי האצירה היא עבודה במערכת איסורים: בבניין ששוחזר להפליא בשימור מחמיר לא ניתן לתלות או לקדוח בקירות, לא ניתן להדביק לרצפה ולא ניתן להזיז רהיטים. אין כאן תערוכה במובן של אולם עם יצירות אלא אריגה של יצירות האמנות במארג הבית, בדיאלוג עם חפציו הממשיים והונו הסימבולי.
כעמדה אוצרותית, מדובר בשפה רחוקהמקידוש רגע ההתפעלות המידי-ראשוני, תרבות ה WOW, שבמידה רבה משתרשת כתחליף להתבוננות.

ניצן מינץ אספקלריה  Nitzan Mintz ,Mirror, 2014

ניצן מינץ אספקלריה
Nitzan Mintz ,Mirror, 2014

שנים אחדות שהרגישויות בעבודות של איציק בדש, ניצן מינץ, עדי עוז-ארי, יערה צח ודפנה שלום, ובעיקר ההצטלבות החזותיות והרעיוניות ביניהן, מעניינות אותי. לכאורה המכנה המשותף בין האמנים מצומצם, אך תהליך גיבוש השפה, הזיקוק שלה, שמתרחש בגופי העבודה שלהם במקביל יוצר מדי פעם צמתים מרתקים והם חוט השני בתערוכה.
***
המפגש עם המסה “גילוי וכיסוי בלשון” אותה כתב ביאליק ב 1915 נעשה במסגרת התבוננותי בהתייחסותו של ביאליק לאמנות חזותית. זיקת המשורר הלאומי לעולם החזותי עומדת במרכז סדרת התערוכות/הפרויקטים שהתחלתי בהם לפני שנה בבית ביאליק תחת כותרת העל “לְהַבִּיט נִכְחוֹ” (ציטוט מ”מגלת האש” שכתב ביאליק ב 1904-1905).
בתערוכה הראשונה “אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?” יצירות של ניר אדוני, אריק אליהו בוקובזה, ציבי גבע וחיה רוקין הנכיחו ענן שקוף של געגוע ויחס אמביוולנטי לאירופה, ולחיים יהודיים שממלא את בית ביאליק, ארמון בהשפעת אדריכלות איסלאמית הנטוע בלב תל-אביב (אדריכל יוסף מינור).
במאמר “גילוי וכיסוי בלשון” ביאליק עסק בשוני שבין שפת הפרוזה לשירה, אך בעיקר בהוויה ובמוגבלות של השפה לבטא גווני רגש,באופן בו הניסיון מועד לכישלון. “על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בדבורו, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום.”
מבחינתי כבר הספק מקשר את ביאליק לאמנות, שהרי הספק, ההרהור והערעור הם מהתכונות המרכזיות לדידי, של אמנות טובה.
טענתו הרדיקלית של ביאליק היא שהשפה, הכיסוי, היא כמעין הגנה, חציצה בלשונו, מהכאוס. ביאליק כותב על “פחדו הגדול של האדם… מפני התוהו האיום שלפניו“. אמנות, היא במהותה דרך להסדיר ולהביט בעולם, היא מיצפה ממנו ניתן להביט בכאוס ממרחק בטוח,  חציצה אך גם גילוי, אופן התמודדות. ביאליק מודע, באופן כאוב למשורר שכליו הן המילים, לקוצר היד של דרכי הבעה לשוניות: “מלבד זה…לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק…הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח מבעבעים עולים הם מן התהום. הם עליתַ התהום עצמו..
המבט בעבודות בתערוכה הוא אפוא כפול – ביצירות ובאופני הבעה.
***
מרבית העבודות בתערוכה נעשו במהלך העשור האחרון ומוצגות כעת בהקשר משותף, כלומר היא צמחה באופן אורגני מתוך האמנות, כאשר הרהוריו של ביאליק מנסחים התלבטויות שמלוות יצירה באשר היא.
במקביל לבחירת העבודות שלחתי לאמנים את המאמר של ביאליק ושוחחנו עליו. למעט השפעה על “אספקלריה” השיר/עבודת קיר של ניצן מינץ, לא הייתה אפוא למאמר השפעה של עבודות, אבל רוחו מרחפת על ההצבה כולה, אותו חוט שני משקשר את העבודות.
במהלך הכנת התערוכה התחוורו נקודות השקה מפתיעות בין יצירתם של האמנים לבין ההתחבטויות של ביאליק, למרות שהזיקה לביאליק כדמות בתחום האמנות החזותית אינה מובנית מאליה. עדי עוז-ארי מצטטת מ”גילוי וכיסוי בלשון” בהצהרת האמן שלה אותה ניסחה בשנהשעברה, הראשונה ללימודיה לתואר השני בבצלאל; איציק בדש קרא “מראות שתייה”, מונח הלקוח מסיפורו של ביאליק “ספיח” לעבודה שהשלים לפני שנה ובה הוא משתמש בציטוטים משירתה של חביבה פדיה. בעבודה של בדש, בפחי השמן הריקים המרכיבים אותה, יש את פוטנציאל הצליל, את הכמעט קול וגם את ההתייחסות למה שהיה, ואולי עודנו, מזוהה עם תרבויות שוליים או תרבויות לא מערביות.העבודה של בדש היא אחד מהשבילים המתפצלים של מילים וחזותיות בתערוכה.

Itzik Badash Foundational Sights, 2014 איציק בדש מראות שתייה,

Itzik Badash Foundational Sights, 2014
איציק בדש מראות שתייה,

שביל נוסף הוא יצירתה של מינץ, משוררת רחוב. מינץ כותבת בדרך כלל בחצרות האחוריות של תל-אביב, בין בתי מלאכה לערפיח מכוניות, מקומות בהם הטיח מתקלף וההזנחה מולכת. שירתה החזותית היא חלק מתהליך שהופך אזור ממחוספס ל”מגניב”. עקבתי אחרי התפתחות שירתה שקיבלה קצביות ומשקלים מעניינים. הזמנתי אותה לכתוב שירה לאורך החומה בת עשרים וחמישה המטרים המפרידים בין בית ביאליק לרחוב הקרוי על שמו. והשיר “אספקלריה”,* נכתב בעקבות ושיחות והתכתבות בינינו לאחר שקראה את “גילוי וכיסוי בלשון”.
“אספקלריה” עוסקת בהתמוססות/פרוק של דמות המביטה במראה, והתמונה המתגלה אינה שלמה.  החומה עליה נכתב ארוכה ומוחלקת לשני מקטעים כך שהצופים הולכים הלוך ושוב שלוש פעמים כידי לקרוא אותו במלואו. מבחינה זו מדובר בשינוי מהעבודות הקודמות של מינץ שנתפסות בפעימה אחת. על חומת בית ביאליק “אספקלריה” היא כשיר – שאלה לרחוב, הכנסת שכבות של מורכבות למרחב ציבורי.

דפנה שלום שירת הים, מיצב וידאו וסאונד חד ערוצי 3:18 , Dafna Shalom Song of the Sea (Shirat Hayam), single channel sound + video 3:18, 2004

דפנה שלום
שירת הים, מיצב וידאו וסאונד חד ערוצי 3:18 ,
Dafna Shalom
Song of the Sea (Shirat Hayam), single channel sound +
video 3:18, 2004

שביל המילים של דפנה שלום נכתב בברייל ומדבר על עיוורון, על מנעד רגישויות ודבקות. ב”שירת הים“, עבודת הוידאו של שלום מ 2004 מושרת שירת הים בהברה עדנית (של יוצאי עדן, תימן) תוך קריאתה בכתב ברייל. שירת הניצחון  של בני ישראל היוצאים ממצרים וחוצים את  ים סוף  היא גם שירת הניצחון של האינדיבידואל על מגבלת ראיה כשהשירה  היא אופן הבעה כמעט אבסטרקטי של דבקות, אמונה, מחוז שהוא מעבר למה שניתן למילים.

דפנה שלום כתבי לילה  - ברייל-ביאליק  אמירה הס Dafna Shalom Night Writings (Braille-Bialik, Amira Hess), 2014

דפנה שלום
כתבי לילה – ברייל-ביאליק
אמירה הס
Dafna Shalom
Night Writings (Braille-Bialik, Amira Hess), 2014

ברחבי הבית הניחה שלום קיטעי שירה של ביאליק והמשוררת אמירה הס הכתובים בכתב ברייל שמגעו משתנה מאותיות חלקות –מלטפות לכאלו ששורטות את האצבעות המגששות. בחדר פעילויות ילדים, על מדף בו מקובצים תרגומים הכניסה שני קיטעי שירה צבועים זהב, תרגום משפת הרואים לשפת העיוורים.
על השולחן בחדר הספרייה יש מיצב  של שירים כתובים בברייל. שלום יצרה מאין בית ועד לחכמים כאשר הרואים ממשמשים יאת הברייל , מתדפקים על המילים ויכולים רק להרגיש מילים כנפח וחומר ולא לקרוא את השירים  של ביאליק  “ים הדממה פולט סודות” , “Delete”  ו“בואו”של  תהילה חכימי, “מבפנים” של רועי חסן וקטע מתוך “הרוח הגדולה שלהם” של אמירה הס (*כל הטקסטים). אין ליד השולחן שום איסור כך שהבחירה לשבת היא של הצופים. שלום הכניסה לבית דיון ער על זהות,חברה וקפיטליזם, דיון שאפשר לתאר במונח התהום שביאליק עוסק בו ב”גילוי וכיסוי בלשון” . היא משאירה את הדיון מכוסה לרואים,מדברת על תהומות כאב ומנכיחה מגבלות .
בין ספריו של ביאליק מונחת “גוף האדם“, 2013 גולגולת תלת ממדית מנייר (POP UP ), קלסתר רפאים שצבעה הורוד הוא הבטחה שספק אם תתממש, אך יש לה מקום בדמיון. העבודה של יערה צח נעשתה בתוך הספר “גוף האדם” המיועד לספק לילדים הסבר על הגוף ולא פחות מכך מקבע מהו אידאל גופני.

יערה צח ללא כותרת Yaara Zach Untitled, 2014

יערה צח
ללא כותרת
Yaara Zach
Untitled, 2014

החיבורים בין החפצים שצח יוצרת מהלכים בין אסתטיקה שמרנית לחתירה תחתיה. כך למשל צלחת חרסינה בקומות, כזו המתאימה לתה מנחה נינוח העומדת מאוזנת מתוך מגירות פתוחות שתחתיתן צילום שחור לבן של מה שנראה כמפה פרחונית. התחושה היא של זיכרון שהפך אובייקט. יצא ממגירה וקיבל חיים משל עצמו.

יערה צח ללא כותרת, Yaara Zach Untitled, 2014

יערה צח
ללא כותרת,
Yaara Zach
Untitled, 2014

בחלל הכניסה ניצב קראף זכוכית עם ברז בתוכו שיש בו חן ואצילות כשל ברבור כאילו היו החיבורים בין שקוף-גלוי, אותו קראף זכוכית, למכוסה והמנותק מפונקציה, טבעיים לחלוטין. נחש רוכסנים ארוך וכבד נכרך על מעקה המדרגות הפנימי וכמו בעבודות הברייל של שלום הצופים יכולים למשש את מה שנדמה מוכר וזר ומאיים ומרוחק. הרוכסן מרוקן מפונקציה של סגירה או פתיחה הופך לצמתה של רפונזל, לדרך מעבר בין עולמות.

יערה צח ללא כותרת, Yaara Zach Untitled, 2014

יערה צח
ללא כותרת,
Yaara Zach
Untitled, 2014

גם “אנדרטה לקופץ” 2014 , פסלון שחיין הנראה כלקוח מגביע מנצחיםהעומד על תוף מרים ירוק הוא צרוף אבסורדי ומקסים שרק מדגיש את התמימות בפסלון על התוף, שבדומה לפחי השמן של בדש, אוצר בתוכו צליל שאינו מושמע. האסוציאציה בין שירת מרים, אחות משה ואהרון, שבאה מיד אחרי “שירת הים”, שמושרת בעבודתה של דפנה שלום התעוררה לאחר ההצבה, עוד חוט, שמקשר בין העבודות. בעבודה הזו, כמו קראף הזכוכית, צח מעלה על הדעת סוריאליזם אבל השפה –חיבורים יוצרים תחושה של נרטיב שיפתח, שיתבהר מתוך היגיון פנימי.

יערה צח אנדרטה לקופץ Yaara Zach Monument for the Jumper, 2014

יערה צח
אנדרטה לקופץ
Yaara Zach
Monument for the Jumper, 2014

“אנדרטה לקופץ” עומדת על שולחן הכתיבה בחדר העבודה, קודש הקודשים של הבית .על אותו שולחן גם עבודת הוידיאו של עדי עוז-ארי “קפה בברלין”, 2014. הוידיאו הוא זיכרון של רגע, ניסיון לפענח את הקסם של החולף. אף שהוא נראה כקולאז’ שכבות צילום הוא צילום ישיר: המורכבות, התצריף של הצבעים,הצורות והתנועה של רגע מרובד.

View of installationi in Bialik's study

View of installationi in Bialik’s study

עוז ערי מציגה שלוש עבודות צילום שמקורן בדימוים צילומים על זכוכית (daguerreotype), אותן רכשה בשווקי פשפשים. בזיכרונות האלה שאינם שלה, שאין לגביהם פרטים של מקום או זמן היא מתערבת באופנים שונים אך משאירה

עדי עוז-ארי Adi Oz-Ari 2013 ,Glass-03

עדי עוז-ארי
Adi Oz-Ari
2013 ,Glass-03

סדקים, קרעים ושברים, אותות הזמן.בחדר העבודה ניצבת העבודה 2013 ,” GLASS-06″vdsukv ובה בין ים ושמים, בקרע, השתילה נייר , כאילו הנכיחה עוד שכבה, שכבת כאב הרוחשת בין המרכיבים הגדולים, רבי ההוד של היקום. העבודה ,2013 ,”GLASS-03″אגם מים ועצים ניצבת על שולחן האוכל בקומה התחתונה, כחלום וגעגוע שהצופים מבחינים מיד בסדקיו, בשבר בחלקו העליון, כמו שמש שחורה שמכוסה בנוף הכחלחל, השלו –מלנכולי.

עדי עוז-ארי Adi Oz-Ari 2013 ,Glass-03

עדי עוז-ארי
Adi Oz-Ari
2013 ,Glass-03

אוצרת התערוכה – ד”ר סמדר שפי
אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק – איילת ביתן שלונסקי
רחוב ביאליק 22, תל-אביב. שני – חמישי – 09:00 – 17:00 ,שישי – שבת וחג 10:00 – 14:00, ראשון – סגור

צילומים: נטע אלונים

*מראה מביטה/ אספקלריה – ניצן מינץ
מול התשקיף המגודר זהב, ניצבת לחלקיק הרגע דמות.
ברגע היחידי הזה בו נתלשים בזה אחר זה שני זוגות עיניים, מתהווה ברק קצוץ של זיכרון.
לכודה תהא הדמות בכסוף הכסוף הבהיר השקוף הבולע לעת מצוא מה שימצא לנכון לבלוע. ולא
בכוונה הוא בולע, להיפך. האשם נמצא בכל אשר יעבור ויחלוף.
יודעות זאת רוב קרקפות העולם ואף חפצים דמומי עין.
אך הנה הזדקף לו כמו שכח מן העניין, עורי הנחפז ונעלם בחלקו.
ומה נשאר עליי?
זוג ידיים, קצה אף וקווצות שיער בהירות.
ולא ידעתי אם רצויה אני שוב להביט, באותו האות השחור.

יָם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת / ח.נ. ביאליק 

יָם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת,
וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק;
וּמֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם
שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק.

שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ,
מַרְכִּיב צֵל עַל-צֵל וְכוֹפֵל;
דּוּמָם אֶל-יָם הַמַּחֲשַׁכִּים
כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל.

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם,
אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר;
אַרְגִּישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד
הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.

אוֹמֵר לִבִּי לִי בַחֲשָׁאי:
“בְּנִי! חֲלוֹמוֹתֶיךָ בָאוּ;
נָפַל כּוֹכָב מֵרָקִיעַ –
הַאֲמִינָה – לֹא שֶׁלְּךָ הוּא.

עוֹד שֶׁלְּךָ קָבוּעַ אֵיתָן
וּבְמִשְׁבַּצְתּוֹ יִזְרַח שָׁמָּה;
שָׂא עֵינֶיךָ – הִנֵּה שָׁם הוּא
קוֹרֵץ, רוֹמֵז לְךָ נֶחָמָה.”

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

חשון, תרס”ב.

Delete תהילה חכימי
תַּמּוּ הַמַּיִם,
הַמֶּלַח נִשְׁאַב.
יֵשׁ אֵם,
יֵשׁ אָב,
הָאֲדָמָה הִיא
מָה שֶׁמְּלַמְּדִים.
אֵין זְכֻיּוֹת אָדָם,
אֵין זְכֻיּוֹת הַדָּם.
הַגְּבוּלוֹת הֵם כֶּסֶף
לַכֶּסֶף אֵין שָׁמַיִם
בַּנֵּטֶל אֵין שִׁוְיוֹן
בַּשֶּׁקֶר יֵשׁ.
כֻּלָּם שֻׁתָּפִים,
מִי יְמַצְמֵץ רִאשׁוֹן?

בואו /תהילה חכימי
בואו לכו אתי
השתחררו מכללי התחביר הרעים
חרגו מהרגלי הפיסוק הרעים שלכם
התירו את מילות הקישור
הניחו לסימני השאלה
אותיות תשתעשענה כמו
ילדים על חוף ים רחוק
לחשו אותן
כמו כתבתם את שמכם בחול

מבפנים/רועי חסן
כשקשר את שרוכי נעליו
הרגיש שמשהו ניתק ממנו
מבפנים
אי שם באזור הקרביים
נתש בפראות

התרומם, בקושי
נעמד, משהו זז
מבפנים
אי שם בחלל הבטן
נקרע
כמו מיתר של גיטרה
חשמלית.

זה נפל עליו
כמו עציץ קרמיקה
מקומה חמישית
לעולם כבר לא יחזור
להיות מה

 

מתוך “הרוח הגדולה שלהם”/ אמירה הס
ואתה בני הפכת אבן אלמוגים ואני המים הבוכים
אבל אתה תועה באגף עתיקותי
ואני טווה זמנים שהיו לאינם
זה בגדי המלך החדשים שהכל שקוף/
ורואים י משם את כל הגוף חוט שני ומשזר.
השתלשלתי ילדי אל תוך זמן שאין בו עתיד
ועבותות ימי נפזרו אל תוך האין
שבו אני עכשיו נמצאתי

מתוך “אצל מגדת העתידות”/ אמירה הס
ניסיתי הרזות את המילים שלי
הרפות מהן. שירפו ממני
לא פעם הסתבכתי בסבכן כמו איל עקדה.
ועכשיו משהפכתי לגשמית
ניסיונותי לעשות דיאטה מלים שלי כמעט נשאו פרי.
אני יושבת מתחת לשמיכה כשראשי ריק מחלום
ואפילו כל שורת המאורעות של חיי לא חגה בראשי.
פנטומימה בלי מילים.
איני יכולה לצפות בחיי מבעד
למסך הברזל של השכחה

 

שמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

Revealment and Concealment

Over the last few years, the visual and intellectual sensitivities visible in works by Itzik Badash, Nitzan Mintz, Adi Oz-Ari, Yaara Zach and Dafna Shalom have intrigued me, especially the places where they interface. These artists seem to share a very narrow
common denominator. A process of crystallizing and refining a language takes place in their works on parallel paths, and they produce fascinating meeting points.

ניצן מינץ אספקלריה  Nitzan Mintz ,Mirror, 2014

ניצן מינץ אספקלריה
Nitzan Mintz ,Mirror, 2014

Encountering Chaim Nachman Bialik’s 1915 essay, “Revealment and Concealment in Language” took place as part of myexploration of Bialik’s approach to the visual arts. Israel’s National Poet’s link to the visual world is the focus of a series of projects/art exhibitions which began about a year ago in the Beit Bialik Museum under the overall title of “Lehabit Nichekho” (directgaze), referring to a line from Bialik’s epic poem, “Scroll of Fire” (1904-1905).
In his essay, Bialik engaged in the difference between the languages of prose and poetry, but primarily in the way language attempts to express shades of meaning, and its limitations. Any attempt at depiction is doomed to failure. This radical argument
in the context of art is that concealment is a protective barrier separating us from chaos. Bialik speaks of the petrifying fear of the chaos facing the human being, the fear of the unknown. Art is essentially a way to bring order and observe the world; it is both separation and revelation, a mode of engaging reality. As a poet whose tools are words, Bialik is painfully aware of theincapacity of verbal expression.
Reading the works in this exhibition requires a double gaze – as works of art and at their modes of expression.
Dafna Shalom, Itzik Badash and Nitzan Mintz use letters and words as the major material of their visual work; Adi Oz-Ari andYaara Zach engage in wordless visual syntax. The majority of the artworks were not made especially for the exhibition, but were
created during the past decade. Thus, the theme of the exhibition was an outgrowth of the art and Bialik’s descriptions of the soul-searching accompanying creative work, no matter what the medium.
During the curatorial process, surprising interfaces became clear between the artists and between Bialik’s insights on creativity,despite the fact that Bialik is hardly recognized as a figure in the field of visual arts.
Only after I asked Adi Oz-Ari to participate in the exhibition did I find out that she had quoted Bialik’s essay in her Artist’s Statement formulated last year during her first year of MFA studies at the Bezalel Academy of Art and Design.

Itzik Badash Foundational Sights, 2014 איציק בדש מראות שתייה,

Itzik Badash Foundational Sights, 2014
איציק בדש מראות שתייה,

Additional links in the circle of sensitivities shared by these artists was Itzik Badash’s choice of title for the piece he made a year ago – “Foundation Sights” – taken from Bialik’s story “Safiah”, and quoting Haviva Pedaya’s poetry. The empty oil cans
that make up the work bear the potential of sound, as well as the reference to the past sound, to what was and perhaps still isidentified with marginalized, non-western cultures.
In Nitzan Mintz’s work, words move on the axis between the verbal, the visual, and movement, such as in her new work “Aspaklaria” (“Mirror”) made for the exhibition in Beit Bialik. “Aspaklaria” engages in a dissolving figure in a mirror, a poem written along the external wall of Beit Bialik Museum, forcing viewers to walk back and forth to read it. The wall of Bialik’s home,the home of the poet, author, editor and reader becomes a wall of words.

יערה צח ללא כותרת, Yaara Zach Untitled, 2014

יערה צח
ללא כותרת,
Yaara Zach
Untitled, 2014

Yaara Zach creates compositions of objects which seem to navigate between conservative aesthetics and a subversion of those same aesthetics. Thus, for example, her stack of porcelain plates, ready for afternoon teatime, balanced on an open drawer like
an emerging memory manifesting itself as an object. The pink book/mask is installed in Bialik’s library, a ghost portrait among the books. Its pink color is a promise which may not be fulfilled concretely but does have a place in the imagination.

דפנה שלום כתבי לילה  - ברייל-ביאליק  אמירה הס Dafna Shalom Night Writings (Braille-Bialik, Amira Hess), 2014

דפנה שלום
כתבי לילה – ברייל-ביאליק
אמירה הס
Dafna Shalom
Night Writings (Braille-Bialik, Amira Hess), 2014

In Dafna Shalom’s video film, “Song of the Sea”, the biblical poem is sung with a Yemenite accent from Aden, read in Braille.The film touches on religious faith, the realm beyond description in words, as well as the issue of language. Braille is a way of
translating from the language of those who see to the language of the visually impaired, but it also comprises an “other” sense system in which different pathways open up to an understanding of and familiarization with the world.

עדי עוז-ארי Adi Oz-Ari 2013 ,Glass-03

עדי עוז-ארי
Adi Oz-Ari
2013 ,Glass-03

The artworks installed throughout Beit Bialik Museum lead to an additional, renewed reading of the House, charging it with the artists’ dreams and desires.

Curator: Dr. Smadar Sheffi

Photographs: Neta Alonim

Bialik House Museum, 22 Bialik St., Tel Aviv. Mon -Thu 11:00- 17:00, Friday and Saturday 10:00- 14:00

Posted in וידיאו, פיסול ומיצב, צילום | Comments Off on גילוי וכיסוי |Revealment and Concealment

Rembrandt:The Late Works|רמברנדט: העבודות המאוחרות

Please scroll down for English

רמברנדט: העבודות המאוחרות.

         מבחר מצוין של תערוכות מוצג בלונדון בסתיו – חורף הנוכחי. המשפט הזה נכון לגבי לונדון כמעט כל שנה (וכל עונה) ובכל זאת הריכוז הפעם טוב במיוחד. גם כך , בין אנסלם קיפר בתערוכה נפלאה ב Royal Academy והעבודות המאוחרות, המשובחות, של טרנר ב Tate Britain (ואגון שילה ועוד ועוד) גולת הכותרת היא ” רמברנדט: העבודות המאוחרות” ב National Gallery. התערוכה נחרטת בזיכרון ומרגשות כשם שהיא שיעור חשוב בקריאת אמנות (הרבה יותר מאשר בתולדות האמנות).
אין סופרלטיב שלא נכתב על רמברנדט ( 1606- 1669) והתערוכה מוכיחה עד כמה כולם נכונים. אמן וירטואוז ומומחה בתולדות האמנות רמברנדטעסק בעשורים האחרונים של חייו בהתבוננות על סביבתו ועל המצב האנושי בפיכחון רחמים, וגם השלמה, של מי שכבר צבר ניסיון חיים, ומחשב את קיצו. השליטה המלאה שלו במדיה הציורית אפשרה לו לפנות לניסיונות חדשים, לנוע בין חגיגה של חומריות לעיסוק בהשתברויות של זהרורי אור וחלקיקי אבק. מה שמתרחש בציורים פנימה הוא לא פחות מסערה והמבט של הצופים עובר מהתקרבות להתרחקות שוב ושוב, נע בין התמונה הכוללת לפרטיה.

The Conspiracy of the Batavians under Claudius Civilis Rembrandt about 1661-2 Oil on canvas 196 x 309 cmThe Royal Academy of Fine Arts, Sweden© Rijksmuseum, Amsterdam

The Conspiracy of the Batavians under Claudius Civilis
Rembrandt
about 1661-2
Oil on canvas 196 x 309 cmThe Royal Academy of Fine Arts, Sweden© Rijksmuseum, Amsterdam

הקבץ העבודות בתערוכה הוא קרוב לוודאי חד פעמי – לצד עבודות ששייכות לנשיונל גלרי, ול Rijksmuseum באמסטרדם, המארגנים את התערוכה, מוצגות עבודות ממוזיאונים ואוספים מסקוטלנד, אוסטרליה, ארה”ב, שוויץ, גרמניה, צרפת , שבדיה, אנגליה והולנד. לצד רישומים ותחריטים מוצגים ארבעים ציורים. המוכרים בהם (המילה בולטים לא ניתנת לשימוש בהקשר זה –כולם בולטים) “הכלה היהודיה” מ 1665 , שלושה דיוקנאות עצמיים כולל “דיוקן בגיל 63” שנעשה בשנת מותו , “יוסף ואשת פוטיפר” מ 1655 ו”בת-שבע קוראת את מכתב דוד” מ 1654 . הצפייה בהם יחד,מתבקש לומר כאנסמבל, מאירה את האופן חסר המורא בו הביט רמברנדט בדעיכה שלו עצמו ואת מניפת התחושות שלו ביחס לסביבתו מאירוניה לאהבה.
העבודות מחולקות לנושאים כך שסדר אינו כרונולוגי. ההליכה היא במסלול מסודר ומובנה של שבעה חללים המתחיל בחלל שכותרתו “התבוננות עצמית ” ובו מוצגים הדיוקנאות העצמיים המאוחרים ומסתיים בחלל השביע בו מוצגות עבודות תחת הכותרות “קונפליקטים פנימיים” ו”פיוס”
אפיוני הסגנון המאוחר של רמברנדט הם בעיקר משיחות המכחול הרחבות, המשוחררות והעבודה בהנחות צבע זו על גבי זו, כנראה גם כשהיה הצבע עדיין רטוב. רמברנדט של אחרי “משמר הלילה” , יצירתו המונומנטלית שהושלמה ב1642, החל במסע בתוך סגנונו שלו שהתרחש במקביל לכך שהפך מאמן פופולרי לכזה שתלמידיו, בהם Govert Flinck ו Ferdinand Bol מאפילים עליו.
חיי רמברנדט היו רצופים עליות ומורדות בחיים המקצועיים והאישים: הצלחה רבה והכרה נרחבת כאמן, מות שלושה ילדים, מות רעיתו האהובה ססקיה (באותה שנה בה הושלם “משמר הלילה”). עבודתו המאוחרת , המוצגת כאן נעשתה במקביל לרצף אירועים קשים שנדמים לסיפור איוב : פשיטת רגל כלכלית,לאחריה דחית The Conspiracy of Claudius Civilis ציור ענק שהוזמן ממנו לבית העירייה של אמסטרדם, וירידת קרנו כאמן, מות בת זוגו הנדריקה ולבסוף מות בנו טיטוס ב 1668. קטע ששרד מהעבודה הגדולה שהוזמנה ונדחתה על ידי עיריית אמסטרדם מוצג בתערוכה. רמברנדט אמנם המשיך לקבל הזמנות גם מפטרונים מקומיים ומחוץ להולנד אך אי הבנות וסכסוכים הובילו לכך שרוב ההזמנות לא שיפרו את מצבו הכלכלי הנואש.

Self Portrait with Two Circles Rembrandt about 1665-9Kenwood House, The Iveagh Bequest, English Heritage, London© English Heritage

Self Portrait with Two Circles
Rembrandt
about 1665-9Kenwood House, The Iveagh Bequest, English Heritage, London© English Heritage

        הדיוקנאות העצמיים המאוחרים רמברנדט הם זירה של עימות פנימי מבט על הבדידות האנושית. במהלך חייו יצר רמברנדט כשמונים דיוקנאות. המוקדמים היו לעיתים משחקיים או תרגילים בווירטואוזיות אך במאוחרים הכנות קשה להכלה. הזקנה אינה מוצגת כיפה או כמכובדת. ב”דיוקן עצמי עם שני עיגולים” Self Portrait with Two Circles המתוארך לשנים 1665-1669 צייר את עצמו עם הפלטה, כלומר הדגיש את זהותו המקצועית. הציור הוא מאלו שאינם נותנים מנוח, מדגימים עד כמה מושגים כמו “רלבנטי” בהקשר אמנות, הם מרוקנים.זהו דיוקן שרלבנטי לכלום ולהכל.האמנות אינה מגינה על האמן מאימת הזמן, ואינה בבחינת שקר המספר אמת. האמנות היא כורח – משני צידי ראשו של רמברנדט סימונים של שני מעגלים על קיר אפור ,ספק סימונים לרוטונדות ציור (ציורים במסגרת עגולה) ספק הילות לקדושי ענק שלא צוירו ואולי, כך הוצע בפרשנויות שונות התיחסות למבחן ציור העיגול המושלם ביד חופשיות, מבחנו האולטימטיבי של האמן שנוסח על ידי ג’וטו ברנסנס המוקדם.ידיו של רמברנדט, זו המונחת על המותן וזו האוחזת בפלטה כמו נמסו לתוך הצבע, לתוך החלל, היד האוחזת בפלטה כאילו התאחדה איתה ללא הפרד. האדום של חולצתו מתריס וכשעומדים מול הציור הנשימה נעתקת מהנועזות בה האדום מגן על ליבו של רמברנדט כמו חושן על כהן. הפלטה כמעט שקופה, כמו נוקז ממנה הכוח של האמנות לברוא. הסנטר והשפתיים חשוקות בניגוד לעיניים המשלימות- עצבות. בדיוקן יש לא פחות חשיפה, מהדיוקן העצמי של לוסיאן פרויד מ1993, ובודאי שלא פחות הסתכנות, התחככות עם תהום של אמן הניצב מול סוף.

Lucian Freud, Self Portrait, 1993

Lucian Freud, Self Portrait, 1993

ב”דיוקן עצמי בגיל 63″ שצויר בשנת מותו ניכרת הידרדרות במצבו הפיזי של רמברנדט אבל בציוריות יש חיות מפתיעה, עבודה בשכבות עדינות לתיאור העור הרפוי, המקומט, המוכתם. כפות הידיים מצוירות גדולות, משולבות, כאילו תמה מלאכתן.התערוכה היא שיר הלל למפגש בין הרגישויות האנושיות של רמברנדט ליכולותיו האמנותיות. ב”כלה היהודייה (דיוקן זוג כיצחק ורבקה)” עשויה השמלה של רבקה באדום לוהב, שונה מאותו אדום מתריס ב”דיוקן עצמי עם שני עיגולים” המתוארך לאותה שנה. אמפטיה ורוך משפיע רמברנדט על מושאי הציור שלו, והציוריות הנוצתית בה הם מתוארים כמו מערסלת רגע יקר מפז של שלוה ואינטימיות.

Portrait of a Couple as Isaac and Rebecca, known as ‘The Jewish Bride’ Rembrandt about 1665Rijksmuseum, on loan from the City of Amsterdam (A. van der Hoop Bequest)© Rijksmuseum, Amsterdam (SK-C-216)

Portrait of a Couple as Isaac and Rebecca, known as ‘The Jewish Bride’
Rembrandt
about 1665Rijksmuseum, on loan from the City of Amsterdam (A. van der Hoop Bequest)© Rijksmuseum, Amsterdam (SK-C-216)

Curator: Betsy Wieseman

                                                                                                              ***

התערוכה מוצגת בלונדון עד ה 18 בינואר 2015 ותוצג מה 12 בפברואר עד ה 17 במאי ב Rijksmuseum באמסטרדם. (כדאי מאד להזמין כרטיסים מראש).

Daily 10am – 6pm, Friday 10am – 9pm,The National Gallery,Trafalgar Square, London

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

Rembrandt:The Late Works

      An excellent selection of exhibitions are on view in London during this Fall/Winter (this is true of London nearly every year and every season, but this time, the plethora is outstanding). With Anselm Kiefer’s fantastic exhibition at the Royal Academy of Art, and the glorious Turners at the Tate (and Egon Schiele and many others…) the jewel in the crown is “Rembrandt: The Late Works.” This moving exhibition makes an indelible impression, and is an important lesson in reading art much more than a lesson in art history.

Joseph and Potiphar's Wife Rembrandt 1655 Gemäldegalerie, Staatliche Museen zu Berlin-Preussischer Kulturbesitz © Scala, Florence / Bildagentur für Kunst, Kultur und Geschichte, Berlin. Photo: Jörg Anders

Joseph and Potiphar’s Wife Rembrandt
1655
Gemäldegalerie, Staatliche Museen zu Berlin-Preussischer Kulturbesitz
© Scala, Florence / Bildagentur für Kunst, Kultur und Geschichte, Berlin. Photo: Jörg Anders

Not a single superlative has been left out when writing about Rembrandt (1606-1669), and here they all prove to be true. During the last two decades of his life, Rembrandt, a virtuoso artist extremely knowledgeable in the history of art, observed his surroundings and the human condition, turning a sober yet merciful gaze, full of acceptance, as only a person with vast life experience and awareness of mortality is capable of. His complete mastery of the painterly medium enabled him to experiment and move freely between celebrating materiality and engaging in fleeting refractions of light and dust particles. What takes place within the paintings is no less than a tempest, with the viewer’s gaze making the transitions between scrutinizing and distancing, between the overall picture and its details.
The works assembled for this exhibition turn it into a one-time experience. It is composed of works belonging to the National Gallery and the Rijksmuseum (the exhibition organizers) along with works from museums and collections from Scotland, Australia, the USA, Switzerland, Germany France, Sweden, England and Holland. Along with drawings and etchings, 40 paintings are on exhibit. The most familiar works (it’s impossible to use the word “outstanding” because they all stand out) are The Jewish Bride (1665), three self-portraits, including Portrait at age 63 (1669, the year of his death), Joseph and Potiphar’s Wife (1655) and Bathsheba Reading David’s Letter (1654). Viewing them as an ensemble illuminates the fearless manner in which Rembrandt looked directly at his own decline, changing his attittude from irony to love.

The works are arranged thematically instead of chronologically. Viewers are directed in an orderly, structured route through seven spaces, beginning with “Self-scrutiny,” in viewers are confronted with his late self-portraits, ending with “Inner Conflict” and “Reconciliation.”

Rembrandt’s late style is characterized primarily by broad, unrestrained brushstrokes, color over color and apparently wet on wet. His style began to change after The Night Watch, his monumental work completed in 1642. During that period, his popularity declined, and his students, such as Govert Flinck and Ferdinand Bol, overshadowed their teacher. Rembrandt experienced exhilarating times of great success and recognition as a great artist, but also experienced deep personal loss – the death of his three children and beloved wife Saskia the same year he completed The Night Watch.
Rembrandt’s gaze at human loneliness in his late works seems to reflect the second wave of tragedies that read like the Book of Job: bankruptcy, followed by the rejection of The Conspiracy of Claudius Civilis (1661-62) – a huge canvas commissioned for the Amsterdam city hall and then rejected by the city council, diminishing of his reputation as an artist, the death of his beloved Hendrickje and last remaining son, Titus, in 1668.

Titus at his Desk Rembrandt 1655 Museum Boijmans Van Beuningen, Rotterdam© Museum Boijmans Van Beuningen, Rotterdam. Loan Museum Boijmans Van Beuningen Foundation / Photo: Studio Tromp, Rotterdam

Titus at his Desk
Rembrandt
1655 Museum Boijmans Van Beuningen, Rotterdam© Museum Boijmans Van Beuningen, Rotterdam. Loan Museum Boijmans Van Beuningen Foundation / Photo: Studio Tromp, Rotterdam

A surviving section of the large Conspiracy is part of the exhibition.
Despite these circumstances, Rembrandt created an impressive body of work during his later years, and continued to receive commissions from patrons outside of Holland (yet misunderstandings and quarrels resulted in most of the commissions failing to improve his desperate financial situation).
Rembrandt’s late self-portraits form an arena of self-confrontation. Out of the approximately 80 self-portraits that Rembrandt made during his lifetime (paintings and etchings), the early ones were sometimes playful or exercises in virtuosity, while the later ones feature uncompromising observation, difficult to contain . Old age is not depicted as beautiful or respectful. In his Self-Portrait with Two Circles (1665-1669), he presents himself holding his palette, emphasizing his professional identity. This is an unforgettable painting demonstrating how concepts such as “relevance” used in an art context are meaningless. This is a portrait relevant to nothing and everything.
Art, symbolized by the palette, fails to protect the artist from the ravages of time, and is not a lie telling the truth. Art is a necessity. On either side of Rembrandt’s head is a circle marked out on the grey wall. They might be outlines for tondos (paintings in a round frame), halos for huge saints which were not completed, or, as suggested by various interpretations, circles referring to the ultimate test of the artist as formulated by Giotto during the Early Renaissance: the challenge of drawing a perfect circle freehand.
Both of the artist’s hands, one on his hip and the other holding the palette, seem to melt into the paint, into the space, the hand holding the palette blending in with it. The red of his shirt looks challenging, and when standing in front of the painting, it took my breath away. It was a bold red, protecting Rembrandt’s heart like the high priest’s breastplate. The palette is almost transparent, as if the power of art drained out of it into its creator. His lips are tight in contrast to the all-embracing eyes. Rembrandt’s self-portrait is no less an exposure of self than Lucien Freud’s self-portrait of 1993, and certainly with no less self-endangerment in confronting the abyss.

Self Portrait at the Age of 63 Rembrandt 1669The National Gallery, London© The National Gallery, London
Self Portrait at the Age of 63
Rembrandt
1669The National Gallery, London© The National Gallery, London

In the Self-Portrait at the Age of 63 (1669, the year Rembrandt passed away), his physical decline is visible, but the painterliness has surprising vitality, in its delicate layers describing the sagging, wrinkled and spotted flesh. The large hands are clasped, as if their work is done.
The exhibition is a song of praise to the encounter of Rembrandt’s human sensitivities with his artistic abilities. In The Jewish Bride (portrait of a couple as Isaac and Rebecca), Rebecca’s dress is made of bright red, different from the challenging red of the Self-Portrait with Two Circles dated the same year. Rembrandt showers empathy and softness on his subjects, the painterly treatment seeming to cradle an invaluable moment of peacefulness and intimacy.
Curator: Betsy Wieseman
***

The exhibition remains in London through January 18, 2015, and will then be shown at the Rijksmuseum, Amsterdam, from February 12 – May 17. It is highly advisable to order tickets in advance.
Daily 10am – 6pm,Friday 10am – 9pm
The National Gallery,Trafalgar Square, London

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter: www.smadarsheffi.com/?p=925 
Comments – please write  thewindowartsite@gmail.com

Posted in Uncategorized | Comments Off on Rembrandt:The Late Works|רמברנדט: העבודות המאוחרות

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art