החלון | The Window

אם היה אפשר לפתור את ההשוואה של עודד קוטלר בין מצביעי הליכוד לבהמות כתקלה מצערת בלבד היה טוב. השמאל מביס את עצמו שוב ושוב וכמו הרצוג שמתקזז עם הליכוד ועושה עבורו את העבודה גם קוטלר עשה עבור רגב את המלאכה (ואל נטעה – הדבר לא הופך אותה לצדיקה)
הקריאה לחברה אזרחית נותרת יתומה בהעדר הבנה בסיסית של דמוקרטיה.
לטוב, ומבחינתי לרע, הרוב אמר את דברו. מכאן ועד אמירה המשפילה ציבור שלם הדרך ארוכה.

                                                                                  ***
“הים האחרון” היא תערוכה מצוינת שבנויה באופן “קלאסי” כתערוכת נושא היסטורית. מוצגים בה יצוגים של הים משנות השלושים עד היום מנקודת ראות ישראלית- יהודית. מבחינה אוצרתית היא בנויה כציר כרונולוגי כאשר העבודות של האמנים העכשוויים הן למעשה תערוכות יחיד קטנות. “הים האחרון” שייכת לסוגה של תערוכות ה”דבר מה באמנות ישראלית” (מהכסא ועד הברוש, מיצוגי מיליטריזם ועד ילדות , עם להזכיר רק כמה תערוכות בז’אנר) ,כלומר היא תמונת חתך נרחבת ,עם יצירות של מעל שלושים אמנים המתייחסים לים.

הגישה דידקטית אבל עובדת היטב. במבנה הבלתי מתחכם יש לא מעט אלגנטיות : זו התערוכה הראשונה שראיתי במוזיאון אשדוד בה לא תמהתי שוב ושוב על הכישלון התכנוני המובהק של חללי המוזיאון שנחנך ב 2003 (תכנון פנים של רפי סגל, אייל ויצמן ומנואל הרץ) ומרכזו מעלה על דעתי את סדרת התחריטים המפורסמת של בתי כלא שיצר פירנאזי (Piranesi) במאה ה 18.
בטקסט התערוכה מוזכר ש”הים האחרון” הוא אחד משמות הים התיכון בתנ”ך. ההקשר בו הוא מופיע חשוב : כך מכונה הים שמשה רואה את גבולות הארץ מהר נבו.” וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ… וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוןֹ…:”.
הים הוא אפוא מרוחק, חלק ממה שיישאר עבור משה לא ממומש. ב- 1979 בחר חיים גורי ב “הים האחרון”, כשם סרט שני בטרילוגית סרטים שעשה על השואה. הסרט סיפר את סיפור העלייה לארץ של שורדי השואה על התלאות והמאבקים האיומים שנלוו אליו.
בטווח הזה שבין הכמעט אבסטרקטי למה שמתקשר לפצע ותקווה נעה התערוכה.

בין העבודות המוקדמות בולטת “חסיד על שפת הים” עבודה של ראובן מ 1924, שנה אחרי שהיגר לארץ. רובין נוגע בציור ברגישויות ובנושאים שהמשיכו וליוו את היחס הישראלי לים. הבחירה בדמות של חסיד על שפת הים מתקשרת אותו לישוב הישן, הדתי, בעוד קריאת משמעות הים,גם בתערוכה זו, מתייחסת בדרך כלל למקומו רק מעידן הציונות. החסיד יושב כשגבו לים אבל הוא מצוי בחוף ,בגדיו הלבנים משתלבים- מתמזגים בו והוא כשרוי בשרעפים. שיירת גמלים ואוניות מפרשים הן סמלי שהופיעו תכופות בציורים אורינטליסטים של אגן הים התיכון המזרחי וכאן לצד החסיד היושב מקופל בתוך עצמו הם חלק מהעולם שהוא נמצא לא נמצא בו, דמות שלא מתהדרת בילידיות נוסח דמות החלוץ שצייר ב”פירות ראשונים ” שנה קודם, אבל נטועה בנוף .
כהן -בנימיני האוצרת משרטטת את ירידתו ועלייתו של נושא הים באמנות כמקביל להתרחשויות הפוליטיות החברתיות. אחרי האמנים הארץ ישראלים, עת המאמץ של הקולקטיב הישראלי מופנה להתבססות ובניה , לקרקע , הים כנושא נדחק וזרם האמנות המרכזי, אופקים חדשים מבקש אחר המופשט. בכניסה לתערוכה מוצג אחד מציורי המראה מהגג שזריצקי צייר מביתו ברחוב מאפו בתל-אביב .בציורים משנות השלושים הים כמעט נפקד והמבט מתרפק על העיר הניבנית.
את העניין המחודש בים היא מאתרת בשנות ה 80 , שנים של ערעור והתפרקות הקולקטיב הישראלי אבל גם היפתחות למרחב וחידוד רגישויות .מאז היא קובעת הולך ומתגבר העיסוק בים , והתערוכה בהחלט יוצרת את התחושה שכך הדבר .שורת עבודות של הילה לולו לינ פרח כפר בירעים משנות ה 90 ותחילת שנות האלפיים היא הזדמנות לחזור ולהביט, בערגה,בעבודות המצוינות שיצרה אז תוך שנים ספורות . הקישור שיצרה בין הדימוי הבראשיתי של ביצה כדימוי ראשוני של העולם והסיפור הציוני, ההנכחה של דימויים מטאפוריים מהמקורות כמו “עיני בשר” ועשייה מדויקת עד כאב מעוררים געגוע. הפנטזיה של ים מלא ביצים ואוניה שמתממש בעבודה נפלא .

גם הסדרה הנהדרת “שונית” של דפנה שלום מהשנים 2004- 2009 נותנת תחושה של נגיעה במיתוס למרות שצולמה במדרון יפו לפני שהחלו בו עבודות שיפוץ. רוכב על סוס, מתרחצים: האלמנטים של מיתוס ספק מחוספסים, ספק מחוללים או אולי דווקא אור שבוקע מבעד למציאות.
העבודה FRAME LOOP של שרון יערי יפה וחכמה ומצליחה ליצור את הרגע החמקמק בו אמנות אכן אומרת דבר מה על המציאות .בשני מסכי וידיאו , במקצבים שונים (80 שניות לופ ו 30 שניות לופ ) יערי מראה חוף בצבעים המרהיבים של כתומים- סגולים , קו אופק אין סופי במסך אחד ובשני את ההתרחשויות לצד המחזה הטיבעי הנפלא : מגרש חניה אפור צל בנין , התרחשות שנראית מפוקפקת ,בלתי מפוענחת לכל הפחות. המפגש של דברים קרוב כל כך לא מתרחש ,הים ומה שלידו נשארים מנותקים, היופי כמו החסד נשאר כמו ציור רחוק .
מעט עבודות מיותרות בתערוכה ושלא לטובת אף אחת מהעבודות ליד העבודה של יערי תלויה סידרת צילומים של יהודית סספורטס של חוף הים באשדוד. אפשר להתפתל ולדבר על כך שהיא גובלת בקיטש ,אפשר לדבר על גבוה ונמוך אך סופו של דבר מדובר בסדרה חלשה שנדמה שרק חוסר היכולת לעמוד בפיתוי של אמנית מרכזית שגדלה באשדוד שתציג עבודה שמצולמת באשדוד הביאה להצגתה. תחושה דומה יש לגבי העבודות של דוד עדיקא, אמן עם כל כך הרבה זכויות שכאן מעבר לכך שהצבת עבודותיו יפה אין להן תרומה של ממש לתערוכה. יש איזו שביעות רצון וכמעט צליל חשיבות שעולה מעוד צילום של גבר מהגב על שפת הים שהופך גם אותו למיותר בתערוכה . (לעומת זאת עבודת הסחלבים החיים שמציג עדיקא ביום אלו בבית האמנים בירושלים – מצוינת).
רבות העבודות היפות: הוידיאו “רוקדת למאיה ” של סיגלית לנדאו הוא מהעבודות היפות שלה, “זאלה ” של איציק בדש מצמיתה (במיוחד עם קוראים את שירי הקינה המתורגמים מערבית מהדפים שאפשר לקחת בכניסה). “סירה בלי משוטים” של אלי פטל

היא ציור נהדר, פיוטי מ 2006 וסדרת האופקים האפורים כברזל של שמחה שירמן היא כבר נכס צאן ברזל .
חללים יפים במיוחד הם החללים של דגנית ברסט ,מוש קאשי ואריק בוקובזה . בין החלל של ברסט לזה של קאשי נוצר יחס מעניין – התצלומים הכחולים מתפרקים של ברסט והאופקים האפורים נוגי האור של קאשי מדברים בינהם (שיחה שראויה לפוסט נפרד).

“החיפוש” ציור של בוקובוזה על פי צילום שנעשה ביפו בשנות ה 30 מצליח לתמצת בסצנה יפה, אפילו משעשעת את הכאב הגדול שגם מי הים הרבים לא ישככו.

עבודה נוספת של בוקובזה “מפת המרגל” עשויה כדרכו במראה תמים ויפה המסתיר התלבטויות – במקרה זה פוליטיות – של מי הים ושל מי הקרקע? והאם החייל בציור,האוחז אשכול ענבים כמו המרגלים בתנ”ך מוציא דיבתה של הארץ רעה.

***

בכניסה למוזיאון מוצג מבחר סרטי וידאו מהפעולות של פרויקט “אקסטריטוריה ” של רותי סלע ומעין אמיר , פרויקט של הקרנת אמנות על מפרשי סירות במים אקסטריטוריאליים,פרויקט מבריק שנדמה שהמציאות הופכת להכרחי יותר ויותר.

ים תיכון- הבטחות, אכזבות ותקוות.

 הים האחרון אוצרת: רוני כהן-בנימיני
מוזיאון אשדוד לאמנות

השמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

לקביעת פגישת הדרכה פרטית לפני נסיעה לנוסעים וקבוצות עצמאיות שמתכננים לבקר בונציה על הביאנלה ותערוכות המוצגות במקביל כיתבו thewindowartsite@gmail.com

The Hinder Sea: Israeli Art and the Sea

This is an excellent exhibition on an historical theme, with a “classical” structure, presenting the sea in Israeli art from the 1930s through the present.

Reuven Rubin’s Hassid on the Seashore (1924) stands out among the early works. The figure on the shore, his back to the sea, is associated with the religious Old Yishuv, while the sea is read as meaningful in the context of Zionism.
Curator Roni Cohen-Binyamini traces the rise and fall of the sea in Israeli art parallel to sociopolitical events. After the era of the Eretz Israel painters, when the collective efforts were devoted to building the Land, the sea was nearly ignored as a subject, while the mainstream of the time, the New Horizons group, sought abstraction.
Cohen-Binyamini locates the renewed interest in the sea as a subject in the 1980s, years which challenged the Israeli collective spirit, yet during which Israeli society opened up and sharpened its sensitivities. Since then, more artists have engaged in the subject of the sea, a thesis borne out in the current exhibition.
Hila Lulu Lin Perach Kafr Bir’im work from the late 90s-early 2000s is exhibited ad s provides the opportunity for another look at her excellent artworks made within just a few years. The connection she forged between the primordial image of the egg as beginning and the Zionist narrative, making present metaphorical images from Jewish sources, in artworks so precise as to be painful, arouse longings. The fantasy of a sea full of eggs and a ship is wonderful.

The terrific series by Dafna Shalom, Reef (2004-2009) feels mythical, although it was photographed in Jaffa. The rider on horseback and the bathers may be the elements of myth, although crude and unconsecrated, or perhaps it is light streaming in through a crack in reality.
Sharon Yaari’s beautiful and intelligent Frame Loop succeeds in creating the elusive moment in which art does say something about reality. There are two screens, one with an 80 sec. loop, the other 30 sec. One depicts a shoreline of breathtaking colors with an infinite horizon; the second has a grey parking lot, shadow of a building, and an undecipherable, suspicious-looking event. There is no mutual encounter between the sea and what takes place near it. Beauty, like grace, remains like a distant painting.

Particularly lovely are the spaces with works by Dganit Berest, Mosh Kashi and Eliahou Eric Bokobza. Berest’s and Kashi’s artworks create an interesting interaction between them: Berest’s blue photographs deconstruct while Kashi’s moody, illuminated horizons hold a conversation.
Bokobza’s Body Search (2009), based on a 1930s photograph from Jaffa, succeeds in presenting great pain in a beautiful and even amusing scene.
At the entrance to the Museum, selected video films from the brilliant Exterritory Project by Ruti Sela and Maayan Amir are being screened, showing art projected onto ships’ sails in exterritorial waters.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter:
www.smadarsheffi.com/?p=925

Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com

תערוכה עמומה. ההגדרה לגמרי לא מקובלת, אבל הולמת את תערוכת בוגרי התואר השני של בצלאל שנפתחה אתמול ( 2 ליוני) .
עשרים ואחד בוגרים מציגים בתערוכה, שמראש, ככל תערוכת בוגרים, אינה תערוכה תמטית. בהודעה על התערוכה נכתב שהיא שואפת “למצוא איזון בין 21 פרויקטים אינדיבידואליים, ובין הרוח הכללית של התכנית לתואר שני באמנויות MFA”.

מה שבלט הוא דווקא העדרה של התלהבות, של רוח, כללית או אחרת. לצד מספר עבודות מצוינות של עדי עוז- ארי, רפעת חטאב, גניפר אבוסירה ,אלכסנדרה “סנה” וילצ’ינסקה ונועם הורוביץ, מרבית העבודות נעות בין מעניינות לבוסריות במידה בעיתית ביחס לסוף תואר שני . לזכותה של התערוכה יאמר שכמעט אין בה רגעים מביכים וגם זה לא מעט.
העמימות, שאופפת את התערוכה, קשורה לכך שהאמירות בה נשארות עמוק בתחום הקונצנזוס, עד שעולה חשש לצנזורה עצמית. אין זכר לנושאים פוליטיים או חברתיים/כלכליים מלבד עיסוק זהיר בשאלות מגדר והגירה. אמנות פוליטית היא לעיתים רבות מפלטו של האמן הבינוני ( והדוגמאות בולטות) אך העדרה הגורף במקום שסוע ופצוע עם פערים חברתיים קיצוניים תמוה.

הצגתי עבודות של עדי עוז – ארי בבית ביאליק בתערוכה ” כיסוי וגילוי” לפני כחצי שנה ושם עסקה בזיכרון וגעגוע, בבדיקת האפשרות שלנו לרפא דאבה. כאן העמידה תערוכת יחיד קטנה שנעה סביב ציר של אמביוולנטיות ותמיהה. עם רצפה ירוקה מלינוליאום נראה שנכנסנו למעבדה של נפש העוסקת ברפלקציה פנימית. כוחן של העבודות של עוז – ארי בנוחות בה הן שוהות במקומות של תהיה. העבודה הגדולה ביותר היא צילום של פסל שיש של אישה מתוך ספר אמנות ובמרכזו ההבזק של הפלאש כמו אין פעור וכמו הבטחה. ממול סריקות של פצעים ושריטות הנראים כעבודות אבסטרקטיות. על הקיר תלויה שקופית שרכשה בשוק פשפשים ועליה צלב וסמל הירלדי כלשהו מוקף בסרט מידבק בצבע בורדו דם. במסך שמשוקע בקיר חולפים עננים , או עשן ועל הרצפה , כמו מומנטו מורי(זכור את המוות) ניצבת מגרסה.

רפעת חטאב בחר לעבוד במסדרון , בחלל בו חולפים ולא עוברים סף המבדיל בין פנים לחוץ. הוא העמיד לאורכו שורת אובייקטים יפיפיים רובם עשויים מחפצים מצויים יחד עם אובייקטים שיצר. חטאב שכבר הציג בהרחבה ויצר בטקסטיל וידיאו, צילום ומיצג מגלה הבנה דקה לחומר,מהלך על החבל בין קיטש לסוריאליזם ולא חושש מיופי ישיר כמו מסגרת בארוקית ריקה או בטטה שצמחה והוא קושר את גבעוליה כמו צלוב לקיר כשבכד המים מסתתרות שתי כנפי כסף .

ג’ניפר אבסירה מציגה עבודות שקשורות בטבורן למסורת הישראלית מאז שנות ה 70 בקשת שמרפי לביא עד גרי גולדשטיין. על ספרים שנמצאו ברחובות תל-אביב ותמונות אינסטגרם מודפסות כתמונות פולארויד (מדיה שיש לה היום תחיה) היא מהאמנים הבודדים שמתייחסים לשאלות נרחבות: עם ציור בורוד על כריכת ספר האוטוביוגרפי של אריה שרון (אבי תוכנית המתאר של ישראל) “קיבוץ + באוהאוס”

שיצא ב 1971 היא מדברת על חלום, מודרניזם אוריינטליזם ומפגש שהפך לשונה מכפי שתוכנן . בעבודות עם דפים מספר על אנגולה שהיא מעטרת פעם בסרטים דביקים בכחול – אדום – צהוב ופעם בנעצים בצבעים אלו, היא מדברת על צבע בהקשרי גזע לא פחות מאשר אמנות.
למרות ש ALCHEMY OF V (אלכימיה של הקורבן” העבודה של אלכסנדרה “סנה” וילצ’ינסקה אינה פתורה עד הסוף זו עבודה מבטיחה , כזו שגורמת לזכור את שם האמנית וחפש עבודות שלה בעתיד. בעבודת וידיאו שמוקרנת בשני מסכים (ואחת השאלות היא הצידוק לכפילות) מדברים

“מומחים” שונים על טראומה ובניית קלסתרון ,ספק של קורבן ספק של תוקפן כשבסרט תחושה שהמשתתפים משחקים בהתחזות ברורה ואירונית. בחלל גם וטרינה עם מוצגים שהם ספק לנוי ספק ראיות ו V גדולה על הקיר , כמו קישוט רק מוספיה לתעתוע של תפאורה/מחקר/דוקומנטציה.

נועם הורוביץ מציג גם הוא תערוכה קטנה תחת הכותרת ” Necessity is the mother of invention” הכורח היא אם ההמצאה. במה שנראה כמעבדה שהשתבשה. מהמדף העליון של עגלת מתכת צומח כלפי

מטה, כמו סטלקטיט פסל דמוי שיש של ניפה הנאבקת בסאטיר (ככל שהצלחתי לראות) ,צרוף של זיכרון העבר, קיטש ומודרניזם . ממערך של כלים לאינהלציה יוצא עשן לבן ושני שופרות מתכת שמוצמדים לקיר משמעים סאונד נקישות כשעומדים ממש ביניהם. בעמידה הזו הן הופכות לקרניים סימבוליות לצופים,מעניקות להם מימד חייתי מסוים.
זו תערוכה לא מלהיבה אך יש בה כאמור כמה עבודות מבטיחות ומספר פרויקטים שלא מספקים כעבודות גמר אך הם מוצלחים (כמו DEAR , פרויקט צילום חללי אמנות מנקודת מבט של שואב רובוטי של חן צרפתי או סרט אנימציה של אילה נצר “אהבת אובייקט”).
למרות שאיכות אמנותית אינה נמדדת או נגזרת מנסיבות, ויתר על כן, מידת ההשפעה של בתי הספר על איכות בוגריהם לגמרי לא ברורה, עדיין מדובר במחזור תלמידים שמשברים, שינויים, ויחסים עכורים “בבצלאל” ליוו את לימודיהם: רפאל זגורי אורלי שהתפטר מראש התוכנית בעקבות חילוקי דעות קשים עם אווה אילוז, שמאז התפטרה בעצמה, אחרי שהספיקה למנות את ראש התוכנית הנוכחי ניקולא טרזי, שביתת סטודנטים ועוד ועוד. השביתה נסבה, בין היתר על כך שהסטודנטים חשו שאינם מקבלים די הדרכה.התערוכה מוכיחה שהטענה הייתה מוצדקת.

השמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

לקביעת פגישת הדרכה פרטית לפני נסיעה לנוסעים וקבוצות עצמאיות שמתכננים לבקר בונציה על הביאנלה ותערוכות המוצגות במקביל כיתבו thewindowartsite@gmail.com

Bezalel MFA Graduates’ Exhibition, 2015

Although the PR release for the exhibition stated that it “strives to find a balance between 21 individual projects and the overall spirit of the MFA program in fine art,” I found it vague. Despite several excellent works by Adi Oz-Ari, Raafat Hattab, Jennifer Abessira , Aleksandra “Sena” Wilczynska , and Noam Horowitz, I found the exhibition lacking in enthusiasm and spirit, overall or otherwise. Most of the artworks by the MFA graduates’ remained in the problematic area between interest and rawness. However, to their credit, there are very few embarrassing moments, which itself is an accomplishment.

The overall vagueness of the exhibition may be due to the statements remaining so deep within the consensus that one may suspect self-censorship. There are no political or socioeconomic issues mentioned except for a cautious engagement in gender and immigration. Political art is often the last refuge of the mediocre artist but its sweeping absence in a location riddled with extreme social gaps is surprising.

I included several works by Adi Oz-Ari in the Bialik Museum exhibit, Revealment and Concealment which I curated about a year and a half ago, as part of an examination of options for healing. In the current “’mini’ solo exhibition,” Oz-Ari addressed the spectrum of ambivalence and wonder, with a green linoleum floor creating a space that looks like a laboratory of a soul engaged in internal reflection. The force of her work lies in the ease in which they pose questions.The largest piece is a photograph of a statue of a woman from an art book, with the flash at the center looking like a wide open eye and a promise. Facing it are abstract-looking scans of wounds and scratches. She hung a transparency bought at the flea market with a cross and heraldic symbol surrounded by a blood-red masking tape. A screen embedded in the wall shows passing clouds, or smoke, while a shredder stands on the floor like a memento mori.

Raafat Hattab chose the transitional space of the hallway as his exhibition venue, a space with no threshold to differentiate internal from external. He placed a row of lovely objects along its length, most of them readymades, but some handmade objects. Hattab, who has exhibited extensively (textile, video, photography and installation) shows a sensitivity to material, balancing on a thin line between kitsch and Surrealism. He has no fear of direct beauty, as in an empty baroque frame, sweet potato stalks tied to the wall in a cruciform shape, or a pair of silver wings hiding in a water jug.

Jennifer Abessira is exhibiting works which are part and parcel of the Israeli art tradition of the 1970s, arcing between Raffi Lavie and Gary Goldstein. Abessira, painting on books found in the Tel Aviv streets and on Instagram pictures printed as Polaroids (a medium making a comeback) is one of the few artists referring to broader issues. Her pink marks on the of the cover of Kibbutz + Bauhaus (1971), the autobiography of Arieh Sharon, “father” of Israel’s planning, speaks of the dream, modernism and Orientalism, and the resulting encounter which turned out entirely differently from what was planned. In several pages with images of Angola, Abessira uses colored masking tape or pushpins in red, blue and yellow, referring to racism as well as art.

Despite the unsolved elements in Alchemy of V (Alchemy of the Victim) by Aleksandra “Sena” Wilczynska, it is a promising work, making us want to remember the artist’s name and follow her in the future. In her video work on two screens (raising the issue of the justification of the doubling),”experts” speak about trauma and facial composite sketches of faces who may be victims or perpetrators. A sense of irony arises from the acting, while a glass cabinet exhibits items which may be for display or evidence. The big V on the wall adds to the illusion of being decoration, scenery or documentation.
Noam Horowitz is also exhibiting a small one-person show, “Necessity is the mother of invention,” in what seems like a disrupted laboratory. From the upper shelf of a metal wagon, a mock-marble statue of a nymph struggling with a satyr grows downward, like a stalactite, in a blend of memory of the past, kitsch and modernism.

A white vapor emerges from an inhalation system, with sound coming out of two metal horns attached to the wall, audible when standing between the ends. The horns become symbolic and animal-like.

This is an exhibition which does not generate much enthusiasm, although there are several promising works and projects which are successful although not the stuff of an MFA graduate show (e.g. DEAR, Chen Zarfati’s project photographing art spaces from the viewpoint of a robot vacuum cleaner, or Ayala Netzer’s animated film, “Love of the Object”).Artistic quality is not quantifiable, nor is the degree to which a school impacts the quality of its students’ work. However, we are still looking at a graduating class which experienced Bezalel’s crises, changes of personnel, ugliness of recent resignations and differences of opinions, student strikes, and more, in addition to the student strike in protest against a lack of guidance. The present exhibition proves their point.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter:
www.smadarsheffi.com/?p=925

Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com