החלון | The Window

ליליאנה פרבר_Files Inventory 2013

נעלמים היא תערוכה מענינת ואלגנטית המרמזת לאפשרויות הנרחבות הצפונות בהתבוננות בהעלמות הנעשית כמשאלה או ככורח. מדובר באופציה הפוכה מגמה ההולכת וגוברת של נראות: צילומי אבטחה ואינספור צילומים עצמיים המופצים מיידית בכל הרשתות הדיגיטליות, צפייה בלתי מופרעת בחיים של אחרים (בנוסח האח הגדול) ועוד. הניסיון שנעשה על ידי האוצרת קרני ברזילי לקשר את התערוכה לאירועי “צוק איתן”, על גילויי המנהרות שנחפרו מעזה לשטח ישראל לא צולח וגם אינו חיוני להצדקת הנושא.
החיבורים בין עבודות של הינדה וייס, ירון לפיד, תמר נסים, רמי מימון וליליאנה פרבר דקים, נימים של רגישויות יותר מאשר מכנה משותף. יופיה שלהתערוכה טמון ברוח פואטית, מהורהרת השורה על כלל העבודות וחולשה באלו בהם נמתח מושג ההעלמות עד התמוססות, או גרוע מכך מתאהב בעצמו.
ב Files Inventory של ליליאנה פרבר הצופים מוזמנים לעמוד מול מסך ולהשיב על שאלון שכביכול משרטט אופי, כמבחן פסיכולוגי, אך מפתה את המשיבים לשקר בשל שלל תשובות אבסורדיות או מוזרות. הבחירות מודפסות בשורות מקוטעות, כטקסט שירי במדפסת סמוכה פעולה שיש בה את הקסם של מדע בדיוני ישן: מדפסות הן כל כך טריוויאליות וכמעט מובן מעליו שאיש לא ישמור את הדף.
העבודה מתייחסת למסורות של כתיבה אוטומטית מתחילת המאה העשרים אבל כאן מעבר למיקריות המילים מודגשת האנונימיות של הכותבים (ואם נרצה נחשוב על “מות המחבר” כשם מאמרו של רולנד בארת מ 1967), והאנונימיות הנלווית להעלמות הפיזית של כתב היד מנוף חיינו. מאידך היא מדברת על הצבירה של ידע אודותינו, בניית פרופיל ,המורכב מטפל ועיקר , שהופך לצל המלווה משתמשי מדיה הטכנולוגית.
סדרת התחריטים של ירון לפיד בבית המשפט מראה נאשמים המנסים להסתתר מעיני מצלמות . התנוחות משדרות את

ירון לפיד ,מתוך בבית המשפט

המצוקה וחוסר התוחלת בפעולה. המדיה, תחריט, מצליחה לנתק אותם מהווה, מסיפור, לטובת התבוננות מנותקת בתנוחה. חוסר האמפטיה הנלווה לניתוק מתבהר לצופים תוך כידי ההתבוננות כתובנה,לא נוחה, על עצמם.
ההתכתבות בין הטכנולוגי לפואטי, נושקת לעיתים למיסטי, עומדת במרכז עבודת הווידיאו היפה של ירון לפיד שואבת המים. לפיד שהה בכפר בפרובנס ולפני נסיעתו התוודע לאזור ב Street View של גוגל. ובין היתר ראה אישה שהלכה לאיטה עם שקיות ניילון כבדות לצד דרך כפרית ופניה לא טושטשו,כפני שאר הדמויות על ידי האלגוריתמים של גוגל. בזמן שהותו התחקה על עקבותיה. הסתבר שמדובר באשה הבאה מרחוק, ברגל ,למלאמידי יום בקבוקי פלסטיק ממעין הנובע בכפר . הווידיאו עוקב אחר האופן בו היא מוכרת לא מוכרת לבני המקום , כלומר עד כמה גם דמות מוחשית יכולה להיות רוח רפאים.

The water carrier ירון לפיד

באמנות המערבית נושאות מים מופיעות כבר בציור יווני מוקדם וקלאסי ודוגמאות מאוחרות כוללות עבודות מפתח כמו נושאת מים של זאן דומינק אנגר בציור האביב” מ 1856 . באופן מעניין מדובר בדימוי ואיקונוגרפיה שמוצגת גם על ידי שני המגדרים – כך למשל נושא המים מסיבליה של וולאסקז מ 1619). לפיד משתמש בזיכרון הקולקטיבי כידי לחדד את הדיסוננס בין הדימוי הרומנטי של נשיאת המים כשמים הם דימוי לחיים וטוהר לבין אישה ,שמהלומות החיים ניכרות בה, הממלאת בקבוקי פלסטיק . המפגש איתה ,שיחה קצרה עם האמן,שגם היא מתורגמת היא רגע בו האישה , שהיתה דימוי בלבד, שנראה בזכות טכניקה מתוחכמת, הופך לממשית, לפאטתית, עצובה.
נגיעה בדימוי קלאסי יש גם באבשלום של הינדה וייס. וייס צילמה עצמה, שערה תפוס בסבך ענפים ונראה תחילה כחיה או בטבע. שם העבודה כשם בנו המורד של דוד המלך שכאשר הוא נמלט מצבא אביו שערו- רעמתו נתפסת בעץ האלה והפרד עליו ישוב המשיך לדהור . הסיפור אינו על העלמות או הסתתרות אך העבודה של וייס עוסקת בהעלמות ההפרדה בין גברי ונשי , כשהיא בתפקיד אבשלום, וגם מרמזת לסיפורי היטמעות בטבע. הכוונה למטמורפוזות כמו במיתולוגיה היוונית, המוכר ביותר על דפנה הנמלטת מאפולו והופכת לעץ. טשטוש המחיצות בי חי לצומח מתקשר לשאלות של הכלאות לשינויים אפשריים באופן בו אנו מבינים מקטלגים את העולם .

הינדה וייס ,אבשלום

בוידיאו היונה תמר ניסים פועלת במתח בין הנוף היפה המצולם ללוחות בטון עצומים שמוריד מנוף וניכר שהם עומדים לשנותו דרמטית. מבחינה זו העבודה מדברת על נוכחות יותר מאשר על העלמות. הלוחות, האסוציאציה הראשונה לגביהם היא גדר ההפרדה, הם לוחות למיגון. הסרט צולם,לדברי האמנית, ימים ספורים לאחר סיום מלחמת צוק איתן בסתו 2014. הטקסט הנלווה לקוח מ”ילדות באה באש” (שערך אבא קובנר) , ספר מכתבי ילדים שראה אחרי מלחמת ששת הימים ובהם אמונה בתום מצב הלוחמה .

תמר ניסים. היונה

הקבץ העבודות של רמי מימון הוא החמצה. מימון מכסה אובייקטים ומצלם אותם אך מה שאמור להיות אניגמאטי הופך תלוש (עם דמיון מפתיע לציורים של לארי אברמסון).

רמי מימון

אפשר היה להסתפק בצילום כפול של דיוקן אישה, עם עיניים סגורות ועם עיניים פקוחות ,עבודה בה השימוש בשני הדימויים יוצר חוסר איזון מעניין והשאלה היכן הסגירות – ההסתתרות רבה יותר אכן עולה. המבט נראה כמסתר יותר מאשר הדיוקן עם העיניים העצומות והכתפיים הזקופות כמו הצהרה.

אוצרת: קרני ברזילי
סדנאות האמנים – גלריה ת(א)עשייה, רח’ האומן 26, א.ת. תלפיות, ירושלים
שעות פתיחה: א’- ה’ 10:00-19:00, ו’ 10:00-13:00

נפתחה ההרשמה לקבוצת סיורי אמנות לעונת 2015-2016 . ראו פרטים בעמודת ההרצאות  והסיורים באתר .

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

Without a Trace

Without a Trace (Ne’elamim) is an elegant and fascinating exhibition, hinting at the broad possibilities encoded in observation and the consequent voluntary or involuntary disappearance. Disappearance is the option opposing our ever increasing visibility thanks to the proliferation of security cameras and infinite selfies disseminated through the digital networks, peeping undisturbed at the lives of others (à la “Big Brother”), and more. However, there is no call for curator Karni Barzilay to attempt to link the exhibition to last summer’s Operation Protective Edge.

The water carrier ,Yaron Lapid

Fine threads of sensitivities connect between works by Hinda Weiss, Yaron Lapid, Tamar Nissim, Rami Maymon and Liliana Farber more than a common denominator. The beauty of Without a Trace lies in its thoughtful poetic spirit dominating the exhibition overall; its only weakness is in works in which the concept of “disappearance” is stretched beyond the limit, or even worse, in which the work falls in love with itself.
In Liliana Farber’s Files Inventory, viewers are invited to stand facing a screen and respond to a questionnaire that suggests a psychological personality analysis. The answers are printed on an adjacent printer in ragged lines like a poem. The work refers to automatic writing traditions of the early 20th century, but emphasizes anonymity (as in Roland Barthes’ concept of the “death of the author” published in 1967). The anonymity is accompanied by the physical disappearance of handwriting from the landscape of daily life. On the other hand, it speaks of the accumulated data about us, transformed into a shadow accompanying users of social networks.
Yaron Lapid’s etchings in his In Court”series depict accused attempting to hide from the camera. The etching medium detaches them from the present, from narrative, in favor of alienated observation. The lack of empathy accompanying the alienation becomes clear to viewers as an uncomfortable insight about the self.
The correspondence between technology and poetry interfacing at times with the mystical is pivotal to Yaron Lapid’s lovely video art, The Water Carrier. In preparation for an artist’s residency in a village in Provence, Lapid used Google’s Street View to become acquainted with the area before his trip. Among other sights, he spotted a woman walking slowly along a village road carrying heavy plastic bags, her face not blurred by Google’s algorithms. During his stay, Lapid sought her and found out that she comes a long way every day to fill plastic bottles with water from a village spring. The video followed the way in which she was both familiar and unfamiliar to the locals, i.e., exploring to what extent a concrete figure could be a ghost.
In western art, the figure of the woman water carrier appeared in early Greek and Classical painting, with later examples of key works such as Ingres’s Spring (1856). It is intriguing that the iconography can be represented by male or female, thus, for example, Velazquez’s Water Carrier of Seville (1619). Lapid uses collective memory to sharpen the dissonance between the romantic image of carrying water, in which water represents life and purity, with the Provence woman filling up plastic bottles, bearing signs of a hard life. The encounter with her, a short conversation with the artist in translation on the video, shows the moment in which the pictorial image which was visible thanks to sophisticated technology, becomes concrete, full of pathos and sadness.

Absalom,Hinda Weiss

Hinda Weiss’s “Absalom” evokes classic imagery. Her photograph of herself, her hair entangled in branches, looks at first like an animal in nature. The title is the name of King David’s rebellious son, whose mane-like hair was caught in a terebinth tree, while the mule he was riding continued to gallop away, leaving him hanging. This work is not a story of disappearance of the figure but it undermines separation between masculine and feminine. Weiss, in the role of Absalom, hints at metamorphoses as in Greek myths. Blurring the divisions between flora and fauna give rise to associations of issues of hybridization and possible changes in the way we understand and catalog the world.

Curator: Karny Barzilay

Jerusalem ArtCube Studio, Artists’ Workshops, 26 HaUman Street, Talpiot Industrial Zone, Jerusalem

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter:
www.smadarsheffi.com/?p=925

Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com

מאכזב ומעורר סלידה לגלות את חוסר הרגישות בו פועלת האקדמיה בצלאל. בלב תערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות מוצגת העבודה “גלגול” של טל אנגלשטיין ובה התעללות ממושכת בבעלי חיים: פרפרים חיים מוכנסים לשקית ניילון ענקית כידי להיחנק למוות. ביום שישי החולף העלה ברור קצר שכך מתוכנן להיעשות במהלך התערוכה מספר פעמים.

גלגול, טל אנגלשטיין

הטקסט הנלווה מצמרר בלתי חתום ואין צורך להוסיף עליו דבר : …האמן מרבה לשזור את החי בעבודתו, אך כדי להשתתף בה נעשה החי נייח, מת-למחצה, כזה שחיותו מצומצמת לנשימות קלות, להפצת ריח…. עבודותיו בשנים קודמות כללו הרדמת נערים, כליאת אישה קוריאנית בשק וחשמול צמרות ברושים….עבודה דחוסה עשויה פרפרים (מסוג דנאיות), שקית, מיכל חמצן ובה גווית עכבר, וחולצת משמר אזרחי תפורה במידה.
        החולצה נועדה כנראה למקרה שמישהו לא הבין שהאמן בצד של “הטובים” –רחיצה גסה בניקיון כפיים מוסרי.
מופע האכזריות הוא חיקוי חלש במיוחד לדמייאן הרסט שמותם של 9000 פרפרים בעבודה In and Out of Love ברטרוספקטיבה שלו ב TATE MODERN בלונדון ב 2012 עוררה דיון אתי נרחב.

גלגול, טל אנגלשטיין

היכן המורים במחלקה, ראש המחלקה אלי פטל ואוצר התערוכה יוסי קריספל ? לאף אחד מהם לא נדלק אור אדום למנוע התעללות סתמית?
ב”חזון בצלאל” נכתב
בצלאל מחויבת…, ולהוביל שינוי אתי, אסתטי ואינטלקטואלי לתיקון החזות והמרחב הישראליים ולשיפור המציאות החומרית, למען איכות החיים ואיכות הסביבה. (http://www.bezalel.ac.il/about/vision/ )

העבודה של אנגלשטין הופכת את ההצהרה לפארסה.

                           ***
“גלגול” – היא נקודת שפל בתערוכת המחלקה לאמנות שקשה להחליט אם היא מקוממת יותר ממה שהיא מדאיגה או להפך.לצד רמת הפקה מרשימה והצבה אלגנטית חולשת ההיגדים מתחדדת.
מלבד מיקרים קיצוניים כמו העבודה של אנגלשטיין איני מזכירה באופן ספציפי בביקורות על תערוכות בוגרי תואר ראשון עבודות מביכות או בינוניות כך שהפוסט קצר למדי.

בין השמש לירח” ליהי ניידיץ”

לטובה בולטת “בין השמש לירח” של ליהי ניידיץ, מיצב אובייקטים, רישום, ווידיאו. ניידיץ יצרה הרהור בוסרי, אולי תמים (“תראה – אני מאמינה שבאתי מהשמש, אבל האמונה שלי היא בירח. זה כמובן יוצר פרדוקס” נכתב בטקסט) שבו יופי ותחכום שנעדרים מהטקסט הנלווה.
עבודה ובה צילום אמה וכף יד כשהאגודל ושלוש אצבעות הן בעיגול שמסתובב מקסימה במיוחד ביחס לקשר בין גוף לגורם שמימי, בין תנועה בלתי אפשרית למה שצפון בתוך מה שנדמה קונקרטי.
ברישומים היא מצטרפת למסורת גרשוני – מיכל נאמן- יחיאל שמי- יואב אפרתי. חלק מעבודות הוידיאו מזכירות עבודות מוקדמות של הילה לולו לין אך במיצב כולו ניכר לניידיץ קול משלה.
רחל לויאן מציגה שורה מוצלחת של פסלים (המזכירים עבודות מוקדמות של יהודית סספורטס) בהם הומור ואלגנטיות שגורמים לסקרנות לגבי המשך עבודתה בעתיד.

רחל לויאן

בתערוכה מעט ציור ולאור האיכות של רובו אין להצטער על כך. סדרת העבודות What a Night של דיאנה קוגן יוצאת דופן היא מעלה על הדעת את מגריט וגם ציירים ישראלים, במיוחד עבודות של הלל רומן מלפני שנים אחדות.

What a Night דיאנה קוגן

בציוריה מבט רענן וסקרנות שחסרות לעבודות של כמה וכמה מחבריה למחזור.
שלוש עבודות וידיאו בנושא קינה ואבל שיצרה נגה שלומי, וחלקים במיצב של קארין וילגר היו נקודות אור נוספות.

                                       ***
התערוכה במחלקה לצילום “בסדר”: הנושאים הצפויים, גזענות, זהות ופוליטיקה מקומית נמצאים ונעלמה התופעה של דיוקנאות בני משפחה באווירה דרמטית. אין עבודות מביכות אבל מעטות הנחרטות בזיכרון.

( יותם מנדה לוי (פרט מוידאו

בעבודה של יותם מנדה-לוי שחקנית מקריאה טקסט של גולדה מאיר מישיבת ממשלה בעת מלחמת יום הכיפורים והיא מזכירה מיצג הוידיאו של אבי מוגרבי שנעשה לפני למעלה מעשור והורכב מקטעי אודישנים שעשה לשחקניות לתפקיד אשתו של ברוך גולדשטיין. העבודה של מנדה-לוי אפקטיבית כשמבינים את ההקשר משום שהטקסט הופך לרצף מילים, הד לריקנות שמסתתרת מאחורי חזות של עשייה. עבודות אחרות בולטות בזכות נושאיהן ופחות בשל אופן מבע. כך ב”שימעל’ה” נתי איזנקוט יצר מיצב

נענע בני סעב, והיבה קאסם

במשותף עם משפחתו החרדית (ציורים של האם וזימרת פיוטים של האב) וכך “צרוב באור” של קאמי בונייה המתייחסת לזיכרונות משפחתה מאפריקה ו“נענע בני סעב” של והיבה קאסם שתיעדה מבוגרים בטייבה בבתיהם.

המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בדרך כלל מצוינת, מדשדשת הפעם. בכל זאת

געגוע, אורטל גוטהרץ

“געגוע” של אורטל גוטהרץ בו הנכיחה זכרונות מסבתה בפורצלן, סוכר וחלב מרגש . ב שעת הזאבים”של הדר לוי וב “אני זוכר… “של דוד ולדימיר וולף יש עיסוק יפה ברגעי היטשטשות מציאות, במקום בו שינוי צורה, נקודת ראות, מייצרים הזדמנות להימצא במרחבים חדשים, מהכמיהות של אמנות.

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

לקביעת פגישת הדרכה פרטית לפני נסיעה לנוסעים וקבוצות עצמאיות שמתכננים לבקר בונציה על הביאנלה ותערוכות המוצגות במקביל כיתבו thewindowartsite@gmail.com

 Appaling and diapointing Fine Arts graduates’ exhibition Bezalel Academy of Art and Design, Jerusalem

גלגול, טל אנגלשטיין

It was very disappointing to discover the extent of the insensitivity of the Bezalel Academy of Art and Design, Jerusalem. Tal Engelstein’s Transformation, part of the Fine Arts graduates’ exhibition, places live butterflies in a large plastic bag, an action scheduled to be repeated several times during the span of the exhibition. This cruel performance is an especially weak imitation of Damien Hirst’s In and Out of Love which killed 9,000 butterflies and aroused a broad discussion of ethics after his retrospective at the Tate in 2012. It is surprising that none of the teachers, Department Head Eli Petel or Exhibition Curator Yossi Krispel halted this animal abuse. The work turns Bezalel’s vision of leading “ethical, aesthetic and intellectual change for the repair of the appearance and public spaces in Israel…” (www.bezalel.ac.il/about/vision) into a farce.

                                                                                                ***

Engelstein’s work forms the low point of an exhibition which is extremely weak, especially when contrasted with the impressive production and elegant installation,and it is difficult to decide whether I feel more outrage or worry. (My critique is directed towards the institution, more than to the student). This post is short because I am not mentioning the embarrassing pieces by the BFA graduates.

בין השמש לירח” ליהי ניידיץ”

One work which stands out favorably is Lihi Nidiz’s Between the Sun and the Moon, an installation comprising objects, drawing and video. Nidiz’s thoughts seem undeveloped and perhaps innocent (“I believe that I came from the sun, but my faith is in the moon. This, of course, creates a paradox,” reads her text) but the work does contain the beauty and sophistication lacking from the accompanying text.
The photograph of her mother’s palm with a revolving circular inset of a thumb and three fingers is especially captivating, referring to the relationship between the body and a celestial body, between impossible motion and what is hidden in the seemingly concrete. The drawings follow the tradition of modern Israeli drawing since the ‘70s, and some of the videos are reminiscent of Hila Lulu Lin’s early works, but her individual voice is heard through the entire installation.

What a Night דיאנה קוגן

There are few paintings in the exhibition, which is not regrettable considering the quality of the majority of the pieces. Although reminiscent of Magritte and early Hillel Roman, Diana Kogan’s series What a Night stands out with its fresh look and curiosity missing from many of her classmates’ work.
The Photography Department’s exhibition displays all of the expected themes of racism, identity and local politics are there, and to my delight, dramatic family portraits are not. There are no embarrassing works, but very few are memorable.
In Yotam Menda-Levy video, an actress reads a text by Golda Meir from a government meeting during the Yom Kippur War, bringing to mind Avi Mograbi’s video actors auditioning for the role of Mrs. Baruch Goldstein. Menda-Levy’s work is effective when we understand the context because the words are strung together, echoing the emptiness hiding behind the appearance of action.
The Department of Ceramics and Glass Design, usually excellent, here seems to be standing in place. Nevertheless, Longing by Ortal Gutharz, making her grandmother’s memory present in porcelain, sugar and milk, is very moving. Hadar Levy’s Hour of the Wolf and David Vladimir Wolf’s I Remember…engage in moments blurring reality where changes of form and viewpoint create the opportunity to be in new spaces, expressing the yearning of art.