מנז’טים, כוסיות נייר לבנות פשוטות, מהסוג ששמים בו כדורי שוקולד (ולא קאפקייקס הדורות) מרכיבות את הגוף השסוע והפצוע של “ללא כותרת”, עבודה מהסדרה גופי נפשי, 2010-2009 של אתי אברג’ל. כוסיות הנייר תפורות יחד ויוצרות מה שנראה ספק מפת א”י (ללא שטחים) ספק זיכרון של בשר שניתלה מאנקול ורוחו המיוסרת מרחפת החלל. דיו שחורה נשפכה – נקרשה על שכבות הנייר כמו לבה או קללה. העבודה של אברגיל כמעט נושמת ,כמעט זזה, כאילו היו לה חיבוטי הנפש ,מונח שבעולם הדתי קשור לזמן אחרי המוות ולפני העלייה לעולמות עליונים.
שבר ומוות , קריעה ,פריכות ומודעות כאובה לשעה הדוחקת מקשרים בין העבודות ב”שברים טקטוניים”. המוקדמות בין העבודות נעשו לפני אמצע המאה הקודמת והמאוחרות חדשות לחלוטין. היופי, ומרבית העבודות יפות במובן הראשוני ביותר של המילה הוא כאין התנגדות או ניסיון איחוי. על הניסיון אפשר להביט בגיחוך כפלסטר על שבר קולוסאלי ואפשר לראות בו אומץ ואצילות.
בטקסט הנלווה לתערוכה כותבת האוצרת דרורית גור אריה שהיא “בוחנת, דרך ההצבה של עבודות ותיקות לצד עכשוויות את עולם האמנות כבמבנה גיאולוגי רב-שכבתי, בו כל שכבה נבנית על גבי קודמתה מתוך יחס של אימוץ ושל הטמעה. התצוגה המשותפת מציעה אפשרות של רצף בין-דורי, תוך התייחסות להבדלים הנובעים בין הגישות השונות בראי הזמן”. תפיסת עולם האמנות כמבנה יוצרת מטאפורה מרתקת אבל כוחה של התערוכה נעוץ בכך שהיא יוצאת מנקודת המפגש של ההיסטורי והפואטי ומסתכנת ב”להציע קריאה אלגורית של המודרנה הישראלית”.
התחושה שתלויה כאד בחלל התערוכה היא שיותר מדיבור על שכבות מבניות יש דיבור על פצע שלא מעלה ארוכה, על הקווים שמזכירים שפני השטח הם תוצאה של טראומה. אם נרצה להרחיב רעיונית את קו החשיבה שמאחורי התערוכה הרי שהאוצרת דרורית גור אריה שואלת – מהרהרת על מהות המודרניזם הישראלי. ערעור הנחות הנאורות ואקסיומות הדת, שני אפיונים מרכזיים של מודרניות גבו מחיר כבד וכאן מופנה זרקור לנקודה זו, לאופן בו בעבודות המוקדמות נדון הכאב באופן מהוסה ובעבודות העכשוויות הוא מקבל ביטוי מובהק .
עופר כהן קומפוזיציית צליבה 2012
העבודה של עופר כהן, “קומפוזיציית צליבה”, 2012, עשויה שכבות שכבות מחומרי ציור ובד שנראים כמחשבים ליפול, או כצללית של מה שהיא אחד הדימויים האמבלמתים במערב. הזמן נראה כאוזל בדימוי הזה איננו שכמעט וכך מתקשר גם לעבודה של אברגיל . השוני המהותי בין העבודות היא שבעוד העבודה של אברגיל מתכנסת בשבירותה, העבודה של כהן פולחת את החלל כזכר צורה נשכחת שתובעת שוב הכרה.
המקום בו דברים אוזלים בו בולענים רגשיים מותירים חלל בלתי נתפס כמעט מומחש בעבודות של יעקב אלחנני, “מופשט” 1969 או ב “קומפוזיציה עם ורוד” של חגית לאלו מ 1956 או ” משחקים” גם היא של לאלו מאותה שנה. בעבודות האלו יש כמו שתיקות, או הפסקות שלובשות צורה וגוף ומנכיחות את המקום בו חלו הפסקות מוחלטות דממה .
, Gateways עבודות וידיאו של אורית אדר בכר מתייחסת למצב חרום, ספק של אסון טבע ספק מעשה ידי אדם. זו עבודה יפה אך נדמה שבכר הגיעה לנקודה הרגישה בה לא לחלוטין ברור עם היא בתהליך פיתוח משמעות ושפה אינדיוסינקרטית או שהיא חוזרת על נוסחאות עשייה שצלחו בעבר. תנועת מצלמה מדודה בין חללים המזכירים מרתפים וחניונים, מקלטים או צבאיים דומה מאד לדימויי חרדה שהציעה בעבודות קודמות .
יפה במיוחד היא עבודה של ליאב מזרחי, “ללא כותרת” , 2012, העשויה פיח על נייר.קרעים קרעים עם עיגולי פיח אפור עבודה שמעוררת אסוציאציה למגילות שהתגלו או לביטוי השחוק והיפה “מסך עשן” וגם ממקדת את שימת הלב בקריעה של הנייר האוצרת בתוכה אלימות . מזרחי מתקשר לעבודות מוקדמות של אמנים ישראלים מרכזיים שהתערוכה יכולה לשמש כנקודת מוצא חדשה לקריאת עבודתם . הכוונה למשל לסדרת העבודות של משה גרשוני שנסבו סביב טיפול בדפים בסוף שנות ה 60 וראשיתה 70 כמו סדרת הניירות “הנייר נראה לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור” מ- 1970 שהתערוכה “שברים טקטוניים” פותחת פתח לקריאתה מחדש בערכים של פנים המאיים לפרוץ כלבה ולשנות מה שנדמה כ”אמת”.
ללא כותרת, נטי שמיע עופר 2012
נטי שמיע עפר, אמנית שנוכחותה בעולם האמנות קטנה מכפי שניתן היה לצפות לאור איכות עבודתה מציגה מיצב “ללא כותרת”, 2012, העשוי לוחות צמנט חתוכים ומחוברים באזיקונים ובתוכם, כנסתר שכבת לבד. בעוד האזיקונים שייכים להווה ישראלי מתמשך של אלימות ואלתור הרי הלבד בתוך הערמה מתקשרת למיתוס הישועה האישית של יוזף בויס (על טטארים שהצילו אותו אחרי שמטוסו הופל). הלבד הכמעט סמוי מהעין יכול אפוא כמאין רמז לישועה או, באותה מידה, גם הערה אירונית על ישועה הנשארת קבורה בערמת הצמנט.
קו הערעור וההפרדה בין מודרני ואמוני נראה היום כ”שבר טקטוני” מרכזי שהתרחש וגרר רעידות משנה לאורך כל המאה הקודמת ותחילת המילניום הנוכחי. מבין הקווים והצורות של העבודות בבית מני עולה ניסיון נועז ,במידה רבה עדיין בבחינת גרעין משמעות שהתפתחותו עשויה להיות מרהיבה. למודרניזם הישראלי יחוד ומורכבויות (מהיותו מאוחר ומהוסס וקשור בטבורו לרעיונות קולוניאליים ועד לקשר מודרניזם שואה- נושא שלא יפותח כאן) שקיבלו ביטוי נרחב באמנות ולא זוהו או נוסחו ככאלו.
אוצרת: דרורית גור אריה
בית מני-לאומי, רח’ יהודה הלוי 36 תל אביב א-ה 10:00- 17:00 , יום ו 10:00 – 14:00
