מונומנט לשירה מזרחית פוטופואטיקה 2012
מידה לא שכיחה של שקט יש ב” מונומנט לשירה מזרחית”, אף שמדובר במיצב-תערוכה שנערך בחצר של בית הספר מוסררה ברחוב הע”ח בירושלים.
המונומנט המאד לא מונומנטאלי מורכב מקונסטרוקציית עץ שתכנן האדריכל אלון כהן ליפשיץ ועליו תלויים שירים. על דפים פשוטים בגודל של דף הדפסה רגיל, ללא תוספות וללא עיצוב יתר השירים יוצרים כאבן דרך, ציון במקום. לצידם צילומים, גם הם קטנים, חלקם דיוקנאות המשוררים, אחרים של נופים וגעגועים. המיצב באצירת אייל בן-דב הוא אחת מהקבץ התערוכות “פוטואפטיקה” אירוע הנערך זו הפעם השנייה. שלוש התערוכות מנסות להגדיר או לכל הפחות להכריז על קיומה של זיקה בין השירה לצילום ולהנכיח התכתבות ביניהם. הרגשה של גישוש מלווה את התערוכות והשאלה היכן נבדל הדיון ביחס שירה/צילום מהדיון המתמשך על טקסט/דימוי נשארת פתוחה .המיצב “מונומנט לשירה מזרחית” מעניין, מעבר לתכניו, באופן בו הוא מחולל מטאמורפוזה בחלל ציבורי.
מונומנט לשירה מזרחית
תליית שירים בחוצות הפכה לתופעה (מבורכת) שלא פעם נדמה שנלוות לה מה שאפשר לכנות כמערכת הגברה מוגזמת. שירי זלדה,עמיחי ורבים אחרים נתלו על שלטי ענק בשדרות רוטשילד בתל-אביב בסוג של דיסוננס בין תוכן לצורה שהעלה חיוך או לחילופין תמיהה על התגלגלות התרבות שהופכת גם אינטימיות לשילוט חוצות (עם סמל העירייה כמובן).
שירים על תחנות אוטובוס או לפעמים שירים שכתובים בגרפיטי (לאחרונה נתקלתי בכמה שנכתבו על ארונות חשמל כמו בשביל המפעל בתל-אביב) הם סוג אחר, מעודן, של כניסת שירה למרחב הציבורי.
במיצב הצנוע, צמוד למגרש חניה ובתים צפופים המפגש נדמה פרטי, וקולות השכונה והמיית העיר משמשים כתזכורת לאופן בו שירה אינה מנותקת אלא היא משרטטת תמצית של חיים.
בטקסט הנלווה ל”מונומנט לשירה מזרחית” מצוין שהמבנה תוכנן כאין ליוואן, מונח מאדריכלות אסלאמית ופרסית המתאר חדר מרכזי, שחזיתו פתוחה, כך שממנו נשקף החוץ. המבנה כאן הוא קווי מתאר בלבד רעיון של מבנה (או קוליסות תיאטרון על בימת החיים, עם נתייחס לאמירה המפורסמת של שקספייר).
החלל – לא חלל המסומן בקורות עץמזכיר בהקשר היהודי סוכה על כל משמעויותיה כבית ארעי, תנועה והגירה של קירבה לטבע שמשמחת אך גם מזכירה עד כמה אנו נתונים לחסדיו. השירים והצילומים שיש בהם מכווה גדול של כאב נשארים בו חשופים ופגיעים.
הצילומים הם כאמור ברובם דיוקנאות ומשמשים ברמה הראשונית כמנכיחים את הכותבים באופן הפשוט ביותר: אנשים שמלבד שמות יש להם פנים ונפח ומשקל. במיטבם, כמו בצילום הדיוקן של ארז ביטון הם אכן יוצרים את הדחיסות הנהדרת של שירה , את ההרגשה שדבר לא יכול היה להיות אחרת.
דוד אמויאל – ארז ביטון
הידיעה שביטון הישוב בתוך הסביבה הדרמטית הוא עיוור מקנה צביון טרגי לדרמה, לוקחת אותה עד לקצה הפרדוכסים המוכרים והמרשימים תמיד של מיתוסים: הנביא (ומשוררים ונביאים אינם ככלות הכל רחוקים ) הוא עיוור והוא מיטיב לראות .הצופים- קוראים יכולים רק להרהר בשורות השיר “בְּאֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם ” תוך כדי התבוננות “וּמַה יַּעֲשֶׂה לוֹ הַשִּׁיר שֶׁהוּא מֵכִיל /הַשִּׁיר מְשַׁכֵּךְ אֶת תַּאֲוָתוֹ/ לְרִיצָה לְמֶרְחַקִּים “.
ארז ביטון באמצע ירושלים
יעל ברנט בלטה בתערוכת הבוגרים של בית הספר לצילום מוסררה ב 2010 עם סרט וידיאו שתיעד פרויקט בו שילמה לזונה בשביל חיבוק שנמשך שעה. השתים ישבו מחובקות, כמעט עירומות, וכמו קרסו זו לתוך זו. כאן היא מציגה צילומי שחור לבן של כביש ועליו כיתובים. כך על קטעי דרך שכוחי אל , מדבריות של כלום, כתבה על האספלט “לא מובן” כתמיהה למה כל זה נברא ולאן מובילה הדרך?
יעל ברנט
עבודתה נעשתה בהקשר לשיר של מירי בן-שמחון, שמותה בתאונת דרכים ב 1996 קטע קרירה מבטיחה מאד. השיר“אצבעות אבי כזאבים” נח כמו עננה כבדה כשבתוכו טמונים פחד, סלידה ורצון עז לרצות , להציע “תופינים מתוקים…מחלון קרוע ” .
המיצב יוצר חוויה של קשב, מחדד את המודעות התמידות לכך שהגנה ,של מבנים קונקרטיים של דמויות גדולות או מערכים חברתיים שבירים כל כך, זמניים להפליא .שהכל עלול להיות כאין אי הבנה אחת גדולה כמו בשיר ” מהגר” של מואיז בן-הראש ” שכל שיעשה מעכשיו/ והלאה/יהיה טעות “.
אצבעות אבי כזאבים -מירי בן שמחון
בגלריות בית הספר מוסררה בירושלים עד 28.11.12
אוצר פרויקט “פוטופואטיקה 2012 ” אבי סבג .
