שיבוש ויופי גדול דרים בכפיפה אחת בחלל הסוריאליסטי משהו שיצר גיא זגורסקי בגלריה זומר. “אין מציל” נקראת התערוכה והתחושה היא שלא רק המציל איננו אלא גם הישועה הסתלקה
שני כרישים יפים להפליא העשויים מפלטות עץ סנדוויץ’ מודבקות ומגלופות מונחים
גיא זגורסקי – אין מציל
-שוחים – מרחפים על חמורי עץ פשוטים (מהסוג המשמש ליצירת שולחן באופן מהיר וזול) כאילו חוצים את החלל. בקיר מנגד תלויה שורת מגני משטרה מפלקסיגלס ולהם מחוברות אלות. המגנים והאלות הם למעשה מכשיר תיפוף גדול שהצופים הפוסעים בחלל מפעילים כשעין אלקטרונית מגלה את נוכחותם. על קיר נוסף תלוי מכסה מנוע שחור מבהיק שקו לבן דקיק מצויר לרוחבו ובקצה הקו, כמעט מחוץ לאופק, בקו עדין מצוירת סירה קטנטונת כמו הערת שוליים או מחשבה שנתפסה ונתקבעה בצבע. המרכיב הרביעי הוא ברז מעל צינור ניקוז, כאילו נחתכה קובייה מתוך רצפת בטון, מתחת לקובייה האלגנטית האפורה מצויה מערכת מראות שכמו לוקחת לאינסוף, לבטן האדמה ואולי שורשי סודות.
גיא זגורסקי – אין מציל
ב”פלצבו” תערוכה קודמת של זגורסקי באותו חלל (2007) הוא הציג מערך בקבוקים, מבחנות וצינורות זכוכית שיצרו מכשיר זיקוק גדול לנוזל הירוק זרחני שהיה בתוכה. במערך פעל חוק הכלים השלובים – לפיו בזמן מעבר של נוזל בין כלים, גובה פני הנוזל ישאף להיות שווה. הקונוטציה של המונח “כלים שלובים”, דימוי שכיח להתנהלות הרמונית, עוקר דרך השימוש בנוזל הירוק רעל ובהרגשה של רע שאורב מאחורי הסטריליות.
ב”אין מציל” זגורסקי שוב עוסק בזיקוק של תחושות כשאת החדות, הכמעט פוצעת הוא עוטף ביופי וזיכרון, כמו שכבת סוכר על גלולה מרה. הדחף הראשון הוא ללטף את הפסלים היפים ובוהקים של הכרישים – מפלצות. הכרישים, חיה שהפכה לדימוי דמוני של רוע, מפלצת טורפת אדם, מוצגים כספינות טרופות על שרטון או כאותו לווייתן כחול מפורסם במוזיאון הטבע בלונדון אליו לוקחים ילדים להנות מתחושה קולוניאלית מושרשת של ניצחון האדם על איתני הטבע.
“ניצחון” האדם על הטבע, כלומר הריסתו, נעטפה בעיקר מאז עידן ההארה בהילה רומנטית. בתערוכה נוצר קישור לדוגמאות בולטות של רומנטיזציה כזו מ”מובי דיק” של הרמן מלוויל מ 1851 ועד ל “מלתעות” סרטו של סטיבן שפילברג (לפי ספרו של פיטר בנצלי) מ 1975.
גיא זגורסקי – אין מציל
מול ההכנעה הזו של טבע עומד הקיר עם מכונת התיפוף. מבחינת תולדות האמנות זגורסקי ממשיך את מסורת הכלים המכאניים של הפוטוריזם האיטלקי מראשית המאה ה 20 , את תנועת פלוקסוס של ן פוסט מלחמת העולם השנייה ובהקשר הישראלי את המכונות הנהדרות שיצר אורי קצנשטיין בשנות ה 90. המצב שזגורסקי יוצר אבסורדי: התיפוף הוא על המגנים , כלומר האלימות המשטרתית הסימבולית מופנית נגד עצמה, במה שנראה כטקס הלקאה עצמית המונית כפי שקיים בדתות שונות (המוכר ביותר הוא טקס העשורא השיעי) .
האסוציאציה המידית של רעש התיפוף מחריש האוזניים ליד הכרישים הוא של טקס גרוש שדים מיתים או של אויבים ממשים מארבה ועד חיות טרף. לרגע הופך החלל הנקי, המוסדר, החרישי למקום אחר בו הכל קיצוני יותר. התיפוף המפסיק מחזיר את החלל לקדמותו אך נותר בזיכרון.
ברז המים מעל קוביית הבטון נראה כאירוניה מרה כלפי דימויי הטהרה של מים הרווחות בדתות השונות, מונותיאיסטיות ופן אתיאיסטיות כאחת. הברז הפשוט מנותק מכל מקור ואין הוד או הדר של מזרקות בחצרות כנסיות או העוצמה של נהרות לטבילה. הסוד נמצא מתחתיו במערכת המראות שלוקחת אותנו עד אינסוף, ובכך מאשרת את קיומו של אינסוף, של היבט מטאפיזי בקיום הגס של הרג וסבל שזגורסקי משרטט בדיוק פואטי מרשים.
העיסוק של זגורסקי במראות המסמנות-בוראות עמוק החל ב WELL (STEP BY STEP) ב 2006 . מראות מתקשרות לניסויים אופטיים לרציונליזציה של אופן התפיסה שלנו. מערכת המשמעויות בעבודות האלו מתנגשות מבעבעות. הן מצליחות להיות מינימליסטיות ובארוקיות באותה עת. המבט הוא כלפי מטה לעומקים שלא ניתן לשער והידיעה היא שמדובר בתעתוע.
מתחת לדימוי של נחמת טהרה שיבשה, שהתגוללה לברז מעל פתח ניקוז, טמונה הבטחה שקרית, שהמבט יכול לצלול לתוכה ו”אין מציל”.
שעות פתיחה: ב’-ה’ 18:00-10:00, ו’ 14:00-10:00, שבת 13:00-11:00.
שדרות רוטשילד 13,תל אביב
עד 15 בדצמבר, 2012
