החלון | The Window

את מרחבים חדשים II אצרתי אחרי שבשנים האחרונות עקבתי אחרי עבודותיהם של ששה האמנים המשתתפים: אלה אמיתי סדובסקי, אניסה אשקר, איתן בן-משה,יאיר ברק, שירה גפשטיין -מושקוביץ ומאשה זוסמן. והתערוכה הייתה בשבילי הזדמנות להתעמק בעבודות ולחשוב עליהם בהקשרים רחבים. את רוב  האמנים לא הכרתי אישית ורק בסטודיו של מאשה זוסמן, ביקרתי לפני התחלת העבודה על התערוכה.

  ההתכוונות מראש הייתה ליצור בתערוכה מערך שבליבו עבודות האמנים השייכות לאוסף לאומי (המוצגות באולם הכניסה לבית מני) וסביב הציר הזה תערוכות יחיד. בחירת  האמנים מתוך אלו שעבודותיהם באוסף, ובחירת העבודות החדשות המוצגות בתערוכות היחיד מבטאים תחומי עניין אינטלקטואלים ורגשיים. הצבת התערוכה, הייתה הזדמנות להגשים מחשבות על הצגת אמנות.

        מניפת הרגשות והרגישויות שנפרשת רחבה. מכאב בצבע הזכוכית האדום השפוך על תחתיות הפורצלן הצחורות של אשקר, ההרהור-געגוע  בסירה של גפשטיין-מושקוביץ, המסע שמגלם ההלך הכמעט אלתרמני של בן-משה , האירוניה של ברק והחיפושים האינסופים והשונים כל כך  של זוסמן ואמיתי סדובסקי אחר סוד בהוויה, חוט להתרת כאוס. יופי, כאין חוט שידרה שאינו זקוק לקביים של הסברים משותף לעבודות כולם.

   הצבת התערוכה דרשה הקשבה כפולה: לחלל ולעבודות. בית מני, שהוקם ב 1910 הוא מחללי האמנות היפים בתל-אביב. הקונטקסט ההיסטורי ספציפי מאד, זה של ההתיישבות היהודית החדשה שדוק של אוטופיזם ריחף מעליה. פרטי הבניין, מהמרצפות המצוירות, החלונות והדלתות וצבעי הכניסה וחלל המדרגות הם כולם בעלי נוכחות. הצגת אמנות בחלל שאינו נטרלי מעניקה סוג חיכוך שונה מהמתרחש בחללים שעונים אל מאפייני “הקובייה הלבנה”. הדבר נעשה שכיח בשני העשורים האחרונים ועדיין מאתגר.

               יש לא מעט “שתיקות” בין העבודות, קירות או חלקי קירות שלא “נוצלו”. תכנון החללים נעשה בשיתוף מלא של האמנים, וויתרנו, אחר שיחות והתלבטויות על יצירות נוספות שכדאי להציג אבל היו מפרות את מה שקיוויתי להשיג.

 כמה אסוציאציות :

בן – משה מציג בחלל תערוכת היחיד שלו שתי עבודות:ICE  ו WANDERER .אפשר לקרוא אותן כמיצב אחד שמתקשר לנדידה, למסע. אחרי שההצבה הסתימה נזכרתי באחד הבתים ב “איתקה” שירו האהוב של  קוואפיס (מיוונית: יורם ברונובסקי)

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה , בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה ,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמד , לִלְמד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

 ***

“הצריף של יודקה” מ 2007 היא עבודה של אמיתי סדובסקי ששייכת לאוסף לאומי. הכרתי

אותה כשערכתי את ספר האוסף ב 2010 ומאז התבוננתי בה בכל פעם שנכנסתי ללובי בית לין בו היא תלויה. עם הצבעים הלוהבים והדג המרחף בשמים היא התחברה להתבוננות חדשה שלי בשאגל שהתהוותה בשנים האחרונות. אחרי שהייתי משוכנעת שגדולתו התמצתה  בשנים המוקדמות של יצירתו (בעיקר 1910- 1914) ובשנות מלחמת העולם השנייה “גיליתי” מחדש חלק מהעבודות המאוחרות יותר כמו “הדג בשמי העיירה”, 1955-60.

     הסיפוריות, המקום לפנטסטי, ההטמרה של מוטיב כמו הדג (מפוריות ועד נס הדגים של ישו או פרט ביוגראפי כמו העבודה של אביו של שאגל אצל סוחר דגים) הצליל העמוק, עשיר וכבד שעולה מ”הצריף של יודקה” הופך אותה לעבודה שנשארת בזיכרון.

 ***

החלל של  אניסה אשקר קודח מרגשות ועוצמה. עבורי הפעולה שלה בין ריסון לסערה,האופן בו היא משתמשת באובייקטים ומהתלת בקוד התרבותי שהם משדרים מתקר למחזות ולשירה של פדריקו גארסיה לורקה (1898- 1936) המחזאי, המשורר והצייר הספרדי, סוציאליסט ופטריוט שנרצח על ידי חיילי פרנקו במלחמת האזרחים הספרדית.

ספלי קפה מוזהבים – מפויחים, דלי קירור יין עם פרסות סוס ומוכתם בצבע זכוכית אדום בוהק נעות מקטעים מהמחזה “ירמה” (העקרה) שאולי ניתן לקרוא גם כמטאפורה ליצירתיות ובעיקר חרדה מאובדנה, ועד לשמירת תבניות הכבוד הקשה כשאול ב“בית ברנרדה אלבה”. הציורים האבסטרקטיים של אשקר הם כתמים כבדים של צבעים, ענני אופל וסוד.

שחר / פדריקו גרסיה לורקה (תירגם מספרדית ערן צלגוב)

אבל כמו האהבה

הקשתים

הנם עורים.

מעל הלילה הירק,

החצים

מותירים שבל של שושן

לוהט.

השדרית של הלבנה

חותכת עננים סגלים

ואשפות-החצים

נמלאות טל.

אי, אבל כמו האהבה

הקשתים

הנם עורים!

***

 את הסירה  של שירה גפשטיין-מושקוביץ רציתי להציג מאז ראיתי אותה לפני כשנה בתערוכה “תם”  בגלריה עירוני רמלה (אצר: שחר מרקוס). אהבתי את הסירה שגלומה בה משאת נפש של התרחקות וכל מטען האסוציאציות שיש לסירה כאן:  מסירת מוות מצרית ועד סירת

מעפילים, זכר מיניאטורות בבקבוקים שהיו פופולאריים בימים בהן ארמדות גדולות סימלו את עוצמת האימפריות הקולוניאליסטיות;זיכרון הסירות המצוירות של אריה ארוך משנות החמישים והשישים, שהפכו בציוריו לסימני אינסוף’, הסירות המפוסלות כמעט מופשטות של נורה ונעמי בשנות ה90  וגם הסירות של לינדה הופנאגל אמנית נפלאה בעיני שפעלה כאן כמה שנים ולא קיבלה  את ההכרה שמגיעה לה (ראו ביקורת על עבודתה של הופנאגל בטור הארכיון של אתר החלון). קובייה תלויה מהתקרה ליד הסירה, צורה מושלמת, רציונאלית ,סגורה: היפוך מושלם.

 ***

 בחדר רבוע, קטן יחסית, סמיך מצבע תנועה וגעגוע מאשה זוסמן יצרה מקום שמעלה על הדעת פרחים וטבע שניכר בו שיבוש. הפרחים בכתומים-אדומים נדמים כנעים- נושמים, חוצים את ההפרדה בין חי לצומח ומשחקים עם ההגדרות שלנו ליופי וכאב. מה שבאין מילה אחרת אכנה הנופים שלה הם עצים ופרחים שנראים כאר-נובו שבחן מה מתרחש כשמקצב הציור אינו אחיד, אינו רפטטיבי והוא  שואב מהשטיחות של ציור יפני או תרגומיו לג’פוניזם האירופאי. החיוניות האדירה בציור שלה מהלכת על פי תהום, מתגרה ברגע בו הצורות יתפרקו או יתמזגו כמו בבית מהשיר של רילקה:

 What Survives /Rainer Maria Rilke

Who says that all must vanish?
Who knows, perhaps the flight
of the bird you wound remains,
and perhaps flowers survive  caresses in us, in their ground.

 Translated by A. Poulin

 ***

 יאיר ברק בונה זירה בה הוא מתבונן בעידן ההארה והמודרניזם,אוטופיות שקרסו, במידה רבה הפכו לדיסטופיות, אך ממשיכות למלא תפקיד מפתח בהשקפות העולם  בזמננו.

לצד שורת צילומי כריכות ספרים וצילום של צילום “הנערה עם עגיל הפנינה” היפיפה של ורמיר ברק מציג שולחן אור ובו נגטיב של צילום של דגר (שבטכניקת הצילום  שפיתח  לא היה קיים והיום גם הוא כמעט שייך לעבר), ממול צילומים מטופלים של חללים שתכננו נפילי המודרניזם באדריכלות – מיס ואן דה רוהה ופיליפ ג’ונסון. אם הספרים מסמנים את התקווה שהייתה גלומה באינציקלופדיזם, האמונה  ביכולת שלנו להבין ולהקיף את הידע בעולם,  והנערה את הניסיונות לדייק את הראיה עד שתחצה את עולם התופעות לתוך הרגשות הרי צילומי האדריכלות מדברים על שליטה ואמונה בקדמה כקו התפתחות תמידי, וקטור של טוב המנחה את ההיסטוריה, תפיסה שהמאה הקודמת וראשית האלף הזה סדקו שוב ושוב.

מרחבים חדשים II, אוצרת ד”ר סמדר שפי, בית מני, רחוב יהודה הלוי 36 תל-אביב.

א –ד 10:00- 17:00,  יום חמישי 10:00- 21:00, יום שישי 10:00- 14:00

 

ערפול ותחושה של  נזילות מאפיינות את “יחיד +” תערוכתה של מיכל שמיר בגלריה שלוש. עם מאווררים שנראים כמו מלאכים שנפלו וספרים עטופי מאסקינגטייפ ב”תולעת ספרים ” (הקפה וחנות הספרים ) שמיר מספרת סיפורים על מטאמורפוזות

       חלקה המרכזי של התערוכה מוצג בקומה הראשונה של הגלריה. אלו מיצבים נפרדים המוצגים בסמיכות שווצרים יחד תחושה של חלל שהתרחש בו  אירוע קשה, ספק טבעי ספק מעשה ידי אדם, והשפעותיו עוד ניכרות: רצפות שבורות עליהן ציורי ציפורים על ניירות מקומטים, מוטלים כמו גוויות; במעלית השקופה מוצבת, כאילו נשכחו, קבוצת כיסאות מפלסטיק שחבושים גם הם לדבוקה אחת במאסקינגטיפ.

     סרט וידיאו שמוקרן על פאת קיר בפינה של החלל, מהווה  מיצב אינטימי עם שני מאווררים המונחים על הרצפה . בסרט הוידיאו מה שנראה כדימוי בדי עץ עירומים, דימוי שכיח של סתיו היוצר תחושה של מלנכוליה נעימה, רכה, כזו שבמתנדנדת על סף הקיטש.

        המאווררים  הם אובייקט מורכב. האסוציאציה הראשונה שלי היא  לעיצוב הנפלא של המנורה Lucellino של המעצב הגרמני אינגו מאוואר  מ 1992.  מאוואר הפך את מנורת הליבון הפשוטה,גם היא עיצוב מודרני ופונקציונלי כמו המאורר, לאובייקט שמרמז על תעופה, ציפורים ומלאכים על ידי הוספת כנפיים וכל הדלקה או כיבוי מקבל קריאה איקונוגראפית רליגיוזית ממש.שמיר הצמידה לכנפי המאווררים נייר פרגמנט לבן שנראה כשמלה רחבה או ענן ותנועתם המעגלית מתחילה  כשעין אלקטרונית המותקנת בהם מאתרת תנועה בחלל. העננים הלבנים על הרצפה, אובייקטים שנעקרן ממקומם , יפים, חסרי ישע ונחושים כאחד. הסיבובים המהירים, שיוצרים רשרוש, מעלים על הדעת דרווישים מסתובבים במטרה להגיע להתעלות דתית ולהתקרב לאל, אך בו בעת התנועה של המאווררים היא חסרת תוחלת ומכמירת לב.

      קריאת המיצב משתנה כשמתברר שהדימוי אינו של עץ אלא של עורקים בלב ושהסרט כולו הוא תיעוד רפואי ששמיר עשתה מניפולציה במקצבו . הלב שפעימתו התמידית היא דיבור על יצר חיים, הישרדות במובן הראשוני ביותר, משליך על המאווררים  שנהיים כאיקרוס שנפל בשל גאוותו או מלאכים שנפלו מהשמים משום שחטאו לפני האל. קריאת המיצב הופך ממנלנכולית לאלגית .

העבודה של ליאב מזרחי, ביג מאמא #1, 2012 היא אחת העבודות של שלושה אמנים ששמיר הזמינה להציג איתה כאורחים (שני הנוספים הם ציבי גבע וניר עברון). עבודתו העשויה פיח נרות על נייר מהדהדת את התחושות של  סרט הוידיאו על תחושה של בין רכות לתחושת קץ שמעביר פיח נרות. העבודה היא השנייה של מזרחי בטכניקה זו המוצגת לאחרונה (הראשונה היתה בשברים טקטוניים שהוצגה עד לאחרונה בבית מני) . זו עבודה יפה להפליא, מעודנת, כזו שכמעט עולה ממנה מוסיקה.

   הציפורים הקטנות ששמיר ציירה על פיסות הנייר הקמוטות מזכירות את הציפורים שהיו מוטיב חוזר בעבודות של ציבי

גבע בשנות השמונים והתשעים המוקדמות. אצלו היו אלה ציפורים שנלמדו בשיעורי מולדת , אהבת טבע שהתקשרה להקניית אהבת המקום הישראלי. שמיר יוצרת באמצעות הציפורים דימוי לירי שיש בו תחושה של מוות. הציפורים כמעט שקופות, צללי רפאים  על הניירות הקמוטים כמו לפני השלכה לסל ניירות .צילום פנס גדול מהסוג המשמש במגרשי ספורט “ללא כותרת (עכשווי)” 2008 של ניר עברון הוא עבודה יפה אבל מיותרת למדי בהקשר המיצבים של שמיר. הוא הופך את מרצפות הבטון השבורות שעליהן הציפורים המצוירות על נייר מוטלות לדימוי חד משמעי של שדה קטל באופן ישיר ומחוספס מידי, וודאי לתערוכה זו.

ציור  מופשט גדול של ציבי גבע  תלוי כשלמרגלותיו מאוורר שרק שתים מכנפיו נותרו והוא גלמוד וחבול ומשותק. הציור מורכב משני קנווסים שנראה שהיחס ביניהם הוא כשל חתך הזהב (האחד מהווה 2/3 מהיצירה) . העבודה היא דימוי של התנפצות, כאילו היו נחשולי צבע משתברים והמאוורר הוא כניצול שנפלט .

 בארבעה מסכים קטנים מוקרנת בלופ עבודת הוידאו “ללא כותרת”, 2012. שמיר  מדברת על ניסיון אפיסטמולוגי להבין את האופן בו אנו מקטלגים ידע ואת העולם: במסכים מופיעות הקטגוריות של המשחק הפופולארי “ארץ עיר” כשהן נכתבות ונמסות-נשטפות שוב ושוב כך שתבנית הידע לא מצליחה להבנות .

    העבודה הזו מתקשרת להצבה ב”תולעת ספרים” בה שמיר הציבה ספרים עטופים -חנוטים במאסקינג טייפ בין מדפי הספרים ושולחנות התצוגה.  הספרים הופכים לצורה ריקה, צללים של תוכן שמפוזרים בחלל הצבעוני כמו כתמים של מחלה שמאיימים להתפשט ולכלות את ההבנה, את הסיפור, ולכסות הכל במעטפת העבה והאטומה של המאסקינג טייפ.

צילומי האבנים בקומה העליונה יפים אך מעניינים פחות משאר חלקי התערוכה. כוחה של שמיר הוא בביטוי  שהיא מעניקה למה שכמעט אינו ניתן למלל, לוכמיהה אחר היגיון פנימי שאולי יכול להוביל ליציבות ושלווה.

גלריה שלוש לאמנות עכשווית ,רחוב מז”אה 7 תל-אביב