החלון | The Window

הצילום של ינאי טויסטר מופשט במהותו. הוא עוסק בתהליכים של הבנה וראיה; באופן הצהרתי בעבודות כמו ניסוי תשעה דפים (2009-2006) בה הוא מציג דפים שנחשפו לאור, אך גם כשהוא מצלם אובייקטים, אדריכלות או נוף פתוח, טויסטר אינו מספר סיפור. בצילומיו הם כשרשרת מצבים שהוא מראה לצופים, כתובע מהצופים להתבונן בהם, דוחק בהם להתייחס, כאילו יצא במסע צלב נגד קהות חושים. למרות זאת התערוכה היא בבחינת דיון פנימי, אינטלקטואלי, בשינוים שעובר מדיום הצילום.

The Keepers of Light ינאי טויסטר 2010

העדר הסיפוריות הציבה אתגר לאצירה של עבודותיו. חייקין יצרה בתערוכה איזון בין הנושאים תאורטיים לחוויית צפייה יפה במובן הישיר והראשוני, כשאת לב התערוכה מהווה חלל כמעט סגור בו מוצגת

   The Keepers of Lightמ  2010. העבודה עשויה אמנם על ניירות צילום אך נעשתה בהדפסה דיגיטלית וללא מצלמה. גלילי נייר צילום ארוכים מתוחים לאורך הקירות ומגולגלים על הרצפה מסודרים במעבר גוונים הדרגתי  שצמח המתבוננות בחזית  מלון דן בתל–אביב, אותו יצר האמן יעקב אגם בשנות ה 70. טויסטר מצטרף בכך לעניין מחודש שנוצר בעבודות של אגם (אחרי שנים של התייחסות אליהן בעיקר כאנקדוטה).

חייקין כותבת שהעבודות  “ניירות צילום שאינם מתארים דבר,…ללא צורך במצלמה או בסריקה והדגישו את ניתוקו של הצילום מן המציאות ואת עצמאותו של המדיום“. השאלה של יסוד תיאורי בעבודה מופשטת פתוחה. במקרה של עבודה זו, שטויסטר מספר על מקורה החזותי, על אחת כמה וכמה. כוחה של העבודה ביופייה המידי  והישיר. שמה הוא כשם ספר פופולרי על היסטורית הצילום ותהליכי צילום מוקדמים שראה אור ב 1979 כך שהחיווי להיסטורית הצילום והשאלה המוצבת לגבי המשך התפתחות המדיום ברורה. שאלת ייצוג המציאות,נידונה בקטלוג במאמרים  המעניינים של חייקין מחווה של מחיקה ושל דייויד מקארתור חשיבה בצבע נראה.

העדרה של הדמות האנושית מאפיין  את מרבית עבודותיו של טויסטר.   מבעד למגוון הנושאים   עליהם הוא מתיחס: צבע, אור, נוף ואדריכלות,  מסתמן גוף העבודה שלו כאלגיה למודרניזם. השאלה מתי הסתימה התנועה המודרנית, ואם בכלל הסתימה, פתוחה.בישראל, שהוקמה  מתוקף אידיאולוגיה שניתן לתארה כהכלאה של רומנטיקה ומודרניזם,  לדיון במודרניזם משקל מיוחד. מודרניזם, אולי יותר מכל תנועה אידיאולוגית שקדמה לה, הבטיח והכזיב. מחיקת העבר ושחרור מוסרות המוסר  התגלגלה לאכזריות ללא תקדים (ורבות כבר דובר על המודרניזם והשואה). רעיונות של הבאת המודרניזם כאור לנחשלים היו בעיקר מנוף לקולוניאליזם ואימפריאליזם. שינוי הבנתנו את מושג הקדמה, לאחר הפנמת ההשלכות ההרסניות שנלוו לה מבחינה אקולוגית, תרמו גם הם לביקורתיות הגוברת כלפי מודרניזם.

ינאי טויסטר, ללא כותרת, 2008, מתוך הסדרה סך הצורות

צילומי אדריכלות כמו הסדרה סך הצורות, 2008, בה מצולמים שיכונים והתוספות שנבנו בהם לאורך השנים כמו גידולים, או הסדרה  KPU  מאותה שנה העוסקת במבנים איקוניים מההתיישבות בקיבוצים מתייחסות למודרניזם ישירות. הבעיתיות נובעת מכך  בצילומיו  טויסטר אינו מביע אלא אומר או מצביע  עד כידי כך שנדמה שהדימוי כמעט מיותר ואין לו יתרון, או שוני מהותי מטקסט כתוב.

ינאי טויסטר, 2008 ,GH T-4

חייקין מאתרת  עיסוק בזיהום כמהותי בעבודתו של טויסטר. ב אור תועה, 2003, עבודה מוקדמת  מתוך הסדרה “רישום העובדות” מה שנראה כצילום קטע נוף פתוח כמעט אקראי הופך למעניין בשל כתם אור בצד הצילום שמפר את האיזון בתוכו. הבירור של תפקיד ומקום האור מרכזי בסדרה גם ב ניסוי תשעה דפים. הסדרה מורכבת מניירות צילום שחור–לבן, שנחשפו לאור בדרגות חשיפה שונות, והם ממוסגרים על רקע נייר חום. המראה המינימליסטי  ורוח הסדרה המחקרית נטועים עמוק בשנות ה 70 של המאה הקודמת. טויסטר יצר אותה בעת ששהה בקליפורניה, בשל בעיה בנוצרה בחדר החושך שבו הדפיס את תמונותיו (תהליך ההופך במהירות לזיכרון היסטורי בלבד). כדי לגלות מאין נכנס אור לחדר פיזר ניירות צילום במקומות שונים בחדר. לאחר כמה שעות גילה לפי מידת השחרתם את המקום שאינו אטום לאור. המיפוי מאבד ממשמעותו בעבודה אך הדרגתיות הצבעונית מנכיחה שלבי חשיפה שונים, באופן כמעט פרדוכסלי, “זיהום” באור.

    זיהום קרוב יותר למובנו המקובל יותר מופיע  בתצלום של עמק יזרעאל מ– 2002, מהסדרה “מיצרים”. חשרת צל מרחפת מעל העמק פוגעת באידיליות בו מתואר סמל ההתיישבות הציונית המוקדמת .

ינאי טויסטר, ללא כותרת, 2002, מתוך הסדרה מיצרים

בצילומי האדריכלות הסדרתיים של טויסטר ממשיכה להדהד ההשפעה העמוקה של בני הזוג בכר הגרמנים( ׁ Bernd and Hilla Becher) על הצילום הישראלי. בני הזוג בכר צילמו החל משנות ה 60 של המאה הקודמת סדרות מבני תעשיה עלפי הפונקציות השונות שלהם, תחילה בעמק הרוהר בגרמניה (אזור התעשיה הכבדה ובעיקר יצור הנשק של גרמניה במלחמות העולם), ואח”כ ברחבי גרמניה והעולם כשהם מעלים לדיון היסטוריה ואדריכלות, שימור ושאלות על מקומו של הצילום כמדיום תיעודי וקונצפטואלי.

ינאי טויסטר, פלטת קיץ מס’ 824, 2006

בארץ אמנים מגלעד אופיר, אפרת שווילי, גיא רז  ועד אסף עברון הושפעו מהם. הסדרות פּלָטֶת קיץ מ 2006 ,צילומי בתים בשטחים הכבושים שנראים מחוץ לכל הקשר  וצבע נראה, סדרת תצלומי צבע של מבנים טרומיים במתחם צבאי למעבר סחורות בין ישראל לגדה המערבית הן דוגמאות מובהקות .

בחלק מן התצלומים בצבע נראה השאיר טויסטר פרטים מסביבת המבנה ובאחרים הוריד כל פרט מלבד הבניין.יש משהו מגוחך ומכמיר בבניינים הכעורים, הגסים שנצבעו בצבעים עזים של כתום וכחול שמשמשים כאן, באופן פרדוכסלי,כצבעי הסוואה.

טויסטר מציג באינטנסיביות מאז תחילת שנות האלפיים, תקופה בה הצילום עובר שינוי וערעור בשל הנגישות של אפשריות חדשות ליצירת דימויים והתפוצה האדירה של אמצעי צילום דיגיטלי וכן אמצעי עריכה. בתערוכה הנוכחית יש תחושה של משבר אמון במדיה עצמה ובאופן חריף יותר ביכולתה להעלות שאלות על העולם .

ינאי טויסטר – ללא כותרת (פוג’י מספר 8), 2012

העבודה המאוחרת ביותר בתערוכה , מ 2012, היא סדרת תצלומים של תפוחי פוג’י ,זן תפוחים גדולים שמגודלים בעיקר בסין ויפן (ללא כותרת) פוג’י מס’ 3, 2012 שעל קליפותיהם נוצרו מאין פוטוגרמות מעלים שהסתירו את האור. האובייקט, העמוס לעייפה במשמעויות בתולדות האמנות והתרבות, מהתפוח של חווה ועד התפוחים של סזאן, משמש לבחינת אפשרויות  חדשות להרחבת יצור  דימויים באופן שמתקשר לשם העבודה המרכזית   The Keepers of Light – שומרי האור.

אוצרת: נעמה חייקין

מוזיאון הפתוח לצילום, גן התעשייה תל– חי.

 הספנתעיר היא תערוכה שובת לב. העבודות של ענבל ניסים, מרב סבירסקי, איל פנקס, יערה צח וחיה רוקין נעות בין המשעשע למהורהר, אינן לוקחות את עצמן ברצינות רבה מידי, אבל את הצופים, ואת מקומו של מעשה האמנות בעולם, בהחלט כן.

חלל החללית מאתגר למדי ולמעשה אינו יותר ממבואה, מהוהה, בין סטודיות ומשרדים של אמנים ומעצבים. במשקפיים ורודים יש לו  חן תל-אביבי (ואפשר אפילו לחשוב על ברלין). מכל מקום העבודות הופכות לחלק בתוכו  בדומה לעבודות בחלל ביתי וכך היבטי הצבה, בעיקר תאורה לוקים, נסלחים.

חיה רוקין,ספר זהב 2012

           באחת הפינות ניצבת העבודה  ספר זהב של חיה רוקין המתקשרת לתולדות האמנות באופן עמוק ומרגש. על עמוד תווים שחור ופשוט, מונח ספר ׁמכוסה עלי זהב. האסוציאציה הראשונית בתולדות אמנות ישראלית היא לעבודות של משה גרשוני,  אבל מעניין יותר לחשוב על העבודה בהקשר לספרים המעוטרים מימי הביניים ואילך, המנוסקריפטים היפים להלל; ספרים נוצריים במיוחד ספרי שעות (תפילות לפי שעות היממה  כמו הTrès Riches Heures du Duc de Berry); סידורים וספרי תורה  יהודיים (חומש רגנסבורג) ; ספרי קוראן ושירה מוסלמיים (הגרסאות הרבות של השאנמה ,ספר המלכים האיראני) שמעוטרים זהב.

      הספר על עמוד התווים מרמז לתווי נגנים,  לעמוד לפני מנצחי מקהלות (במיוחד כנסייתיות), ויוצר מחשבה שאם רק יוצא ספר הזהב מהפינה הרי כמו במיוזיקל, תפרוץ  בחללית שירת הללויה שתישפך לרחוב הסואן בחוץ. המונח ספר הזהב מתקשר למה שאמור להישאר בזיכרון, למה שנחשב לטוב ולמובחר.

 כל תילי האסוציאציות מתערערים כאשר מבט מקרוב בספר מגלה עין קטנה, פקוחה, גזורה מתצלום, שכמו מחזירה מבט לצופים, מפרקת את ההבטחה להתעלות שיש בספר זהב על עמוד תווים והופכת אותו לאובייקט סוריאליסטי ואפילו סרקסטי. התחושה היא שהעין חושפת את הצופים כמי שמתענגים על העושר והדשנות של הזהב ותמהה על כוונתם.

מרב סבירסקי מערבולת_2013

המנעד שבין סוריאליסטי לסרקסטי, לצד מה שאפשר לתאר כקריצה לרליגיוזי ולמטאפיזי חוזרת במרבית העבודות ובעיקר בעבודות  מערבולת , נורה ושולה המתכות המחוברות זו לזו של מירב סבירסקי.  במבואה ליד ספות סתמיות של ה”חללית” שולחן נמוך ועליו כלי זכוכית מלא מים, אגרטל ריק שלא הושמו בו פרחים; סממן של הבטחה לא ממומשת ומידה של הזנחה. גם כאן מתברר שהמראה מטעה: אחת לכמה דקות האגרטל מתעורר לחיים ונוצרת בו מערבולת, עמוד הוריקן מוקטן, מאולף כמו כריש באקווריום. התבוננות בשולחן תגלה עד מהרה את המנגנון החשמלי שמפעיל את המערבולת שמצליחה להיות הרבה יותר מאשר אותה קטגוריה של גימיקים שמכונה “צעצועי מנהלים”. חוטי החשמל מטפסים לחלל

מרב סבירסקי שולה המתכות_2013

סמוך קטן וסגור שם נורת ליבון רגילה לכאורה, מלאת נוזל הנראה כמים, נדלקת ונכבית לסירוגין כהפרה תמידית של חוקים ששוננו לצופים אינספור פעמים. בסמוך, בחלל פתוח ניצב  שולה המתכות: שולחן קטן ועליו מגש עם אומים, ברגים ומסמרים ומעליו, סמוך לתקרה מנגנון גלגלים מעלה ומוריד מגנט. המנגנון חסר התוחלת, הסיזיפי, מקסים באנושיות שלו, באשליית העשייה. השפעות רבות ניכרות בעבודות אלו ובעבודות נוספות של סבירסקי, מאלו של אלכסנדר קלדר (במיוחד ה Cirque Calder) מהמחצית של המאה הקודמת ,  פישלי ווייס שפעלו עד השנים האחרונות, ואורס פישר בן זמננו. סבירסקי יצרה מערך משמעות אבסורדי, מעורר סימפטיה וגם העל גוון קפקאיות אפל.

ענבל ניסים, ספרים פתוחים, 2013

ספרים פתוחים, מיצב ציורים של ענבל ניסים הוא דיון על התבוננות. ניסים היא אמנית מסקרנת שכבר שנים אחדות היא בולטת במה שאפשר בהכללה לאפיים כציור הישראלי פיגורטיבי שהושפע מלוק טימנס הבלגי  (ועבר כאן גלגולים שונים) .כאן היא מציגה ציורים של ספרי אמנות בהם תצלומים של כלים קראמיים. הספרים מצוירים ללא רמיזה על סביבתם אבל אופן ההנחה, הפתיחה מתייחס למונח ה Coffee Table Books, ספרי אמנות ועיצוב בהוצאות מרשימות במיוחד שנועדו להיות אביזר המעיד על טעמם המעודן של בעליהם יותר מאשר להתבוננות. מעגל המשמעות עם ההיסטוריה של ציור טבע דומם, צילום אמנות, וסוג האמנות/אומנות  שמצויר הופך את ההקבץ לגישוש אחר משקלה של האמנות. בסבך המשמעות מקבלת הכותרת טעם אירוני.

איל פנקס, מנורות שולחן 2012

צילומי מנורות שולחן של איל פנקס והעבודה סרגל הם רפלקציה על מלאכת האמן. אם המנורות הן מבט חשוף על סביבת עבודה ודיבור על סנוור הרי סרגל, גליל טפט דמוי עץ שהשותל בו צילום סרגל, מדבר על טבע שהועתק וכך אולף ועל ניסיון למדוד, להכניס סדר, שכנראה נידון לכישלון. הגליל מגולגל על הרצפה, צופן המשך וסוד. מעניין לחשוב על העבודה של פנקס כהמשך לעבודות של גדעון גכטמן ובמידה מסוימת הן גם מתקשורת לעבודות חיים סטינבך האמריקאי (יליד הארץ).

יערה צח, Somethings blue, 2012

זיקה לעבודותיו של סטינבך יש בעבודה של יערה צח Somethings Blue   בה אגס וכדור כחולים ומושלמים מוצבים על מדף כסוף קטן.  העבודה, כמו של פנקס מתייחסת לאובייקטים כסוג של שירה. השם הלקוח משיר עממי באנגלית המדבר על מה שדרוש לכלה כקמעות למזל טוב בנישואיה מוביל לקריאה של העבודה המהוקצעת כל כך כדימוי אומלל למדי של זוגיות.

  בקומה השנייה של החללית, לצד עבודה משותפת של האמנים ( שהם כנראה נהנו מעשייתה)  תלוי הצילום Whole Hug collage של חיה רוקין,

חיה רוקין ,Whole Hug collage 2011

עבודה קטנה ואינטליגנטית שלוקחת את הזוג החבוק והירח שמעליו, תמונה קלאסית של סוף סרט רומנטי, ומשנה כך שהירח הוא עיגול גדול המסתיר ומחליף את ראשיהם של בני הזוג מאחד אותם וגם מוחק את זהותם.

הספנתעיר: תערובת לא שכיחה של משחקיות אינטליגנטית ורצינות – הנאה גדולה .

 * הספנתעיר הוא משחק לשון על שיר הילדים הפופולארי של ביאליק:קן לציפור בין העצים, ובקן לה שלוש ביצים. ובכל-ביצה? הַס, פֶּן תָּעִיר – יָשֵׁן לוֹ אֶפְרוֹחַ זָעִיר

אוצר כרם הלברכט

החללית בירקון שבעים | תל אביב-יפו שעות פתיחה | א’-ה’ 11:00-18:00 ו’ 11:00-14:00

 נעילה | 21.3.2013

אני גם… דאגלס גורדון קוראת למערך התייחסויות מורכב. זו תערוכה גדולה, לא רק בקנה מידה מקומי, וכל סנטימטר בה מוצדק. היא פוצעת ומשגיבה, אירונית והייתי רוצה לחשוב, שבדרכה, היא גם תמימה. אני גם… דאגלס גורדון מדברת על אמונה ואכזריות, ומעבר לכל מחזקת ומשמרת את האמונה בכוחה של האמנות לגעת בכל הספקטרום האנושי, מטוב עד רע, הנפרש בה באופן חסר רחמים.

גורדון הוא אמן שאני עוקבת אחר עבודותיו מאז שנות ה 90 בהערכה רבה, לפעמים גם באהבה. בשנים האחרונות התאכזבתי מהן פעמים אחדות, לא באופן קולוסאלי, אבל כמו שמתאכזבים כשהצפיות גבוהות במיוחד.  התערוכה הנוכחית, קרשנדו אדיר ליצירה לאורך כעשרים שנה, מעוררת התפעלות. האוצרות של עמי ברק מבריקה. הוא ארג מגוף העבודות הגדול של גורדון מבט רחב על  ההיסטוריה הרחוקה- קרובה של המאה ה 20 בסקרנות כמעט מנוכרת, בריחוק הדרוש להיות מרגשת ולא רגשנית.

גורדון לוקח את הצופים למסע בחלל וזמן במובן הבסיסי ביותר. התערוכה היא רגע החנוכה המשמעותי של האגף  החדש במוזיאון תל-אביב ובאופן ספציפי “מפל האור”. קצת יותר משנה לאחר גל ביקורת שנמתח על אדריכלות הפנים כבזבזנית בשל הטיעון שחללים פתוחים נגסו בחללים שיכלו להיות חלק מאולמות תצוגה, החלל הפתוח מתגלה כמאפשר גמישות ותנועה בארוקית של יצירתיות.

במהלך מרהיב הפך גורדון את החלל לקתדראלה, לא במובן של המוזיאון כתחליף חילוני לתכנים דתיים , נושא שנחקר ונוסח בהרחבה בסוף המאה הקודמת, אלא במובן של חגיגת עוצמה חזותית אדירה, ביטוי דבקות ואמונה או לכל הפחות הנכחת הכמיהה אליהם.

פחות או יותר כל מלה שנכתבה, נאמרה או נשמעה, בכוונה או באקראי,מאז 1989 …., 2006

           “מפל האור” פיר חלול, דרמטי שעובר למלוא גובהו של האגף החדש כוסה בגרסה לעבודה ” פחות או יותר כל מלה שנכתבה, נאמרה או נשמעה, בכוונה או באקראי,מאז 1989 ….”  . שנעשתה ב 2006. מימרות ומשפטים, חלקם  בעברית כמו “זכרי אותי”, ורובם באנגלית כתובים בטיפוגרפיות, צבעים וגדלים שונים. חלק על גבול התמימות או הקלישאה” I BELIVE IN MIRACLES” ואחרים כמו “I HAVE FORGOTTEN EVERYTHING”  אניגמאטיים. יחד עם האור ומערבולת הכתב נוצרת תחושה של התעלות כאילו ברקע מתנגנת “האודה לשמחה” ( “Ode an die Freude”) מהסימפוניה התשיעית של בטהובן. השימוש בכתב מעלה על הדעת את הכתב כהצהרת אמונה  ב”סגרדה פמיליה” של גאודי (שטרם הושלמה) שם מילים כמו “Sanctus” (קדוש) מוכפלות עשרות פעמים ויוצאות במחול באבן.

בקצה מפל האור, על הרצפה, תחת אשד המילים והמחשבות וסערות הנפש,  מוצגת” Meaning and Location” , מ 1990, עבודה מוקדמת של גורדון הנשענת על הרקע הדתי האוונגליסטי שלו ועל  ענינו במניפולציות  צורניות. המשפט    Truly I say to you, today you will be with me in paradise  כתוב פעמים ויוצר מעגל מושלם, כמו רוזטה של כנסיה שהורדה מחזית לרצפה.  המשפט לקוח מדבריו האחרונים של ישו על הצלב, על פי האוונגליון של לוקס. ישו נצלב בין שני גנבים שהאחד הכיר בו וביקש שיזכור אותו כשיעלה לשמים. המשפט, תשובתו, היא הנחמה לגנב הטוב. השאלה היכן צריך להיות הפסיק במשפט, אם לפני או אחרי המילה Today, היה מקור לאין ספור מחלוקות תיאולוגיות  כאשר הפרוטסטנטים ראו בו הבטחה של ישו לגנב שעוד באותו היום יהיה בגן העדן והקתולים מעדיפים את הקריאה של המשפט כהבטחה עתידית מעורפלת  שתתממש רק לאחר שהגנב יעבור בכור המצרף.

  הקתדלרה הרעיונית הזו, מהרצפה לאור הנשפך מלמעלה היא  דוגמא לאופן בו הרטרוספקטיבה הפכה הזדמנות ליצירה של משמעות חדשה על ידי הצבה של עבודות מזמנים שונים יחד.

          גורדון עוסק במנגנוני שליטה ובאכזריות, האינהרנטית להם, כבר שני עשורים.  העבודה – 10ms-1  שאינה מוצגת, נעשתה ב 1994 מסרט מארכיון סרטי רפואה מסוף מלחמת העולם הראשונה שתיעדו מקרים “מעניינים” של חיילים פצועים. בסרט צעיר, הנופל על רצפה חשופה ומנסה לקום שוב ושוב ונראה שאיבד את שיווי המשקל או השליטה על אבריו. מאז המשיך  גורדון לעסוק באכזריות המבט ה”מדעי” וב אני גם… דאגלס גורדון נעשה הקישור בין המבט הזה לשואה, בה הגיע לשיא החולניות שלו.

המעקב  אחר החוט המקשר בין גישות גזעניות ומפלות שהתעטפו באצטלה מדעית, במיוחד  אֶאוּגֶנִיקָה Eugenics (חקר  התורשה  במטרה “להשביח” את המין האנושי), לבין השואה מרתק כשיעור ואזהרה. האמנות של גורדון מתייחסת לשאלות אלה אבל היא אינה הופכת לדוקומנטרית . המיצב  טקסט של 30 שניות, 1996 מורכב מטקסט ונורה המופעלת באמצעות טיימר ומאירה חליפות במשך 30שניות. הטקסט מתאר ניסוי שביצע רופא צרפתי בראשית המאה ה– 20 ובו ניסה לתַקשר עם ראשו כרות של פושע שנערף בגיליוטינה. הטקסט מקאברי ומצמרר והחשכה הסמיכה בה שרויים הצופים בין הבלחות האור היא חיווי אירוני במיוחד למה שבא אחרי העידן שנקרא עידן ההארה. העבודה מתקשרת ל 10ms-1 (שכאמור אינה מוצגת) ולעבודה שחק מת; זמן אמת, 2003 מיצב וידיאו, הקרנה על שני מסכים ומוניטור אחד בה נראה פיל קרקס המבצע תרגילים שצווה  מאמן בחלל של גלריה גגוזיאן בניו–יורק. מחריד לראות את החיה הקדמונית במצב בלתי נוח בעליל כשהמבט שלנו הוא כשל חוקר או מענה, מי שבכוחו להתעלל. הפיל, נשכב וקם ומצלב רגלי ענק, מזכיר את אותו חייל צעיר חסר ישע שמנסה לקום מרצפה ואין מושיע.

שחק מת; זמן אמת, 2003

שחק מת; זמן אמת מוקרנת באולם הגלריה ע”ש לילי ויואל משה אלשטיין. לצידה, על מסכי ענק, בהצבה משובחת,מוקרנות פסיכו ב– 24 שעות, 1993, העבודה שפרסמה את גורדון ובה מתח את הסרט המקורי לאורך של יממה, פסנתר כנף בייבי שרוף, 2012 ו הנרי המורד, 2011 המבוסס על סצנות מהתסריט של מרד הנעורים שלא צולמו. הנרי הופר, בנו של דניס הופר שהופיע ב מרד הנעורים נראה בו  מצייר על עצמו בטושים אדומים מה שנראה כפצעי הצלפות, ואז כמו ניצת מבפנים ועולה באש.  ההקשרים לעבודה נעים מ The Pillow Book  “כתוב בעור” סרטו של פיטר גרינאווי מ 1996  לטקסים דתיים של הלקאה עצמית נוצריים ומוסלמיים שאמורים להוביל להיטהרות ואקסטזה דתית.

פסנתר כנף בייבי שרוף, 2012 הוא דימוי של שבר  הציוויליזציה כפי שנידון בשלהי מלחמת העולם השנייה, אם באופן ישיר כמו האמירה של אדורנו שלא ניתן לכתוב שירה אחרי אוושוויץ (אמירה שחזר בה) ואם באופן חזותי בפעולות  אמני תנועת פלוקסוס (ששגשגה  בסוף שנות ה 50 וה 60 במערב וביפן) כמו גורג מיקוניס ששברו ושרפו פסנתרים במסגרת מיצבים.

פסנתר כנף בייבי שרוף, 2012

בתערוכה התייחסויות נוספות לשואה , חלקן ישירות, ההופכות את גורדון לאמן הבריטי המרכזי השני המתייחס  בהרחבה לנושא אחרי דארן אלמונד ( אמנים בינלאומיים לא יהודם נוספים עסקו בשואה אך בדרך כלל באופן חד פעמי). מרגש במיוחד הוא מיצב הווידיאו k.364  מ 2010. הסרט מלווה את אברי לויתן ורועי שילוח, מוזיקאים ישראלים ברכבת מברלין לוורשה דרך פוזנן כדי להופיע  בנגינת הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט לכינור וּויולה במי במול מז’ור, שמספרה K.364 .

k.364 , 2010

הנסיעה של יהודים ברכבת בפולין, סיטואציה כמעט בלתי נסבלת במטען אסוציאציות הזוועה שהיא נושא גוברת כשקוראים בטקסט הנלווה שמשפחותיהם של לויתן ושילוח גורשו מאזורים אלו במלחמה. בסיום הם  מנגנים עם התזמורת הפולנית והצילום הוא מתוך התזמורת (כלומר לא מנקודת ראות של קהל באולם). המערבולת הרגשית של המוסיקה הנפלאה וזיכרונות הזוועה המתקשרים לנגינה בשואה, במיוחד זיכרון הנגנים שהוכרחו לנגן לקורבנות שהוצעדו למותם, הופך את העבודה לאמירה מזוככת ומלוטשת  על אכזריות,עיוות ויופי שמימי.

עבודה זו מוצגת באגף הוותיק של המוזיאון ושם באולם אולם סיימון ומרי יגלום  נמצאת ההצבה “360“, הקבץ של  צילומי סטילס של גורדון לצד  אין דרך חזרה, 2011.

אין דרך חזרה ,2011

אין דרך חזרה היא שידת אדריכלים שנראית כאליו שרדה רעידת אדמה או נשלתה מאוניה טבועה. במגירות הפתוחות מה שנראה כקרעי זיכרונות: תצלומים, גזירי עיתונים, כלי חרס שבורים, נעליים, גולגולת, שטרות מגולגלים כמו לקוקאין ומראות מנופצות שמכסות את תחתית המגירות ומעצימות את תחושת השבר. העבודה לא נעשתה לתל-אביב אבל ההצבה שלה מקבלת כאן משמעות נוספת משום שהיא באולם שעל קירותיו עבודות של לסר אורי ומקס ליברמן, יהודים שהיו אמנים גרמנים מובילים  בתקופת הזוהר התרבותית שקדמה להתפרצות מורסת הנאציזם. אורי שנפטר ב 1931 שראה את ניצני הזוועה  ואילו ליברמן שנפטר ב 1935 כבר ראה כיצד העולם בו בטח בגד בו. לצד ציור גן הוורדים בווילה של ליברמן בוואנזה, אותה וילה שהוחרמה ובה נוסח “הפיתרון הסופי”  העבודה של גורדון מקבלת משמעויות של זיכרון וכאב שלא הייתה מקבלת במיקום אחר.

       אפשר להסתכן בנבואה ש אני גם… דאגלס גורדון תיחרט בזיכרון: “זיכרון” מבנה האגף החדש כש”מפל האור” שהופך אותו להרבה יותר מויסטה ספקטאקולרית ובעיקר בזיכרון הצופים כתערוכה שמביטה על העולם מזווית לא מפויסות, תובעניות ואינטימיות בו בזמן, אמנות חיונית, בוערת,  שאינה המרה או תרגום של חיים, אלא חיווי תובעני לצופים להפנות מבט לצללים המודחקים של תשוקות ופחדים.

אוצר: עמי ברק

מוזיאון תל אביב לאמנות, שעות ביקור: יום א’ סגור,ב’, ד’ 16.00-10.00,ג’, ה’ 22.00-10.00,  ו’ 14.00-10.00,שבת 16.00-10.00

פרטים על סיור בתערוכה בהנחייתי ראו בעמודת סיורים מיוחדים באתר