החלון | The Window

Dear Readers,
The Window is now posted in English and Hebrew.
Yours sincerely
Smadar Sheffi 

Please scroll down for English

הספריה בארמון

“The Library is unlimited and cyclical.If an eternal traveler were to cross it in any direction, after centuries he would see that the same volumes were repeated in the same disorder (which, thus repeated, would be an order: the Order)”
-The Library of Babel, Jorge Luis Borges 

         הארמון האינציקלופדי, התערוכה הבינלאומית שאצר מסימילינו ג’וני בביאנלה הנוכחית בונציה,מתייחסת לרעיון של מרינו אוראטי  Marino Auriti אמן איטלקי-אמריקאי נשכח.ב 1955 הגיש אוראטי למשרד הפטנטים האמריקאיהצעה לבניית מוזיאון בשם זה בוושינגטון.המבנה שתוכנן להיות בגובה 136 קומות, יועד להצגת כל הידע הקיים בעולם. המודל שבנה מזכיר דימויים של  מגדל בבל באמנות רנסנס איטלקי ,ומאזכרגם את ארמון הסובייטים ,בניין שנועד לפאר את שלטונו של סטאלין, ובאופן מסוים גם את המונומנט לאינטרנציונאל השלישישתכנן ולדימיר טאטלין בשנת 1920,שניהם פרויקטים אדירי מימדים שמעולם לא מומשו.

האינציקלופדיזם,התפיסה שאכן ניתן להקיף את כל הידע, נראה היום תמים. אנציקלופדיות היו אמנם כבר מהעת העתיקה אבל פריחתן הגדולה הייתה במאה ה 19,התקופה בה האימפריות הקולונליסטיות ראו בעוצמתן הוכחה לצדקת דרכן וחסד האל וההיבריס התרבותי במערב הוביל לאקסיומה שניתן לסכם תרבות בכך וכך כרכים.
אוראטי,תכנן את המבנה  כהיכל לכל משהיה, הווה ויהיה. הרעיון מתקשר לספריות, אמיתיות ובעיקר מיתולוגיות , כך שאפשר לחשוב על כך שבתת מודע של הארמון האנציקלופדי מפעמות ספריות קונקרטיות ומיתולוגיות. הספרייה המצרית העתיקה שאגדות מספרות שהיא מוסתרת מתחת לפירמידה הגדולה בגיזה או הספרייה באלכסנדריה שאובדנה בשרפה מסמל את נפילת התרבות הקלאסית. ספריות כספינות דגל של תרבויות כיום זוכות לבד ציבורי נרחב ,תהיה זו הספרייה הלאומית הצרפתית, ממפעלות הבניה של פרנסואה מיטראן שנחנכה ב 1996 (כאחות לספריה הוותיקה ברשיליה Richelieu) או הספרייה הלאומית בירושלים שהפרשיה סביב  בחירת מתכנניה הייתה בעיקר מקרה מבחן בעיקר מקרה מבחן למקומות שמנסים ליצר גניוס לוקי genius loci (רוח מקום) יש מאין . בהספריה של בבלשראה אור בשנות הארבעים(בספר גן השבילים המתפצלים) מחפשים המלומדים בספריה אינסופית, הבנויה אולמות משושים, אחר אולם ארגמן, שהספרים בו יסיעו להבין את הכרכים בשאר חלקי הספרייה .

אותו אולם הארגמן מסיפורו של בורחס עולה על הדעת בחלל התערוכה בג’רדיני בו מוצגים דפי פקסימיליה מהספר האדום” של קרל גוסטב יונג, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית. מבחינות רבות זו עבודת מפתח,הצהרה על ההצעה שמציע ג’וני להרחיב את הדיון ולפתוח את מעגל האמנות גם למה שסווג בעבר כמיסטיקה. הספר, שעל קיומו ידוע כבר מראשית שנות ה60 צויר ונכתב על ידי יונג בכמה תקופות ממושכות שלעבודה בשנים 1913 – 1930 אותן הקדיש למסע פנימי שכינה “העימות עם התת – מודע” ובו החל לאחר הקשריו האמיצים עם פרויד התפרקו. הספר  מורכב מטקסט, חלקו בקליגרפיה מרשימה,ומציורים שחלקם נרטיבים ואחרים של סמלים מופשטים שנשענים על סמלים דתיים,בעיקר נוצריים, ועל השפה החזותית המשמשת במיסטיקה. הדפים מהספר פורקו  כך שהם מוצגים כציורים.
ההצעה שלג’וני נועזת: ערעור על מאפיין של החשיבה המודרנית שצמח בעידן ההארה ולפין נתפס הרציונליזם כחזות הכל. הצגת הספר המצויר של יונג בהקשר אמנות עכשווית היא חלק  מהמהלך שנעשה בתערוכה כלפי הזמן; עם בעבר הקרוב היה תאריך עשיית עבודה  פרט מרכזי בסיווגה ואופן התקבלותה  הרי ב”ארמון האנציקלופדי”,יותר מבתערוכות אחרות (לרבות הביאנלה ב 2011) תפיסת מקום הזמן השתנתה: עבודות בנות עשרות שנים עומדות לצד עבודות בנות מאות שנים ועבודות חדשות לא כקוריוז או הפגנה רוחב יריעה היסטורי אלא כי ראיית הזמן כמרכיב ראשון בקריאתם השתנתה.ספרים, מדיה עתיקה שמנבאים את היעלמותה לטובת ספרים אלקטרוניים,מרכזיים  בתערוכה של ג’וני, בבתנים הלאומיים בביאנלה ובתערוכות הלווין.

ב”מוזיאון האנציקלופדי” בולטים ששים וששה ספרים Scrapbooks של Shinro Ohtake שינרו אוטקה היפני (1955). אוטקה יוצר עבודות מורכבות מהדבקות וציור בספרים,חוברות וגם מחברות ריקות. הוא משתמש בכל מוצר מודפס, מעיתון ועד דפי פרסומת וספרים ליצור יומנים עמוסים,כבדים, ציבעוניים ומעיקים בשפע עולה על גדותיו (שמזכירים במידה רבה עבודות של גרי גולדשטיין,אמן שאינו מוערך דיו) . במקרים אחדים הוא הופך את המחברות לאובייקט שצורתו אינה נגזרת מהשימוש המקורי, כך למשל קוביה בנויה ממחברות.  והתחושה היא של אובייקטים חיים,ממברנות זיכרונות נושמות ומבעבעות.

הצגת ספר בראשית של רוברט קראמב , אמן הקומיקס אמריקאי המוערך היא מנקודת המבט הלא אנתרופולוגיתחלק מההתיחסות הנרחבת עלמיתוסים. הספר שראה אור ב 2009 הוא קומיקס מלא,207 איורים בדיו שחור של­ בראשית על כל היבטיו לרבות אכזריות ומין. הספר עמד בראש רשימת רבי המכר בקטגוריה של רומנים גרפיים של הניו יורק טיימס ובמקביל, של ספרים נוצריים באמזון. מיתוס הבריאה הגודאו-כריסטיאני שווה ערך לכל מיתוסבריאה בתרביות לא מערביות, הוא עדיין נרטיב  יסוד בתרבותנו.
בביתנים הלאומיים של ברזיל ואינדונזיה עבודות פיסול בספרים או כמו ספריםמרכזיות. האמן הברזילאי Odires Mlászho מציג סידרת עבודות שכאילו נועדו מראש לעמוד לצד התערוכה המרכזית: מכרכים של אינציקלופדיה בריטניקה הוא יצר אובייקטים מורכבים המתחברים, נפתחים, נעטפים וסוגרים זה על זה. מסת הידע הפכה פיזית למבוך בהשראה של טבעת מוביוס ( קוריוז מתמטי,שהיא צורה דו-ממדית משטח עם שפה שיש לה צד אחד בלבד ואין למצוא בה כיוון).

בביתן האינדונזי ספרים ריקים על שולחנות עץ מהווים חלק במיצב הציור והפיסול “צל הכניעה” Shadow of Surrender של האמנית טיטרובי Titarubi (ילידת 1968, פועלת בג’אקרטה). הספרים הגדולים על שולחנות בתי ספר ניצבים בין ציורי יער ,כדיבור על לימוד והבנה, סימן שאלה גדול על האופן בו אנו תופסים וחווים את העולם ואולי גם התייחסות להיבט האקולוגי בביאנלה שבאופן מפתיע מעטות בה ההתייחסויות לסוגיה.
         באי שלי המאושר ספר אמן של אורנה אלשטייןשמוצג בכניסה לג’רדיני כחלק ממיצב הכולל גם עבודת וידיאו ואת הציורים שבספר. הספר הוא תיאור חוויה שנחוותה באיי סיישל ומתקשר למסורת הארוכה של עיסוק מערבי באיים כמטאפורות לעולמות אלטרנטיביים, אוטופיים, הנמשך מהעת העתיקה ועד לדוגמאות מודרניות כמו תיאורי האיים הפולינזיים וטהיטי של גוגן. הנרטיב מתאר את האיים ככמעט גן עדן שליו, עתיר צמחיה, מזון ומים. רמזים לצדדים המורכבים יותר של הקיום יש בדברי דמות המשורר,הדמות האנושיות

היחידה שעצם היותו מודע לאושרו מכריז על ההכרה במגבלות האושר. הספר מכיל 25 ציורים ושירה. סגנון הציורים הבהירים המאזכר אקספרסיוניזם גרמני,בעיקר אנשי הפרש הכחול (Der Blaue Reiter 1911-1914) בהם פרנץ מארק,אוגסט מאקהגבריאלה מונטר ווסילי קנדינסקי. ברוח אותן תנועות מוקדמות של אקספרסיוניזם אלשטיין רואה בציור אפיק להבעה והתחברות רוחנית ומדגישה את הקשר בין אמנות חזותית למוזיקה (בסרט הוידיאו המוצג לצד הספר היא מנגנת בפאנטם ומקריאה את הטקסט). האמנות של אלשטיין היא חלק מאותו מבט מחודש על הזמן שנעשה בארמון האנציקלופדי וממה שאפשר לתאר כפוליפוניה הסגנונית של האמנות המוצגת בו.
       

פרנץ קפקא ,יומנים II 1914-1923היא עבודה מורכבת מ 367 דפים קטנים על ידי האמן הקולומביאני José Antonio Suárez Londoño חוזה אנטוניו סאורז לונדונו (יליד 1955).לונדונו יצר רישומים מצוירים באינטנסיביות בדימוים סוראליסטים ברוחם בעקבות קריאת כתביו של קפקא  כך שהם מעין יומני קריאה וחיים.
ספרים כאובייקטים בפורמט המקובל  כמו הספר האדום  או באי שלי המאושר , הScrapbooks של  Shinro Ohtake,היומנים המצוירים לפי  קפקא , הספרים בביתנים לאומיים כמו הברזילאי והאינדונזי ( ספרים מרכזיים גם               בביתן הסיני בפרויקט הצילום follow me (2013  של Wang Qingsong ובביתן העירקי בו הם מהווים חלק מהמיצב Welcome to Iraq),  מחזקים את הביאנלה כמסע גילוי בתוך גופים  של ידע מוכרים פחות.

   בתוך הארמון האנציקלופדי שוכנת רוחה של  הספרייה הפנטסטית של בורחס.

*גירסה דומה של המאמר הופיעה ב”ערב רב”

The library in the palace

“The Library is unlimited and cyclical.If an eternal traveler were to cross it in any direction, after centuries he would see that the same volumes were repeated in the same disorder (which, thus repeated, would be an order: the Order)”
-The Library of Babel, Jorge Luis Borges

            “The Encyclopedic Palace,” the exhibition curated by Massimiliano Gioni at the current Venice Biennale, evokes the Palazzo Encyclopedico by Marino Auriti, a forgotten Italian-American artist, who submitted a proposal for a project to the American Patent Office in 1955. The edifice, to be constructed in Washington, D.C., was planned as 136 floors holding all of the world’s existing knowledge. It reminds us of the Tower of Babel as depicted in Italian Renaissance art, and echoes the Soviet “palaces” – buildings intended to glorify Stalin’s regime – and alludes to Vladimir Tatlin’s design for a monument to the Third International (1920). Both are huge scale projects that were never built.

“Encyclopedism,” the belief that it is indeed possibleto compile all human knowledge in one place, now seems naïve. Encyclopedias have existed since ancient times, reaching their height in the 19^th century, the era of the great colonial empires who considered their might a proof of their justice and the grace of God. The West’s cultural hubris led to the axiom that a culture could be summarized in a number of volumes.
Auriti designed his structure as a shrine to everything that was, is and will be. The idea is associated with libraries, truths, and especially mythologies. In a sense, the heartbeats of real and legendary libraries resound through the subconscious of the “Encyclopedic Library,” such as the “House of Books” of ancient Egypt, reputedly concealed under the Great Pyramid of Giza, and the Library of Alexandria, whose destruction in a fire symbolizes the fall of classical civilization.
Libraries as the flagships of culture resonate broadly with the public, whether it is the French National Library, one of François Mitterand’s grandiose construction projects, inaugurated in 1996 (as a “sister” of the old Richelieu Library), or the new Jerusalem National Library. (The entire process of selecting its designers became a test case in the attempt to create a genius loci ex nihilo). In Jorge Luis Borges’s story, “Library of Babel” (1941), learned scholars search through its infinite hexagonal rooms for the crimson hexagon, seeking the book which will help them decode all the other volumes.

Effervescent permeable membranes of memory

Borges’s crimson hexagon comes to mind in the exhibition space in the Giardini where facsimile pages from the Red Book by Carl Gustav Jung, one of the founding fathers of psychology, are on view. This is a key work from many aspects, amplifying Gionni’s proposal to expand the art discourse and open its definition to include what has been classified in the past as mysticism. Jung wrote and illustrated The Red Book during several periods of work from 1913-1930, years he devoted to the inner journey he called “confronting the subconscious,” after his close ties with Freud broke down. Scholars have known about the book’s existence since the early ‘60s. The text is handwritten, partly in impressive calligraphy, accompanied by drawings. Some are narrative drawings while others are abstract symbols based on religious symbolism (primarily Christian) and on the visual language of mysticism. The book was taken apart and the pages are exhibited here as works of art.
Gionni has put forth a bold proposal challenging modern thought which developed during the Age of Enlightenment stating that rationalism is the be all and end all. Exhibiting Jung’s illustrated book in a contemporary art context is part of the step this Biennale takes in changing the attitude towards time: if in the recent past, the date of an artwork has great weight in its classification and reception, it is in the “Encyclopedic Palace,” more than in other exhibitions (including the 2011 Biennale), that decades-old works are placed alongside works centuries old and amid new works – not as a curiosity or a demonstration of historical breadth, but because the element of time in the contemporary reading of artworks has changed.

Books, an ancient medium which many predict will vanish in favor of electronic books, are central to Gionni’s exhibition, the Biennale’s national pavilions, and the satellite exhibitions. Japanese artist Shinro Ohtake (b. 1955) is exhibiting 66 scrapbooks in the “Encyclopedic Museum,” in a series of complex works made of scraps of cutouts and drawings from books, brochures and blank school notebooks. He uses a variety of printed matter, from newspapers to advertisements and books to create overflowing diaries, with an abundance ofcolorful images and materials (reminiscent of the works of underappreciated Israeli artist Gary Goldstein, b. 1950). In other works, Ohtake transforms notebooks into an object whose form is not directly related to its original use, as in his cube of notebooks. The objects feel alive, with effervescent permeable membranes of memory.

From the non-anthropological viewpoint, exhibiting “The Book of Genesis” illustrated by Robert Crumb, the esteemed American comic’s artist, is part of the broader reference to myths. The book, published in 2009, is a full-length graphic novel, with 207 illustrations in black ink, dealing with all of the aspects of the bible story, including cruelty and sex. The book topped The New York Times bestseller list of graphic novels, simultaneously as No. 1 on Amazon’s Christian titles.Although the Judeo-Christian creation myth is presented as equal to all other non-western creation myths, it remains the foundation myth of our culture.

The mass of knowledge has become a labyrinth

          The national pavilions of Brazil and Indonesia feature exhibitions of sculptures made of books or “faux books.” Brazilian artist Odires Mlászho presents a series of works which seem to be planned to stand side by side with the major exhibition. He used volumes of the Encyclopedia Britannica to form objects connected, opened, wrapped up, and attached to each other. The mass of human knowledge here becomes a physical labyrinth inspired by the Moebius strip (a mathematical curiosity of a one-sided two-dimensional form).

Indonesian artist Titarubi (b. 1968, active in Djakarta) placed blank books on wooden tables as part of her “Shadow of Surrender” exhibition of paintings and sculpture. Large books standing on schoolroom desks amid paintings of a forest seem to refer to the study and understanding of the existential question of how we perceive and experience the world, as well as the ecological aspect of the Biennale. Surprisingly, there are very few references to ecology in this Biennale.

Orna Elstein’s My Radiant Island 2013

 Orna Elstein’s My Radiant Island is an artist’s book mounted at the entrance to the Giardini as part of her installation, which includes video art, paintings from the book, and the book. . It portrays Elstein’s experience in the Seychelles in the western tradition of using islands as metaphors of alternative utopias, from ancient times to modern examples, such as Van Gogh’s depictions of Polynesia and Tahiti. Elstein’s narrative describes “her” island as a paradise rich in

vegetation, food and water. Hints at its more complex sides are found in the words of the poet, the only human figure in the poem and the drawings, whose very being means that the awareness of happiness means recognizing its limits. The book comprises poetry and 25 bright paintings whose style is reminiscent of German Expressionism, especially the Blaue Reiter artists Franz Marc, August Macke, Gabrielle Münter and Wassily Kandinsky. In the spirit of early Expressionism, Elstein sees painting as a channel for expression and spirituality, emphasizing the link between music and the visual arts. (In the video art installed near her book, Elstein plays the pantam drum and recites the text). Her art is part of the renewed look at time proposed in the “Encyclopedic Palace” and by what can be described as the stylistic polyphony of the art exhibited there.
         

Franz Kafka: Diaries 1914-1923, II is a piece composed of 367 small-scale drawings by Colombian artist José Antonio Suárez Londoño (b. 1955, Colombia).Suárez Londoño drew intensively, creating surrealistic images following his reading of Kafka to form a kind of diary of reading and life.
Books as objects, such as Jung’s Red Book, Elstein’s My Radiant Island, Ohtake’s Scrapbooks, Suárez Londoño’s Diaries after Kafka, the books in the Brazilian, Indonesian, Chinese and Iraqi pavilions, reinforce the concept of the Biennale as an open journey through less familiar bodies of knowledge.

The spirit of Borges’s fantastic Library resides within the “Encyclopedic Palace.”

*Originally appeared in Erev-Rav online magazine, 22/10/2013