החלון | The Window

Rising Star

“Rising Star,” the exhibition which opened recently at the Herzliya Museum of Contemporary Art, is an opportunity to think about and celebrate the power of art.
The exhibition is a collection of works by 37 graduates of art schools in Israel, forming a shaky basis for an exhibition in a public museum. A parade of young talents is much less then what is expected from such an institution, an exhibition whose very title sounds like a name of one more reality show in the genre of “A Star is Born” (although the Hebrew title comes from the biblical portion “Balak,” from the Book of Numbers).
The extent to which we engage in graduation exhibitions each July is blown out of all proportion, nurtured by aggressive public relations campaigns paid for by the various arts academies, hoping to attract many new (paying) students. This is the way vague halos are formed around young artists who often create uninteresting art benefiting from the title “fresh” art, because it was made by freshly graduated artists. The idea that this PR festival has a “re-run” in a museum about six months later is not a very happy notion.
Nevertheless, “Rising Star” is an excellent exhibition with a long line of fascinating works (alongside some unneeded ones). A pity the labels fail to mention each artist’s alma mater, because they would definitely show the signs of the lessening hegemony of the Bezalel Academy of Art and Design, Jerusalem, and the Midrasha College of Art, Beit Berl, although these schools still predominate.
The photographs by Ofer Bessudo (a Minshar School of Art graduate) are wonderful. The works on exhibit were shown at the school, and we can only hope that this is not one-time brilliance but the beginning of an extended, creative project. Bessudo works in black and white analog photography, using relatively long film exposures of Israeli cityscapes and its buildings: their balconies, some of which are like storerooms, shuttered and open windows, rough human spaces whose ugliness is concealed by night which draws a veil of mystery across them. Due to the long exposures, only objects remaining still for a long period of time appear in the works. The signs of existence thereby become refined, as the photograph blinds more than it reveals, allowing reality to cover its face, leaving the architectural contour lines, suffused with memories of modernism. The association to modernism is reinforced by concrete wall on which the works are exhibited.

Two sculptures at the entrance, Appel (Remnants) by Nava Berg, and That One to Azazel by Yeshaiahu Rabinowitz, create a breathtaking moment. Berg created a kind of box or a suitcase overflowing with a huge bundle of fabric, reminiscent of parcels refugees carry. Rabinowitz created a huge cardboard horse falling or collapsing, its head crashing against the floor. The sculptures are in a complementary relationship, with what seems to be folk-like colorfulness vis à vis the pristine blankness of the cardboard. The cluster of cloth with associations of refugees takes on Pop Art qualities because of the large scale. The horse resonates with classical sculpture, such as the horses in the war between the Lapiths and the Centaurs on the pediments of Greek temples, intensely powerful but dead. Together they form a feeling of an absurd chain of failures crossing the Museum, a reminder of the lack of forgiveness from the outside.
The painful installation by Shai Ratner, Tre Fontana, whose placement seems to be on the margins of the show, is installed where the permanent collection is usually placed, behind the entrance hall. The work speaks in crude language, differing from the other artworks, engaging in what is scorned and rejected wrapped up in the religious. Both spheres – the determination of what is to be rejected and considered base (mainly as associated with the body), and the creation of religion – were vital to separate the human being from Nature. Ratner built what seems as public squat toilet, unacceptable in the West, exposed as it were behind the Museum wall. The title, which means “Three Fountains” in Italian, implies the promise of beautiful fountains, hinting at the story of St. Paul’s martyrdom. According to the myth, Paul’s severed head touched the ground three times before stopping and each place it touched, a spring burst forth. The mixture of sacred and mundane which Ratner created refers to the status of museums, crowned as “modern temples.” By bringing the abject into the sacred, Ratner is bringing an idol into the sacred precincts. A precedent in Israeli art is Sigalit Landau’s engagement with the debased at the early stages of her career. She created a hybrid from a female figure and a toilet as early as 1997, exhibited at the Israeli Pavilion at Venice (now in the permanent exhibition of the Tel Aviv Museum of Art) and in the bathroom installation at the Museum of the Underground at Art Focus 2003.
A noted international precedent is Ilya Kabakov’s installation “Toilet” shown at Documenta 1992. As the USSR fell apart, Kabakov created an image of a home inside a public toilet to speak of the degrading poverty which became the lot of many since Perestroika, and about the changed attitude of the public (public toilets) and the private. Ratner does not tell a story, but portrays the human, signified only excretions, like an animal marking out its territory, in the full intensity of his miserableness and ugliness ripping the illusions of protectiveness which created museum space.

The exceptionally broad interpretation given to the term “graduates” helped the success of this exhibit, allowing the inclusion of Amir Yatziv, who graduated from the Bezalel Academy of Art and Design, Jerusalem, six years ago. Yatziv, who works in Berlin, stands out as one of the most interesting Israeli video artists. He avoids clichés when engaging in national and political subjects, but his statements are far from subtle. His video art, “Superstition in the Pigeon” (2013), discusses the complex issue of Jerusalem, and of Jerusalem as home.
A miniature camera was attached to the back of a pigeon (with no harm done to the pigeon, as the Museum’s director told me). In this way, the pigeon, flying homeward, has become a documentarian of the lovely, scarred, burdened Jerusalem landscape, filming in an unusual pace and angle. From above, Jerusalem turns into a mixture of landscapes and layers, its political divisions erased. As a political metaphor, the work is explicit: a natural mechanism directs pigeons to make every effort to return home to their birthplace from wherever they are. Similar to all those who claim Jerusalem would willingly adopt this image of return of the symbol of peace for its home. It became more complex when it turned out that the name was taken from a 1947 study which found that pigeons can develop patterns of superstitious belief, an ironic comment on the entire issue of nationalism and cleaving to the place.

Other outstanding video works are by Gili Lavy and Tzion Abraham Hazan. Autumn Clouds, 2012, which Lavy exhibited at the Bezalel graduate show last July, is one of the works that justifies the visit to Herzliya and is memorable. The video portrays a group of children and adolescents alone in a rural area of Eastern Europe. The video creates tension between the great beauty of the children and of nature, and the feeling of orphanhood, loss and alienation. Their clothes and objects place them in the 1940s or 50s, creating clear and oppressive associations to World War II. Lavy does not create a catharsis for viewers, and provides no relief for participants, nor does the unclear situation become clear. The quality of the work is superb. This is classical filmmaking, as the director builds a scene and frames with impressive dependence on the history of cinema and on art history. Lavy delves down to the roots of the emotional infection while creating distance or even a disconnection, between shaping what is beautiful into content.
Tzion Abraham Hazan represents a different direction of making art. He engages in what is immediate, contemporary, and political in the most primary sense of the exposed power structures. Very close to his graduation from the Midrasha in 2013, his work Marganit was exhibited in the graduates’ show and in a one-person show at the Tel Aviv Museum of Art. The work referring to the military compound in Tel Aviv, with the Marganit Tower, speaks about power and secrecy, and garnered an enthusiastic response. The current work is a video installation, screening a young man dancing alone, surrounded by people photographing him with their cellular phones. Projected onto a rough wall, the granular image seems like a type of amateur videography. Hazan succeeds in transforming viewers into participants: viewers who cross the beams of the projectors seem to join into the same circle of viewers surrounding the man. The ensuing feeling is repressive, as the dance becomes like a torture ritual, as if everyone knows the man will dance to death, the chain of associations moves between Horace McCoy’s novel “They Shoot Horses, Don’t They?” (portraying a dance marathon contest during the Depression in the USA, on which a film and play were based), and between horrifying associations to the Holocaust and to the many reality programs which blur and sometimes erase the border between entertainment and humiliation and cruelty. The choice of a dancing man instead of a woman points to a type of looking at violence that can be called more “disposable.”

Lighthouse, a sound installation by Jonathan Goldman, is a charming work. A miniature computer transmits sounds from the Herzliya beach to the Museum, sounds of waves and people, conveyed to a wooden structure with a round window The light, which was blue and green during my visit, depends on the intensity of the sounds at the shore. The projection from the outside to inside has already been done many times in the past, in Israel as well, (as for example, in Israel in the piece by Irit Batzri shown at Beit Mani, Tel Aviv, as part of the Herzliya Biennale about two years ago). There is a great beauty in the translation of the seaside sounds into an essentially abstract work, despite the wooden lighthouse being reminiscent of guard towers.

Zaudito Yosef graduated from Sapir Academic College. The works exhibited developed from her graduation project, which addressed her history as an immigrant from Ethiopia. Yosef’s new works Coal Contest and Monuments contain broader range of sensitivities. She uses coal, a material embodying a narrative of change, burning, and pressure, to create fragile, brittle abstractions which look like an impossible graft between Franz Klein paintings and Kara Walker silhouettes. The Monuments, pieces of coal preserved in glass containers, are especially intriguing. Yosef isolates them in a way reminiscent of biology exhibits or reliquaries, the aesthetic of nature museums, and interestingly, it is reminiscent of Capsule by Ilana Selma Orthar with its references to political relocation and fluid identity. A discussion of the increasing presence of artists from the Ethiopian community is beyond the scope of this article, but the two voices from this community – Yosef and Or Temasa (who exhibited Stain in 2012) – are promising.
Other outstanding artworks are by Avinoam Sternheim, Majd Amori, Orit Ishay, Lali Fruheling and Margarita Perlin.

Curators: Dalia Levin, Ghila Limon, Tal Bechler

Herzliya Museum of Contemporary Art
4 Habanim Street, Herzliya
Open: Tues., Thurs., 4 – 8 p.m.
Mon., Wed., Fri., Sat. 10 a.m.- 2 p.m.
Sun. closed

 

 

Please scroll down for English

עתיד קרוב, קצת עבר, גם הוא קרוב , ממש לפני ש 2013 הופכת לתאריך בארכיון הזמן.

 אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?* , תערוכה שאני אוצרת בבית ביאליק תפתח ב 26 לדצמבר.מרגש לאצור במבנה שהוא סמל תרבות ומתגלה, ככל שההיכרות איתו מעמיקה, כמקום שקוי משמעות מתפתלים ומצטלבים בו לכל הכיוונים, ספירלת תכנים  שהולכת ומתפשטת לתוך העיר שמשנה פניה סביבו. הבית, על החדרים, התקרות הגבוהות וצבעי הקיר העזים, והויסטות פנימה והחוצה משמרים, לא פחות מעבר וממשות, גם פנטזיה על מה שרצו אבות העיר, ואולי יכול היה להיות דמות העיר.

ארבעה האמנים שעבודותיהם בפרויקט האמנות הראשון שלי בבית ביאליק  ניר אדוני, אריק בוקובזה, ציבי גבע וחיה רוקין הם אמנים שרגישויות מסוימות ביצירתם נוגעות בנביעה – זליגה של עבר לתוך הווה,  במקום בו נדמה שמתגלה לנו עבר שלא ידענו אודותיו, או שהודחק או השתכח. בעבודות האמנות שהם מציבים בבית יש  הד לספק ולגעגוע שצפונים בבית היפה, השלו לכאורה. העבודות מצטרפות לעבודות של ראובן רובין, ש. עובדיהו, פ. ליטבינובסקי ורבים נוספים , שהיו תלויות בבית בשנים בהן התגוררו בו ח”נ ביאליק ומשפחתו. אם נרצה להרחיק לכת נחשוב עליהן כחלק ממה שיכול היה להיות באוסף ביאליק לו היה איתנו כיום.

על האח, בחדר ההסבה בכניסה לבית- מוצבים ליד פסלון אבן של קבר רחל – מיכלי מלח ופלפל עשויים כסף על מגש עץ זית של אריק בוקובזה. המיכלים מעוצבים כשני מבנים ז’אנריים  בנוף הישראלי: הפלפל- השחור, כקבר שייח עם כיפה; המלח- הלבן, כבניין בסגנון הבינלאומי.למבנים המיניאטוריים – על האח שמקפל בתוכו געגועים לאירופה – ניצב עולם דימויים שלם: קבר רחל שיהודי התפוצות התרפקו על זכרו ומאידך קברי שייחים שנתפסו בעיניים אוריינטליסטיות כמייצגים את המזרח בו עצר הזמן מלכת . בעשורים האחרונים זיהו בהם זרמים יהודים קברי צדיקים או דמויות מקראיות. הבניין המיניאטורי עשוי בסגנון הבינלאומי הנתפס כמיצג את חזון המודרניזם שהביאו המתיישבים היהודים ממערב אירופה למזרח. בוקובזה יוצר רגע אוטופי של קיום משותף, שוויוני, של  מזרח ומערב, חזון נוסח הרצל וביאליק שמתומצת – מזוקק  לפלפל ומלח.
בחדר האוכל מתחת לשלושת החלונות הפונים לחצר בית ביאליק, ערוך השולחן הכבד המכוסה

בזכוכית,  בסט תה פורצלן מעודן בצבעי כחול ולבן, ובינות לספלים הדקיקים והקומקום הכרסתני מפליגה מפרשית פת הקיבר וקליפת הבננה של חיה רוקין; עוני וקמילה בים הבורגנות המוגנת של השולחן, אך גם ספינת פיראטים שחורת דגל. בארון הסרוויסים, המלא כלים מעודנים חגיגיים – גאוות משק בית – ספונה מפרשית מיניאטורית נוספת של רוקין העשויה שבר יציקת פלסטיק לקיבוע זרוע, ומפרשה פיסת זכוכית. החיבור – חביקה של אמצעי מרפא שבור עם מה שגורם בפוטנציה לפציעה, טורד וחולה כמו הדבקות של אוהב מיואש במי שהוא מקור כאבו.  העבודות של רוקין מגרדות את קליפת השובע של בית ביאליק, מגלות כאב נוטף מבעד לסדקים דקים במראית העין של נינוחות.
חיתוכי המתכת, של ניר אדוני הן כצלליות שחורות, כקו מתאר של עיר המתרחקת מחוף, הרגע בו

המראה הופך מפסיפס מקומות לישות אחת גדולה, כשמיכה שמחליקה את הסכסוכים והמחלוקות לשחור קטיפה. הצללית בה אפשר לחפש תשובות אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם? חיתוכי המתכת, מוארים מאחור נוגהים אור כאילו מוקפים הילה. צללית קתדלרה שמעולם לא היתה בתל-אביב תלויה ליד צללית מסגד חסן בק שבנייתו הושלמה שנה לפני שביאליק התיישב בתל-אביב. העבודות מרחפות בחדר הקטן ומתקשרות למסורת עבודות בצלאל, עבודות של מאיר גור-אריה שגם פיסל את ראש ביאליק ואריחים מסטודיו זאב רבן המקשטים את העמודים והאח בחדר ההסבה.

בפורמטים קטנים, על פיסות עץ מריהוט ישן, ניירות וקנווסים, צייר ציבי גבע ציפורים. הן יושבות על ענפים או חוטים, נאחזות ברגליהן הדקיקות ביציבות. הציפורים הן מסדרה חדשה שיצר גבע בשנה החולפת אך ציפורים הופיעו בעבודותיו כבר משנות ה 80 של המאה הקודמת. הציפורים הן הרהור על מקומיות, החל מזיכרון ציפורים שנלמדו בשיעורי טבע ומולדת ועד להקשרי נדידה  בשירתו של ביאליק. הן מוצבות בחדר העבודה, לב ליבה של יצירתו של ביאליק כסופר ושל זהותו כאיש רוח, כמקום מנוחה למחשבות נודדות בין הגולה לארצות החום.  הציור של גבע, על הנזילות, על הכתמים, על החספוס והמלנכוליה, מתגלה בחדר העבודה במלוא העדינות והפגיעות שלו, ציפורים נחבאות בין ספרים.
יצירות האמנות העכשווית מנכיחות ענן שקוף של געגוע שממלא את בית ביאליק, מקום שמסתיר יותר ממה שהוא מגלה. אמנות ,שלא מחויבת להתנסח במשפטים, מצטרפת לתשוקות ולמאווים שבין הקירות, רגישה לשבריריות שמאחורי ההוד.

* ח”ן ביאליק /בַּעֲרֹב הַיּוֹם, תרנ”ה

אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?
פרויקט אמנות מספר I  בבית ביאליק דצמבר 2013 – מרץ 2014
אוצרת: ד”ר סמדר שפי
אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי

באמצע נובמבר  הרציתי בכנס היסוד של מרכז עזריאלי ללימודי ישראל באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול. תחת הכותרת “Milk, Blood and Honey: Contemporary Art from Israel” עסקתי באמנות ישראלית מתחילת המילניום בדגש על השנים האחרונות. זו הייתה הזדמנות לשרטט רעיונות ומחשבות. התמונה שעולה היא של יצירה רדופת ספקות, התחבטויות בלתי פוסקות, אומץ וכורח שמביאים להתמודדות חדשה עם העבר, במיוחד השואה.
די להביט בלוח התערוכות הנוכחי בגלריות בתל-אביב: “טיפת מזל” של רועי מנחם מרקוביץ ברוארט,  עבודת הוידיאו Schwartze sking in Austria   של תמר הירשפלד ב” את[נ]יקס” בגלריה גבעון, ו”קו- תפר של יוכבד וינפלד בגורדון.
עם המחשבות האלו על אמנות, ורושמן של הרצאות בכנס שעסקו בבניה של זהות’ הגעתי לתערוכה    Beat Nation:  Art, Hip Hop and Aboriginal Culture  שמוצגת ב Musée d’art contemporain de Montréal.
בשיחות במהלך הביקור במונטריאול התוודעתי לאופן בו קנדה, או לפחות חלקים באקדמיה הקנדית,  מתמודדים עם העבר של כיבוש וטבח בעמים שישבו במקום לפני ההשתלטות האירופאית. יש דמיון וקשר להלך הרוח האמריקאי בנוגע  ל Native Americans, קבוצות העמים והשבטים שכונו שעבר “אינדיאנים” (לרוב בתוספת “פראים”) אך גם הבדלים מהותיים: בקנדה מדברים על האומות הראשונות First Nations שמורכבות בעיקר משני עמים אבורגינים (מונח שמקושר בארץ בדרך כלל רק לאוסטרליה ) ה Inuit וה Métis  .
   בעבודות האמנים בתערוכה מצטלבות תרבות אורבאנית מערבית אם תרבות ומורשת של אומות ראשונות. זו התמודדות עם שאלות זהות באופן מרהיב  חזותית ומרתק אינטלקטואלית.

עבודת הוידיאו המצוינת ! Assimilate this של Bear Witness, אמן מולטימדיה שהציג בקנדה ובברלין, היא העבודה מרשימה ביותר בתערוכה שרובה מעולה. האמן, שמשמעות שמו “להיות עד” ,יצר עבודה שמתיחסת להבניית  זהות  באופן חכם, אירוני, מבדר ומר ומצליחה להפוך לחוויה פיזית בזכות המוסיקה הקצבית עם פס קול של תיפוף מתמשך ושירה אבורגינית .  מוקרנים בה קיטעי מערבונים, לצד קטעים מ”ממזרים חסרי כבוד” של טרנטינו ו”איש מת ” של גים גארמוש. העבודה בוחנת את האופן בו נבנית הדמות של האומות הראשונות בצפון אמריקה בעיניים מערביות באופן שנע בין הערצה לגיחוך ,בין תפיסות ה”פרא האציל” למי שיש להושיע את נפשו הלא נוצרית.
אין בתערוכה התייחסות להיבטים האלימים והקשים של קיום התרבות של האומות הראשונות בקנדה של היום למעט הקרנה של מעט מאד תיעוד הפגנות כנגד הפקעת

סקייטבורדס של גורדון בנט Jordan Bennett, עבודת הוידיאו Dance to Miss Chief, 2010 של  Kent Monkman בו  פנטזיה על “אינדיאניות”  שמנהלתרומן עם וואנטו, דמות של ” אינדיאני”  שהמציאקרל מאי הגרמני (שמעולם לא ביקר באמריקה) או המיצב המצוין של Dylan Miner של אופנים מקושטים  Native Kids Ride Bikes,מדברים על התרבות החזותית ההיברידית, העשירה בה יש מקום, ואפילו

החייאה, של מורשת אומות ראשונות בתוך ההקשר של תרבות אורבאנית צפון אמריקאית עכשווית. לא מדובר ב”התבוללות”, כפי שמזכירה קריאת התגר בשם העבודה !  Assimilate This אלא בבניית הגדרות זהות תרבותית חדשה.

Beat Nation:  Art, Hip Hop and Aboriginal Culture
Kathleen Ritter, Associate Curator (former), Vancouver Art Gallery, and Tania Willard
The Musée d’art contemporain de Montréal (closing 5^th January 2014)

 HIGH INTENSITY:

The near future and a bit of the (recent) past – just before 2013 becomes a date in the archives of Time…     

 A new exhibition of art interventions at the Bialik House, which I curated under the title “To eternity’s end, beyond the sea” (from Chaim Nachman Bialik’s poem, At Day’s End (1905), opens on December 26.  Curating at a site which is a cultural symbol is exciting.  The more I become acquainted with it, the more it reveals itself as a place with intricate layers of meaning, resonating and expanding through a changing city. With its high-ceilinged rooms painted bold colors, beautiful flooring and suites, the Bialik House preserves not only the past but the fantasy of what the founders envisioned as the future image of the “first Hebrew city.”
The four participating artists in my project Art Intervention I in the Bialik House, Nir Adoni, Eliahou Eric Bokobza, Tzibi Geva and Chaya Rukin,  share specific sensitivities of continuity and the ephemeral. The past flows into the present,  an unknown past is being revealed, a past we did not know, or one which was repressed or forgotten.
The artworks exhibited in the Bialik House respond and echo the ambiguity and yearning manifested in this beautiful edifice, so peaceful on the outside. The new works are exhibited alongside paintings by Reuven Rubin, Shmuel Ovadyahu, Pinchas Litvinovsky and other Eretz Israel artists of the early 20^th century, which graced the walls when Bialik and his family resided there. If we were to imagine a contemporary Bialik collection, these works could well be part of it.

In the parlor, on the mantelpiece above the fireplace, near a small sculpture of Rachel’s Tomb, is the piece “Salt and Pepper” made of sterling silver salt and pepper shakers on an olive wood platform, by Eliahou Eric Bokovza. The set is designed as miniatures of generic buildings dotting the Israeli landscape: the black pepper shaker is a domed sheikh’s tomb, while the white salt shaker is an International-style building. These small-scale sculptures encompass longings for Europe and an Orientalist worldview. The representation of Rachel’s Tomb, the focus of the prayers of Diaspora Jewry, evokes Mother Rachel weeping for her children; while on the other hand, a typical sheikh’s tomb perceived through an Orientalist prism represents a time capsule of the ancient Middle East. Over recent decades, currents of Jewish piety have identified in these structures tombs of Jewish holy men and the burial places of biblical figures. The miniature International style building embodies the vision of Modernism imported from Western Europe. Bokovza creates a utopian moment of coexistence, an egalitatarian vision of East and West, in the spirit of Herzl and Bialik’s vision, distilled into essential forms as salt and pepper shakers.

In the dining room, underneath the three large windows giving onto the courtyard, a heavy glass-covered table is set with a delicate porcelain tea service in blue and white.  Chaya Rukin’s dry bread and banana peel, an icon of hardship, sets sail among thin teacups and a full-bellied teapot, like a pirate ship with a black flag, breaking through the sea of sheltered haute bourgeoisie. The glass-fronted china cabinet, full of formal tableware, the pride of the house, harbors another piece by Rukin from a shard of a plastic splint with a sail made of a piece of glass. The combination of a broken splint meant to heal and a dangerous piece of glass seems as obsessive as a despairing lover cleaving to the source of his pain. Rukin’s artworks shatter the Beit Bialik Museum’s shell of composure, exposing the pain leaking out of the slight cracks.
Metal works by Nir Adoni look like black silhouettes forming the contour of a city as it recedes into the distance, the moment in which a view is transformed

from a mosaic of different sites into one large entity, like a blanket smoothing over conflicts and disagreements into velvety blackness. Perhaps this is the silhouette in which we can search for answers “To eternity’s end, beyond the sea.”  The metal cutout of a cathedral that was never built in Tel Aviv hangs near the form of the Hassan Bek mosque whose construction was completed one year before Bialik settled in Tel Aviv. The works float in the small room, reminiscent of the early Bezalel Art School style, such as works by Meir Gur-Arie, who also sculpted a bust of Bialik, and the decorative tiles from Ze’ev Raban’s studio which decorate the pillars and fireplace in the parlor.
      Tzibi Geva’s painted birds sit on branches or wires, poised with stability,

holding on tightly with their thin legs, on small formats of wood from old furniture, paper and canvas. The birds are from Geva’s new series created over the past year, although birds have appeared in his oeuvre since the 1980s. The birds reflect contemplations of local landscape, from the memories of the birds studied in nature and homeland lessons through the mention of wanderings in Bialik’s poems. The works are placed in the study, the haert of Bialik’s creative work as a writer and his identity as an intellectual, as a place of rest for wandering thoughts between Exile and hot Eastern lands. Geva’s paintings, with their drips, patches of color, crudeness and melancholy, are exposed in the study in all their delicacy and vulnerability, birds hiding among the books.
The contemporary artworks divulge a transparent cloud of longing and hope filling the House, a site which conceals more than it reveals. Art,  not obligated to formulate itself in literal sentences, becomes part of the passions and the desires between the walls, bringing forward fragility beyond the grandeur.

“To eternity’s end, beyond the sea…”
Beit Bialik Museum: Art Intervention I
December 2013 – March 2014
Exhibition Curator: Smadar Sheffi, PhD
Chief Curator and Director of the Bialik Complex: Ayelet Bitan Shlonsky

In mid-November, I Participated in the founding conference of the Azrieli Institute of Israel Studies at the Concordia University in Montreal, where I gave a lecture titled, “Milk, Blood and Honey: Contemporary Art from Israel.” It focused on Israeli art since the new millennium with emphasis on the past few years. This was an opportunity to crystallize my ideas and thoughts about current Israeli art, resulting in a picture of creativity haunted by doubt, constant soul-searching, courage and necessity bringing about a renewed engagement with addressing the past, especially the Holocaust. A look at the current galleries listing in Tel Aviv attests to its place in the culture sphere( “A bit of luck” by Roy Menachem Markovitch at RawArt; Tamar Hirschfeld’s video art “Schwartze skiing in Austria” in “Eth(n)ics” at the Givon Gallery, and “Jocheved Weinfeld’s Seamline,” at the Gordon Gallery).
With these thoughts and quite a few impressions from the Conference lectures on the construction of identity running through my head, I went to see the exhibition “Beat Nation: Art, Hip Hop and Aboriginal Culture” at the Musée d’art contemporain de Montréal.
Some Conversations in Montreal gave me a certain insight as to the way in which Canada –  at least parts of Canadian academia – addresses its past of conquest and slaughter of nations native to the country before the Europeans. The attitude is similar to the one in the USA towards Native Americans, groups of nations and tribes  referred to in the past as “Indians” (often coupled with the word “wild”), but there are essential differences: in Canada, the indigenous population is called “First Nations,” composed mainly of two aboriginal nations (a word usually associated, at least in Israel, with Australia) – the Inuit and the Métis.
On view in the exhibition are works by artists merging the influences of western urban culture with the culture and heritage of the First Nations to produce works addressing issues of identity which are visually and intellectually breathtaking.

The excellent video “Assimilate this!” by Bear Witness, a multimedia artist who exhibited in Canada and Berlin, is an extremely impressive work in an overall outstanding exhibition. The artist created a work addressing issues of identity in an intelligent, ironic, entertaining and bitter manner, transformed into a physical experience through the soundtrack. The highly rhythmical music of continuous drumming and aboriginal chanting  accompanies visuals of clips from westerns intercut with clips from Tarantino’s Inglorious Basterds and Jim Jarmusch’s Dead Man. The video art examines the way in which the representation of the First Nations has been constructed through western eyes in North America, moving between admiration and ridicule, between the image of the Noble Savage and heathen whose souls must be saved. The exhibition avoids the violent or painful aspects of defending the First Nations’ culture in contemporary Canada, except for screening some footage of demonstrations against land confiscation.
Jordan Bennett’s “Skateboards,” Kent Monkman’s video art “Dance to Miss Chief”  a remix of contemporary and vintage footage  in which  a sexy fantasy “Miss Chief’” meets  Winnetou, a fictitious “Indian” from Karl May’s German Westerns., or Dylan Miner’s excellent installation of decorated bicycles, “Native Kids Ride Bikes,” all refer to the hybrid, rich visual culture which

provides space to exist and for the revival of the heritage of the First Nations in the context of contemporary North American urban culture. This is not about “assimilation,” as viewers are reminded by the challenging title of “Assimilate this!” but art engaged in defining a new cultural identity.

Beat Nation:  Art, Hip Hop and Aboriginal Culture
Kathleen Ritter, Associate Curator (former), Vancouver Art Gallery, and Tania Willard
Musée d’art contemporain de Montréal (closing January 5, 2014)