החלון | The Window

ברלין.
הצרוף המסחרר של מיטב האמנות מכל התקופות עם ההרהורים על משמעות הזמן ונוכחות העבר שהם הבלתי נמנעים בעיר הזו.
מהפרגמון לקאפור בברלין במרטין גרופיוס באו, ועד ה Gemäldegalerie  ואוסף BOROS התחושה היא של קורי זמן שמשתרגים. האסוציאציות מסודרות כספירלה צנטרפוגלית שבמרכזה, גם היום, השואה.

                                                                         ***
הסגידה לעכשווי התמתנה בשנים האחרונות, כפי שמעידה הביאנלה הנוכחית,המצוינת, שעדיין מוצגת בוונציה. בברלין אוצרות העבר הם עבורי נקודת התחלה. הפרגמון וראש נפרטיטי מעצבים את התת מודע הפועם של ברלין, מזכירים את הזמן בו ביקשה במהירות להתבסס כבירת האימפריה הגרמנית החדשה.
האוצרות מיוון ומאזורינו הובאו לברלין במהלך המחצית השניה של המאה ה 19 וראשית המאה ה 20. משמעות נוכחותם בבירת האימפריה הגרמנית יכולה להקרא, בדיעבד, כאות מבשר רע. האם המיבנים הנפלאים שהובאו כחללים אדריכלים כמעט שלמים חיזקו את הכמיהות לגדולה, תוך התעלמות ממחיר חיי האדם שגבתה הקמתם ? קסם המזרח ? תולדות התרבות האירופאית רצופה היקסמויות  מעמים שהיחס אליהם היה גזעני (מהג’פוניזם ועד אופנות ברוח הודית).

מזבח פרגמון

מזבח פרגמון , אליו התבליט המרשים של מלחמת האלים בענקים מהמאה ה 2 לפנה”ס, מרגש. הגודל העצום, הפיסול הדרמטי, המעודן מעורר תחושה של התרגשות גם כיום כשהוא מנותק ממקומו . בסמוך (באותו בנין) במסגרת  אוסף מהעולם העתיק, Antikensammlung  ניצבים במלוא תפארתם אך נטולי הקשר כתפאורות בתיאטרון, שערי העיר

שערי מיליטוס

מילטוס, שער אשתר, והפאסדה של חדר כס המלכות של נבוכדנצר מהמהאה ה 6 לפנה”ס, עושר אדיר שהותק ממקומותיו, נקרא בצל ההיסטוריה הקרובה יותר, והמוצגים הם כביזת מלחמה, גילוי של תחושת עליונות ובעלתנות.
ראש נפרטיטי, מונה ליזה של העולם העתיק, הובא לברלין ב 1913, ערב מלחמת

נפרטיטי

העולם הראשונה בזכות  ההתלהבות של הארכיאלוג והממן היהודי גיימס סימון (והארכאולוג Ludwig Borchardt). הוא  מוצג כיום ב  Neues Museum (דקות מהפרגמון) . תחילה הוצג בביתו של סימון, שתרם אותו למוזאונים של ברלין בתחילת שנות ה 20. כשנפטר, ב 1932, הוריש את יתר אוספיו למוזאונים של ברלין באקט פטריוטי אופיני ליהודי גרמניה. שמו הוסר מכל רישומי המוזיאונים כשנתיים אחר כך בעקבות “טיהור” המוזאונים על ידי הנאצים.

 ***

קאפור בברלין במוזיאון מרטין גרופיוס באו, היא תערוכת האמנות המדוברת ביותר של הקיץ בברלין. היא מתקשרת לאוספי האמנות העתיקה  בקורי משמעות שמקשרים עבר- הווה, צורה, איקונוגרפיה ואידיאולוגיה.
אניש קאפור, ההינדי – יהודי (מצד אימו) יליד הודו (1954), מהאמנים הבריטים הבולטים של זמננו מציג על כל הקומה התחתונה של הבניין שנבנה ב 1881 על ידי מרטין גרופיוס (אח סבו של וולטר גרופיוס מייסד הבאוהאוס ). הבניין  הנאו רנסנסי נהרס במלחמת העולם השניה ושוקם בסוף שנות ה 70 של המאה הקודמת. עבודותיו של קאפור והזיקה התרבתית שלו מתקשרות לאמנות העולם העתיק, לתרבויות הגדולות ששימשו, לעיתים במעוות, השראה לאירופה.

Symphony for a Beloved Sun, 2013

באטריום הכניסה גדול  המימדים  Symphony for a Beloved Sun, 2013, עבודה שאפשר לקשר ליוזף בויס (שהציג באותו אולם ב 1982) ולקונסטרוקטיביזם  רוסי אבל האסוציאציה הראשונה והמידית היא לשואה, לרצח מתועש ורק אח”כ לכל השאר. במרכז האטריום גושי שעווה אדומה ענקיים שחלקם נמסו ויצרו שלוליות אדומות כדם. מהצדדים קוי יצור שחורים מוצבים כשהם מוטים לקראת הרצפה,   מסתובבים כמו במפעל ועליהם שאריות שעווה אדומה. האסוציאטיבית לאוושיץ ומקומו של המודרניזם במכונת המוות  עולות מעליהן. גם personnes’   עבודת הענק של כריסטיאן בולטנסקי שהוצגה בגראן פאלה בפריס במונומנטה ב 2010 ובה מנוף שהניף בקצב קבוע  ערמות ענק של בגדים בשדה זרוע משטחי בגדים עולה על הדעת.  (קאפור הציג במונמנטה שנה אחר כך את Leviathan).
ההקשר של שואה ורצח מתחזק כשנשמעים קולות יריה בחלל צמוד לאטריום . מוצג שם Shooting into the Corner, 2008-2009,  תותח היורה על הקיר כדורי שעווה אדומים כך שהחדר נראה כאחרי טבח מחריד. כן, אפשר לחשוב על ציורי הטיפטוף של גקסון פולק, כמו שמציע בקטלוג האוצר נורמן רוזנטל .אבל ההקשר חלש להפליא מול חדר מותז באדום דם בברלין .
התערוכה הגדולה היא הראשונה של קאפור בברלין בקנה ידה רחב ובה עבודות מ 1988 ועד היום, נועדה להיות חגיגה של יצירתו אבל הצלחתה חלקית. חלק מהעבודות החדשות, לרבות העבודה באטריום, The Death of Leviathan, 2011-2013  שמשתרעת בשני חללם ועבודות כמו   1st Bodyמרשימות פחות מהעבודות המוקדמות. בעבודות אלו הוא מתכתב עם בויס, במיוחד בשימוש בחומרים שמזכירים את השומן שהיה מסימיני ההיכר של יצירותיו, וגם עם מונה חאטום  מבחינת אופן השימוש בתנועה. האמנות נדמת כמגששת אחר דבר מה שנשאר מעבר לפינה.

פסלי מראה

כוחו של קאפור נח בעבודות, הרבות, שהזיכוך והדיוק  הפך לבלתי נשכחות: הכוונה במיוחד לעבודות כמו חצאי ההמיספרות  עם הפיגמנט האבקתי, או העיגולים המדויקים על הרצפה באותו החומר, עבודות שהמבט טובע בהן כנמשך נשאב לאין סוף. גם  עבודות העשויות מראות שנות הן מהעבודות היפות ביותר.  כמו פסל הענק שלו בשיקגו ובמוזיאון ישראל כך העבודות הקטנות יותר המוצגות בגרופיוס באו

נראה קעורה

מדברות על ראיה, התבוננות ומקומה של ההסטה האופטית והאפיסטימולגית בתפיסת העולם שלנו.  מראות מקוערות המחלקות את הדימוי המשתקף למה שאפשר לתאר כפיקסלים, ויוצרות משחקים אופטיים, מקסימות: כשמתקרבים נראה רק המתבונן עצמו מוכפל ומחולק אינספור פעמים, כנרקיסוס עכשווי שיותר ממה שהוא מתאהב בדמותו הוא תוהה על זהותו המשתברת.

***

        הגמאלדה גלרי בקולטורפורום, מרכז התרבות של מערב ברלין שנבנה בשנות ה 60 הוא מהמוזיאונים האהובים אלי. אפשר רק להתמוגג מהמפגש עם אסופה נהדרת של  אמנות אירופאית בעיקר מאז הרנסנס. האוסף התגבש בתחילת המאה הקודמת. יחודו מבין האוספים האירופאים מקבילים באיכותם הוא בכך שאינו מבוסס על אוסף ממקור אצילי או מלכותי אלא עוצב מרכישות ותרומות שהתבקשו כשהוצג במוזיאון שנקרא תחילה Kaiser Friedrich-Museum ואחר כך על שם מנהלו Wilhelm von Bode. אחרי המלחמה הוא חולק בין שני חלקי העיר ואוחד בחלל הנוכחי בסוף שנות ה 90. רבות מהתרומות לאוסף, תמצית של מערב ומרכז אירופאיות כפי שזו אוהבת לראות את עצמה, היו של יהודי ברלין והאזכורים לכך נמחקו עם עליית הנאצים.

1658–1660,ורמייר, כוס היין

עם עבודות של ואן- אייק, טיציאן, קארווגו, רפאל, רמברנדט ורבים אחרים אפשר

ורמייר , אשה עם שרשרת פנינינים ,1664

בקלות לשכוח לצאת מהמקום. הפעם התמקדתי בהתבוננות בשתי עבודות של ורמייר, “כוס היין” ו”אשה עם שרשרת פנינים” (לא לבלבל עם “הנערה עם עגיל הפנינה”), 1658–1660 ששתיהן אינן נחשבות לעבודות מפתח של האמן. יש חופש בהתבוננות בעבודות שפחות כתרים נקשרו להן (יחסית כמובן, שהרי ורמייר הוא ורמייר הוא ורמייר). ליופי מלווה מתח נרטיבי וצורני: מדוע לגמה האישה את הכוס כולה במה שנראה כמחווה דרמטי? מה רואה במראה האישה שמותחת קלות את השרשרת? אי שקט מצפה להתפרץ.

 ***

בונקר אוסף BOROS

באוסף בורוס BOROS , מהאוספים הפרטיים הבולטים בברלין, יש כאין הד מוזר, לפעולה של בודה בתחילת המאה הקודמת. האוסף שייך לאספנים כריסטיאן וקארן  בורוס שברשותם מעל שבע מאות עבודות אמנות מהתקופה שאחרי 1990. במסע רכישות ניסה בודה, והצליח, לבנות בברלין אוסף ציור באיכות שתתחרה או תעלה על

Tomas Sacareno

זו של אוספים בריטים וצרפתים. האכסניות לאוסף היו מבנים שהיו חלק מקו הרקיע  של ברליו כעיר קיסרית הדורה וקלאסית . בורוס רכשו ב 2003 בונקר העומד באזור Mitte . הבונקר שנבנה על ידי עובדי כפייה ב 1942 הוא מבנה מאיים ששרד משום שהיה קשה מידי להרוס אותו אחר המלחמה,  כך הוא כאנדרטה לא מוכרזת, מעיקה, לאימת העבר הלא רחוק. החלל שגודלו מעל 3000 מטר שופץ וחולק מחדש להתאימו להצגת אמנות ונפתח לציבור ב 2008.

אי וי וי

עד 2012 הוצג בו הקבץ ראשון מהאוסף שהוחלף בהקבץ הנוכחי שמתוכנן להיות מוצג גם הוא במהלך שלוש שנים. הביקור, בהזמנה מראש, נעשה בקבוצות של עד תריסר אנשים מלווים במדריך.
בהקבץ הנוכחי אוסף אמנות שניתן להגדירה כאופנתית, חלקה עבודות שהוצגו בתערוכות בינלאומיות וזכו להערכה כמו  Teenage Room, 2009 של  Klara Lidén השבדית שהוצג בביאנלה בונציה או הצילומים של וולפגנג טילמנס של קיית מוס שהופיעו ב  VOGUE . יש באוסף עבודות של אמנים מובלים היום , מאי וי וי ועד תומס סרסנו ותוס שייבץ וגם לא מעט עבודות מענינות אבל למרותזאת אין בו רגע מרגש. הידיעה שהאספנים גרים בפנטהאוז שנבנה על הבונקר הופכת את המקום רדוף העבר ללא נוח עוד יותר.

                                                                    ***

המלצה על קפה אינשטיין רחוקה מלהיות מקורית. הקפה (והכוונה לקפה ב Kurfürstenstraße 58 ולא לסניפים המפוזרים בעיר) מופיע בכל מדריך לברלין, ובצדק.
הקפה מגלם את מה שנחרט בזיכרון הקולקטיבי כלפני המלחמה: מפואר, דשן, משובח, נינוח, צפוי וקבוע וסגור בתוך עצמו. התחושה היא של מסע בזמן לעידן הפריחה והאשליה של לפני הזוועה והיא ממכרת.
את העבר, לא כפי שהוא מצטייר אלא כפי שהיה מזכירות שתי ה”שטופלרשטיינה” Stolpersteine אבני הזיכרון במדרכה  עם שמות בעלי הווילה היהודים, לוסיה וגיאורג בלומנפלד ש”נושלו, הושפלו  ונמלטו למות (התאבדו)”.
בית הקפה נפתח אחרי המלחמה, בברלין המחולקת שהתרפקה על עברה.

פרטים על קבוצות סיורי האמנות הקבועות שלי ל 2013-14 ראו בעמודה “הרצאות וסיורים”

הביאנלה ה 55 בונציה מצוינת. היא מענינת וממוקדת בהרבה משתי הביאנלות שקדמו לה ב 2009 ו 2011 ונלוות לה תחושה של הרפתקה וחשיבה מחודשת. אפיונים המרכזיים שלה הם העיסוק הנרחב באמנות סאונד,  המבט המחודש על מקומו של המדע בחשיבה העכשווית ומה שאתאר כגמישות חדשה בתפיסת  יחסי יצירות מוקדמות ועכשוויות או כהתפכחות מסגידה לעכשווי. ניתן לאפיין את הביאנלה גם על פי מה שמודגש בה פחות מביאנלות קודמות: פחות נושאי מיגדר והרבה פחות התייחסות מיידית לסכסוכים פוליטיים המצויים בכותרות.

   בביאנלה  שלושה חלקים:התערוכה הבינלאומית המרכזית “הארמון האינציקלופדי” The Encyclopedic Palace שאצר מסימליאנו ג’וני Massimiliano Gioni ומוצגת בארסנלה וב”ביתן האיטלקי” ההיסטורי בג’רדיני (הגנים בהם בעבר הרחוק הייתה מרוכזת הביאנלה כולה) ; 88 ביתנים לאומים (מהם עשרה של מדינות המשתתפות לראשונה כמו כווית, חוף השנהב והוויתקן). כשני שליש מהם מרוכזים בג’רדיני והשאר מפוזרים ברחבי העיר; ו 47 תערוכות הנערכות במקביל לביאנלה תחת הכותרת “אירועים מקבילים” Collateral Events .

נוסף לאלו יש שורת תערוכות הנערכות במוזיאונים בעיר ובחללים שנשכרים במיוחד לתקופת הביאנלה על ידי גופים פרטיים שונים. ההיקף העצום הופך את האפשרות לראות את הביאנלה כולה לקלושה ביותר.

ב”החלון” אחלק את הכתיבה לפוסטים לפי חטיבות השונות. הראשון מוקדש ל”הארמון האנציקלופדי” – התערוכה הבינלאומית המרכזית.

***

“הארמון האנציקלופדי “

התערוכה שאצר ג’וני מרתקת ושאפתנית. סוד כוחה נח לא רק בהקבץ העבודות אלא גם באופן ההצגה. הדבר מורגש בעיקר בארסנלה, החלל העצום ששימש בעבר כמחסני הנשק והמספנה הצבאית של הרפובליקה הונציאנית. ג’וני הותיר את החספוס של המבנה על קנו אך אינו חוגג אותו או משתמש בו כסוג של הסוואה. החלל שופץ היטב  כך והעבודות מוצגות באופן מדויק ואלגנטי, התנאים לצפייה בוידיאו (הלא רבים) טובים. ג’וני גם מיתן את קנה המידה של העבודות  וחלקן במידות צנועות, ואפילו ביתיות. נגזר מכך גם אופן התבוננות מרוכז יותר.

מראה של הארסנלה מבחוץ

    ההקשר האנציקלופדי מתייחס לעידן ההארה והאוטופיות, לתקופה בה האמינו שאכן ניתן להקיף ולהגדיר את הידע על העולם, כלומר שהידע, גם אם נרחב, הוא סופי. מרחב האינסוף נשאר בתפיסה זו  למטפיסי, לאמוני, למה שמחוץ לרציונליזם. שם התערוכה מתייחס לרעיון של האמן האיטלקי האמריקאי הנשכח מרינו אוראטי  Marino Auriti שב 1955 הגיש למשרד הפטנטים האמריקאים הצעה לבניית מוזיאון בגובה 136 קומות בוושינגטון, ארמון אנציקלופדי בו יוצג כל הידע הקיים בעולם. המודל, מאין מגדל בבל בסגנון האר דקו, מוצג בכניסה לארסנלה כמחווה ומצבה לאמונה התמימה באניצקלופדיזם. לצידו מוצג פרויקט צילום תסרוקות מפוסלות של J.D. ‘Okhai Ojeikere הניגרי. הצילומים, בשחור לבן מתעדים תסרוקות לטקסים וכסימון למעמד חברתי, כחלק מתרבות חומרית ניגרית. הטווח הפנטסטי שבין הצעה לאדריכלות גיגנטית לבין התבוננות ביצירה וירטואזית על גוף אנושי מסמנים את הגבולות הנרחבים בהם נעה האוצרות של ג’וני.

בתערוכה 150 אמנים מ 38 מדינות. ג’וני כלל אמנים חיים וכאלו שהלכו לעולמם, אמנים מוכרים ויצירות של אמנים שנותרו אנונימים, וגם כאלו ששויכו בעבר למה שכונה אמנות של OUTSIDERS . בעזרת ההצגה של עבודות מהעבר ללא  התווית “היסטוריה” נפתח ספקטרום התבוננות. בחלל שאצרה האמנית האמריקאית סינדי שירמן כאוצרת אורחת בתוך התערוכה של ג’וני, חלק ניכר מהאמנים הם מהעבר. בחלק זה מוצג  הנס בלמר Hans Bellmer הפולני – צרפתי בסדרת תחריטים מ 1968 וגם אקס ווטו (אותות תודה לקדושים על ריפוי מחלות ומדווים שנעשו כפיסול האיבר שנרפא) מכנסיה צפונית לסיינה, כנראה בני כמה מאות שנים.  ההכרזה היא על  חיוניות האמנות ללא קשר למועד בו נוצרה ושחרר מדיקטטורת  העכשווי.

אקס ווטו

האספקט הישראלי: ג’וני לא הגיע לארץ בביקור מקדים לביאנלה (הוא ביקר בעבר מספר פעמים בין היתר עם פרנצסקו בונאמי שאצר  את הביאנלה של 2003 שבהחלט אפשר להשוות בינה לבין זו הנוכחית). בתערוכה משתתף אורי ארן  שפועל בארה”ב והציג בארץ, למיטב זכרוני פעם אחת  במוזיאון הרצליה לפני שלוש שנים. ארן בנה מיצב ממה שהוא מכנה “פורמליזם בירוקרטי” שמורכב מדימויים חזותיים של בירוקרטיה ומשטור: דרכונים ותעודות שונות  כוסות קפה וקלסרים , שקפים , וחלקי מכונות. העבודה,בביתן האיטלקי בג’רדיני , מענינת אבל אינה אחת הבולטות.

אורי ארן

מדע , בהגדרה  של ידע אמפירי, והצטלבויות שלו עם אמונה, הוא נושא מרכזי. Grosse Fatigue, “עייפות גדולה”, וידיאו של Camille Henrot הצרפתיה זיכה את האמנית ילידת 1978, בצדק, בפרס הביאנלה לאמנית מבטיחה. העבודה היא אפוס חזותי ענק של הבריאה לפי מיתולוגיות שונות. המבט הוא אנתרופולוגי ,משתאה,ביקורתי ולעיתים משועשע ולעולם מודע לעצמו כהצלבה בין  NATIONEL GEOGRPHIC  וחדר פלאות.

Camille Henrot, Grosse Fatigue

עבודות רבות מאד בארסנלה ובביתן האיטלקי מתייחסות למפגש מודרניזם ותרבויות לא אירופאיות שכונו בעבר “פרימיטיביות”. ג’וני מאיר אותן כאופציות נוספות של התבוננות על העולם. הפיסול הנפלא של Hans Josephsohn הרוסי/שוויצרי שהלך לעולמו לפני שנה מתקשר לפיסול לא אירופאי כשם שהוא מתחבר לג’אקומטי ופיקסו מוקדם ולמרות שהוא עכשווי מתקשר לתחילת המאה ה 20 כשהתחיל לכרסם ספק, מהוסס, לגבי העליונות המערבית המוחלטת והכרה,מוגבלת, בכך שהשפעות תרבותיות אינן חד סיטריות.

בסדרת הרישומים של האמן יליד 1923 Frédéric Bruly Bouabré מחוף השנהב החלה ב 1982 תחת הכותרת “ידע העולם” והוא ממשיך בה עד  היום. Bruly Bouabré המציא דת משלו וגם כתב סימנים לשפה כמעט נכחדת שייך לדור האמנים האפריקאי הראשון שזכה להכרה אמנותית במערב בתערוכה החשובה “Magiciens de la Terre” שנערכה בפומפידו בפריז ב 1989. הרישומים הקטנים, הצבעונים, שתופסים רגעי זמן ורסיסי מחשבה מוצגים לא רחוק מסדרת הקומיקס של ספר בראשית שיצר R. Crumb ב 2009 ובו מאייר בפרוט מיתוס הבריאה המערבי הבסיסי.

Frédéric Bruly Bouabré , Bete alphabet

            רישום, על כל גווניו בולט בתערוכה, למשל ברישומים הנפלאים של Stefan Bertalan  הרומני שנעים בין רישום בוטני לאבסטרקט. יש גם הקבץ מרשים של ציור במסורת סוראליסטית הכוונה לאמנים מהעבר כמו Domenico Gnoli האיטלקי/אמריקאי שהלך לעולמו ב 1970 ולאמנים בני זמננו כמו Jean-Frédéric Schnyder השוויצרי Jakub Julian Ziólkowski הפולני (יליד 1980).

Jakub Julian Ziólkowski

לסוראליזם מתקשרת גם ההכללה של עבודות שמבטאות עניין או שהן חלק מעולם המיסטיקה: קלפי טארוט שיוצריהם אנונימים, רישומים של רודולף שטיינר מייסד האנתרופוסופיה ששימשו להוראה בשנים 1919 – 1925; הספר האדום של קארל גוסטב יונג Carl Gustav Jung, הפסיכולוג, שצויר בין 1913 – 1929 ופורש קוסמולוגיה פרטית בסגנון מנוסקריפט מוקדם.

ג’וני יוצר מקום לחשיבה מחודשת על רציונליזם והמשקל הרב של אמנות סאונד יכול להקרא בהקשר זה. מוסיקה היא אופן הביטוי האבסטרקטי ביותר ואמנות סאונד, נסיון להקנות צליל מאיכויותיו של אוביקט, היא כאין אלכימיה. ב”ארמון האנציקלופדי” בביתן האיטלקי בג’רדיני מבוצעת העבודה של Tino Sehgal הבריטי.

Tino Sehgal

שחקנים מתחלפים שרים זה לזה ללא מילים ונעים לפי השירה. בין המשתתפים והמשתתפות ניכרים  הבדלי הגיל ונוצרת תחושה של מעגלי חיים משתרגים, של תנועה והפעלה בין “הורים” “צאצאים” ומאין “זקני שבט”. המיצג מתרחש באולם הצמוד ל ספר האדום של יונג כך שהפניה של הצליל לתת-מודע, לשלב הקדם שפה, מתקשרת לעיסוק הנרחב של יונג בתורות מיסטיות להיגד על היחסים המעורפלים-נזילים של אמנות ומיסטיקה .

ב Raw Material with continuous shift MMMM, וידיאו של ברוס נאומן Bruce Nauman מ1991 הוא נראה מסובב ראשו תוך שהוא משמיע צליל המהום כמעט פצוע. הצליל נדמה לחלופין כמוכר,זר וטורד.

הוידיאו  The Trick Brain, 2012 של Ed Atkins האמריקאי מרתק והוא עוגן רעיוני בתערוכה. הוידיאו מורכב מקטעי סרטים שתיעדו את ביתו – אוספו של המשורר הסוריאליסט אנדרה ברטון.  פיסול מאפריקה ואוקיאניה, ציורים של בני זמנו וחבריו לזרם הסוריאליסטי, מכשירים טכניים שונים ואמנות אירופאית עממית יוצרים חלל דחוס, מסע לתודעה מיוסרת ומגששת. אטקינס גם מתייחס  דרך ביתו של ברטון לשאלות של אספנות, של אובססיה וגם של פירוק. אוספו של המשורר נותר על קנו  עשרות שנים אחר מותו ולבסוף נמכר במכירה פומבית ב 2003 לאחר שלא נמצא מי שייסד קרן לשימורו.

Ed Atkins . The Trick Brain, 2012

התייחסויות לקפיטליזם חוזרות בביאנלה שוב ושוב. אם היה צורך בהמחשת עושר הרי שורת יאכטות הענק של אוליגרכים שעגנו, תחת שמירה פרטית, בקטע התעלה שבין סן מרקו לג’רדיני, הספיקו בהחלט.

ניתן לקבוע פגישה ליעוץ, הכוונה וטיפים כללים לונציה לפני נסיעה פרטית לביאנלה. אנא כיתבו דרך “צור קשר”.