החלון | The Window

בשבוע שעבר ביקרתי בעפולה , בתערוכה “אגדה מקומית” שנערכת במסגרת פעילות של תנועת “תרבות”. ימים אחדים אחר כך נסעתי , בשישי בצהרים, לפתיחת “זומו” ,המוזיאון הנייד שתחנתו  השנייה היא בערד (הראשונה הייתה בירוחם לפני כשנה).  הפער בין שתי הפעילויות הללו, המרחק הקונספטואלי דורש התייחסות. עם זומו היא הצנחה של אמנות, דאוס אקס מכינה, כפסטיבל זמני , הרי “תרבות” היא תהליך צמיחה.
הרעיון של זומו, להביא אמנות מהמרכז לפריפריה לתקופה קצובה  במה שמוגדר כ”תחנות ” במסע נראה לי, עוד לפני שהחל לפעול כבעיתי ביותר . (ראו החלון : מחשבות כפירה על זולו שפורסם בדצמבר 2017 )   הנחת המוצא , מרכז הבא להשפיע מטובו על הפריפריה ,במימון קרן אריסון , תורמים ששמם אינו נזכר (אך חלקם לפחות כלל לא אנונימיים ) ומפעל הפיס איננה קונסטרוקטיבית להרחבת מעגלים לשם העשרה של כלל התרבות הישראלית.

עתר גבע -אי שקט ,  2015 במפעל המגבות בערד

בעקבות  הביקור בערד אני  תמהה כיצד חבורה מצוינת ומקצועית של אמנים ואוצרים , ואנשי זומו הם כאלו , מוציאה תחת ידה את  התערוכה המוצגת כעת במפעל מגבות ערד. עבודות של ארבעים אמנים מוצגות זו ליד זו בצפיפות וללא כל חוט מקשר. חלק מהעבודות טובות  אבל לא די בכך ליצור תערוכה טובה. באירוע הפתיחה היו שאמרו שזו הזדמנות לתושבי הפריפריה לראות אמנות . עדיף היה לייצר מערך הסעה (קבוע, לא לששה שבועות) למוזאונים שונים ומוסדות אלטרנטיביים ברחבי הארץ  שיאפשר תחבורה נוח  לראות אמנות וכמובן לטפל את הגלריה במקום  . בדף יחסי הציבור, שנלווה לפתיחה, נכתב שהתערוכה תעסוק ב”היפוך התפקידים וחשיפת המנגנונים מבקשים להאיר את הכוחות שפועלים על כולנו – יוצרים וצרכנים, אמנים ופועלים – ולהצביע על כך שהם אינם גזרת שמיים או גורל, אלא פרי יצירתו של האדם, ולכן – הם גם ניתנים לשינוי.” הרעיון, המצוי בחיק החם של הקונזנצוס , לא עולה מהתערוכה האקלקטית .   במהלך שהות המוזיאון הנייד בערד אמנים יבואו לבקר ויערכו פעילויות  ונותר רק  לקוות שישאירו  חותם . במקרה של ערד “זומו” מגיע אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית שנערכה במקום במסגרת העשייה של הדס קידר במרכז לאמנות עכשווית  ונמשכת כעת תחת המנהל אורן עמית .

במפעל המגבות בערד גיא קונינגשטיין

בעפולה המפגש עם  אנשי תנועת תרבות יצר תחושה הפוכה לטרנדיות המתגלגלת שיש ל Buzzwords  : “אמנות בקהילה” ו”חברתי אמנותי” שנכתבו ונאמרו אינספור פעמים בהקשרי “זומו” .   האמנים – מחנכים שהקימו את תנועת תרבות  לפני כ 15 שנים לא מגיעים ל”תחנות”  – הם חיים במקום ופועלים  כחלק הקהילה בה הם חיים.( קבוצות תרבות יש היום בקרית שמונה, חצור , אופקים נתניה ועוד).

ניצן ריבלין – פלדמן “עבודה חינוכית” 2018
ב”אגדה מקומית ” עפולה

מדובר באנשים שרתו יחד בגרעין נח”ל והמשיכו יחד במסגרות עירוניות . חלקם עוסקים בחינוך פורמלי ולא פורמלי ובמהלך השנים הקימו תנועת נוער ובית ספר לאמנים הפועלים בקהילות שונות https://www.tarbut-mov.co. בתערוכה הנוכחית שלהם בהיכל התרבות של עפולה  “אגדה מקומית” יש בעיקר עבודות של אמנים מעפולה והסביבה הקרובה (בהם אמיר תומשוב, סימה לוין , לירון אוחיון , רעי רביב ) ומעט אורחים שיש להם נגיעה בקבוצה כמו הדר גד . המעגלים הולכים ומתרחבים, כמו אדוות. מעורר אופטימיות .

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

לפרטים על קבוצת סיורי בוקר הנפתחת בסוף נובמבר או לסיור עם דר’ סמדר שפי

בפסטיבל הצילום PHOTO IS:RAEL 

יום שלישי,  27 נובמבר 2018,  (ערב)

שלחו WhatsApp  לסמדר 0507431106    

או כתבו ל thewindowartsite@gmail.com

מור חזן , גרפיט על טופס לוטו . ב”אגדה מקומית ” עפולה2018

תמר גטר מציגה תערוכה מצוינת שבנקודה מסוימת, קריטית, מביסה את עצמה. גטר יצרה מבנה רעיוני יפה ומורכב בארבע עבודות. את העבודה המרכזית, גרסה שלה לקנטאורמכיה, (מלחמת הלפיתים והקנטאורים המיתית ) בה דימוי וטקסט שקולים זה לזה היא מסכמת באמירה פוליטית על המצב הנורא בעזה, ועל עיוות תפיסת הדמוקרטיה זכויות האזרח שמתרחש מול עינינו. בכך היא משטיחה את הציקלוס למשהו שאינו רחוק מפיליטונים , תסכיתים או קריקטורות בהם אירועים עכשוויים מוכנסים לתבניות היסטוריות/מיתיות, כך בגרסת נתניהו  חסן רוחאני, נשיא אירן, כהיטלר. הצרימה בין רוחב היריעה, ההעמקה והמקומות הלימינליים שגטר נוגעת בהם לאורך התערוכה לבין מניית העוולות, רב (“עפיפוני תבערה, שדות בוערים ובעזה צמאים ילדים, עת כלבי השמירה גורלם שפר מרבבות דרוזים מושפלים עד עפר אשר לתרועות ההמון עם השב”ק מסבירים שרובי העוזי הם המקנים זכויות אזרח, וחוק התהום על ערביי הארץ פסח”). התחושה היא על כן של תערוכה המסתיימת בדימינואנדו. וודאי שיש כאן פתח לדיון שצריך להתקיים על הדרכים להביע עמדה, על השאלה מתי הישירות תורמת ומתי, כמו כאן מצמצמת, כמעט מתנצלת.
הרישומים המרכיבים את הקנטאורמכיה, בקומה השנייה של הגלריה משובחים. הקו בו היא מציירת סוסים וחלקי גוף, במיוחד רגליים לצד גפיים  ואצבעות אנושיות בכאין השוואות, מתוח ומהדהד תנועה, נע באופן מרשים בין האנטומי לאקספרסיבי. על הרישומים שלל הערות בעברית ואנגלית, חלקן שמות חלקי הרגל ואחרות הערות על פוליטיקה בעבר ובהווה  הערה מג’יין פונדה  שיצאה נגד ווייטנאם  ועד התייחסות לג’ון מקיין (הסנטור האמריקאי, שנפל בשבי בווייטנאם והתנגד נחרצות  לטראמפ). הטקסט המספר את סיפור המלחמה כולל את השמות והמקומות המופיעים בסיפור הקנטאורמכיה המיתולוגי עם תיאורי אלימות מחרידה בשפה גבוהה ובשפה מתנאה בגבהות. הבחירה בסיפור שמתואר בעבודות מפתח בתולדות האמנות מהמטופות בפרתנון ועד לתבליט נהדר של מיכאלאנגלו מרתקת. גטר נוגעת כך בשאלות של הכלאות והיברידים ,  אדם / חיה מקומן של  דחפים מול רציונליזציה ולא פחות מכך ברעל השנאה למה ששונה ודומה בו בזמן. התיחום לאקטואלי מקטין את מה שאחרת היה מטלטל הרבה יותר.
“חיירונה “סרט המורכב מסטילס של סוסים ושל גטר עצמה מרתק. חירון, במיתולוגיה הוא הקנטאור החכם’ המנהיג,  ששימש מורה לגיבורים רבים בהם תזאוס ואכילס. כאן, גטר מציעה צרוף, בתודעת הצופים  של אישה סוס, תנועה, תשוקה ומה שנראה כהימלטות – ספק מהגרוש שעל פי המיתולוגיה נכפה על חירון , כמו על כל הקנטאורים שהפסידו ללפיתים, ספק מבליל הזהויות השוכנות במה שמקבל איכות של גוף אחד, נשי סוסי ככל שחולפות התמונות במהירות. גטר מביעה תחושה, מזוקקת,  נדירה של דחיפות ואמת.
קומת הכניסה לגלריה ריקה מלבד קיר אחד עליו ארנבת במנוסה, מצוירת בהצלפות חוט טבול בצבע בוורוד זוהר ושחור . כדימוי הארנבת מכילה את המנעד התרבותי היוצא דופן שמוטמע ביצירה של גטר והופך אותה לאחת האמניות המעניינות הפועלות כאן בעשורים האחרונים: הארנבת של דירר פוגשת בארנבת המתה של בויס, הציור המבקש לתפוס תמצית חיים לאמנות הקונצפטואלית – שמאנית של בוש נמצאים בארנבת המבועתת של גטר. על הרצפה לפניה שירי צבע ורוד שחור, כמו דם משחיטה, כאילו הדימוי על הקיר הוא רוח הרפאים של החיה שהייתה ולא הצליחה להמלט , ואנחנו עומדים בסצנת רצח, אחת מסצנות רצח רבות מספור. ההחלטה להשאיר קומה זו ריקה , כך שקול צעדי הנכנסים מהדהד, הופך אותה להיפוך , והקדמה מוצלחת, לאינטנסיביות שבאה אחריה. הקשר הנורא בין סוס וארנבת, תפקיד הסוס השבוי בידי אדם במרדפים של  ארנבות וחיות נמלטות אחרות כמשחק אכזר, נותר מרומז בלבד.

התערוכה הזו , זמן קצר אחרי “הליוטרופיון”  שהציגה בתחילת 2018 במשכן לאמנות עין-חרוד מסמנת התפתחות מהירה, נועזת בעבודה של גטר. העיסוק שלה בגוף נהיה מרובד יותר ויותר החל מהשימוש בגופה העירום ב”חירונה” באותה כנות חותכת שהיא איכות יסוד בגוף היצירה שלה ועד לבחירה בשם של עצם הסאקרום , העצם שהיא זיכרון הזנב שהיה לנו בשלבים אבולוציוניים מוקדמים יותר. מהדהדת בה המילה קדושה (בלטינית sacris) , שגטר מפנה את מבטנו שוב ושוב לחילול קדושת החיים.

אוצר: אבי לובין גלריית המדרשה –
הירקון 19 , תל – אביב

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

לפרטים על קבוצת סיורי בוקר הנפתחת בסוף נובמבר או לסיור עם דר’ סמדר שפי

בפסטיבל הצילום PHOTO IS:RAEL 

יום שלישי,  27 נובמבר 2018,  (ערב)

שלחו WhatsApp  לסמדר 0507431106    
או כתבו ל thewindowartsite@gmail.com

Tamar Getter Centauromachia )detail) – Sacrum 2018

Tamar Getter / Sacrum (Tailbone)

Tamar Getter’s current exhibition is excellent – but at a critical point it  becomes self-defeating. She created a beautiful, complex philosophical structure with four works. The central work, her version of the story of the Centauromachy – the centaurs’ battle – in which text and visuals are equally balanced. She sums it up with her political statement on the terrible situation in Gaza, distortion of the Israeli  democratic perception of civil rights taking place right before our eyes. Thus she flattens the cycle into something not far from tabloids, skits or caricatures in which contemporary events are placed into historical/mythical paradigms, such as in Netanyahu’s version of recasting President of Iran Hassan Ruhani, as Hitler. The feeling is that the exhibition ends in a diminuendo.

Tamar Getter Centauromachia )detail) – Sacrum 2018

The drawings in the Centauromachy are superb. Her line delineating horses and limbs, especially human legs and limbs alongside of horses’ limbs in a kind of parallel, tense and resonating with motion, moves impressively between anatomy and expressiveness. Getter touches upon issues of hybrids, human/animal, the place of instinct vs. rationality, and, no less, engages with the poison of hatred of what is simultaneously similar and different. Limiting her protest to current events lessens what would have been much more shocking.

Chiron, a film comprised of still photographs of horses and of Getter herself is fascinating. In Greek mythology, Chiron was the wise and level-headed centaur leader who tutored/ many heroes including Theseus and Achilles. Here Getter proposes a merging in viewers’ consciousness of woman/horse/movement/passion and more. The artist expresses a rarely felt sensation of urgency and truth.

Tamar Getter still from Chirona– Sacrum 2018

The gallery’s entrance is empty except for one wall on which the image of a fleeing rabbit is depicted, painted by streaks from flinging threads dipped in fluorescent pink and black paint. The rabbit contains the unusual cultural range embodied in Getter’s oeuvre, making her one of the most interesting artists active in contemporary Israeli art over the past few decades: Durer’s hare encounter’s Beuys’s.

 Curator: Avi Lubin

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

לפרטים על קבוצת סיורי בוקר הנפתחת בסוף נובמבר או לסיור עם דר’ סמדר שפי

בפסטיבל הצילום PHOTO IS:RAEL 

יום שלישי,  27 נובמבר 2018,  (ערב)

שלחו WhatsApp  לסמדר 0507431106    
או כתבו ל thewindowartsite@gmail.com

Dolly Parton and Keith Haring 1986

התערוכה  Contact Warhol גדושה במאות צילומים ועשרות גיליונות קונטקטים (דפים שקדמו לפיתוח צילומים אנאלוגיים ,דפים שאפשרו לבחור את  הרצויים לפתוח). עולה תמונה סוערת, מתוחה וכובשת של חייו ועולמו של אנדי וורהול בשנים 1976 – 1987, כלומר בעשור שקדם למותו. העשור הזה חפף לפריחה תרבותית  ובחינת גבולות מגדר ופוליטיקה בארה”ב של פוסט ומלחמת וייטנאם וגם לצל הכבד, האפוקליפטי שהטילה מגפת האיידס  שהכתה גם בעולם התרבות האמריקאי בעוצמה .

Andy Warhol, Bianca Jagger, Halston, Andy Warhol photographing Bianca Jagger shaving i 1976.

וורהול, עם מצלמה 35  מ”מ, יצר תיעוד שמזכיר במידה רבה את התיעוד שרבים, בעיקר בחלקים השבעים של עולם עושים , נכון לומר חיים, היום ומעלים לרשתות החברתיות. הוא צילום מקומות בילוי, אנשים קרובים וזרים , ואינספור דיוקנאות עצמיים  שקדמו לסלפי של היום.

Rauschenberg and Leo Castelli, 1977.

הסימונים של וורהול על גיליונות הקונטקט הם הצצות לתוך החשיבה, הבחירה והעריכה.  .תחושת הבולמוס , המצב של הדימוי כמחליף את החיים עצמם , דקיקות המרחק בין המסמן למסומן,  יחס תיעוד ובימוי, של הבניית זיכרון: כולן חלק מהדיון היומיומי שלנו שרירות לחלוטין בתערוכה שהצילום האחרון בה צולם לפני מעל שלושים שנה.
את תחושת המרחק ההיסטורי יוצרות הדמויות המצולמות  בהן אמנים כמו קית הרינג וז’אן מישל באסקייה , מייקל גקסון,   ליזה מינלי ודולי פרטון ודמויות פוליטיות כמו ננסי רייגן וארנולד שוורצנגר.
מבחינה טכנית, התערוכה מציגה את כל השלבים מצילומים להדפסי המשי  אבל העניין בה נובע מהתכנים ומאופי פעולת התיעוד .

חלק ניכר מדימויים המוצגים נוגעים למגדר ולמין, בעיקר הומוסקסואלי, וניכרת גם תשומת הלב של וורהול לייצוג רב גזעי . האופן בו הוא מחלק את תשומת ליבו , מלהטט בין השמרני ביותר – רייגן, לכמעט פורנוגרפיה שהוא מצלם אקט מיני  מרתק.  כמו בקלישאה, מתוך כל העלייה התזזיתית עולה הדמות שלו עצמו כפגיעה, מוקסמת ותמהה על העולם.

Curators: Richard Meyer ,Peggy Phelan.
Cantor Arts Center , Stanford campus

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

   לפרטים על קבוצת סיורי הבוקר הנפתחת בסוף נובמבר   או לסיור עומק לתערוכה  “זמנים מודרניים” 
עם דר’ סמדר שפי יום שלישי, 6 נובמבר 2018 (ערב) , 

שלחו Whatsapp ל 0507431106 

או כיתבו לכתובת: 

thewindowartsite@gmail.com

Warhol in Tiananmen squre 1982 (photo Christopher Makos)

Contact Warhol: Photography Without End

The exhibition Contact Warhol comprises thousands of photographs and hundreds of contact sheets (pages of negatives printed before choosing the frame for larger prints used in analog photography).  The overall impression that ensues of the life and world of Andy Warhol in the decade preceding his death (1976-1987) is a bustling, tense, and fascinating scene. This was the decade overlapping the cultural explosion and blurring of the borders of gender and politics in post-Vietnam War America. In addition, the dark, apocalyptic shadow of the AIDS epidemic which began in the late ‘70s, impacted the American cultural scene.

Using a 35mm reflex camera, Warhol created a documentary record which, to a great extent, is reminiscent of the contemporary documenting by so many people (especially from the well-off West) who constantly document their life and post on social media. Warhol photographed parties, close friends and strangers, and an infinite number of self-portraits all before the digital “selfie era.” His notations on the contact sheets provide insight into his thought processes, artistic decision-making and editing. The sensation of overdoing things, the status of the image as a substitute for life itself, of structuring memory, which all are part of the current discourse in contemporary Israeli art, are absolutely present in the exhibition at Stanford in which the last photograph was taken over 30 years ago.

The historical feeling of distance is created by the subjects of the photographs, among them artists such as Keith Haring and Jean-Michel Basquiat, stars such as Michael Jackson, Liza Minnelli and Dolly Parton, and political figures such as Nancy Reagan and Arnold Schwarzenegger.

A large section of Warhol’s images on display touch upon gender and sex, especially homosexuality, as well as the attention he paid to the representation of racial diversity. Warhol divided his focus, juggling between the most conservative (Reagan) on one extreme and almost pornographic explicit sexual acts in other photos. Like a cliché, his own image appears out of his constant frenetic activity as a fragile figure amazed at his surroundings.

Through Jan. 6, 2019

Cantor Arts Center at Stanford University, CA