לקראת : איה בן רון – בית חולים שדה| Aya Ben Ron / Field Hospital X

“איה בן רון – בית חולים שדה X” שיוצג  ביתן הישראלי בביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה מסתמן כהבטחה גדולה. הבוקר (יום שלישי) אירחו בן רון, אוצר הביתן אבי לובין ,  ומיכי גוב, המפיק  שיחה על הפרויקט והראו חלקים אחדים מתוכו.
למרות שארבע עבודות הווידיאו המהוות את לב הפרויקט (אחת של בן רון והאחרות של אמנים אורחים ) עדיין לא הוקרנו הרי שהתכוונות הפרויקט, ועיצובו,מרשימים ביותר.  בן רון יצרה מודל פעולה שמיועד להוות פלטפורמה להשמעת קולם של מי שהושתקו ודוכאו , ולשיח על נושאים שלא נידונו ובעיקר ליצירת  תנאים לקשב והפנמה . בית חולים שדה X אימץ שיטות ונראות של  בתי חולים ומוסדות רפואיים אך פונה לטפל בנפש באמצעות אמנות ושיח במה שמכונה  Care-Kits. ההשאלה של שם ואופן פעולת אחד המוסדות המזוהים ביותר לטובה עם ישראל מבריקה . בית החולים מורכב מאזור קבלה ואזור טיפולי הכולל חדר המיועד להתבודדות ולימוד וממיטות טיפול המיועדות לצפייה . בכל ההליך מתלווה למבקשים להתרפא מלווה, מקבילה לאח או אחות . הנושאים שמטופלים בעבודות קשים (התעללות במשפחה , הכיבוש הישראלי של השטחים, חטיפת ילדי תימן , אלימות נגד טרנסג’נדר  ובן רון הדגישה שעמדת העבודה בנושאים אלו  ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים . הכוונה היא שהביאנלה תהיה תחנה ראשונה לפרויקט שימשיך לנדוד ויוצג במקומות שונים עם עבודות שונות  ולצדו מוקם מרכז מחקר לדרכים בהן אמנות יכולה לפעול  לשיפור חברתי .
מבחינות רבות הפרויקט הוא בן הזמן: חיזוק הקולות הנאלמים בשל אלימות פיזית או חברתית הוא מהסממנים המובהקים של זמננו (#metoo ) , ההבנה שיש צורך לרפא חוליים תרבותיים והתפיסות ההולכות ומעמיקות לגבי החובה של אמנות לקבל על עצמה , בניגוד לעבר אחריות מוסרית . ההתרחשויות הבינלאומיות האחרונות בנושאים של קבלת כספי תרומות ממשפחת סאקלר הן בבחינת כדור שלג מתגלגל.
עיצוב בית החולים

בכחול לבן עם לוגו הלקוח מסמל הצלב האדום העשוי כחול ומוצב בהסטה מעולה וכך גם הטקסטים שבפיה של ויקטוריה חנה המסבירה את שלבי הפעולה לצופים/משתתפים ומשמשת כפרזונטורית של בית החולים . היות ומדובר בהליך ארוך של מעבר מספר שלבים וצפייה בעבודות וידיאו ולעומת זאת מספר המיטות (המושבים עם מסכי צפייה ) הוא שנים עשר בלבד ניתן להניח שבביתן הישראלי ייווצר תור ארוך . תורים ארוכים, מוצדקים וכלל לא מוצדקים ) שימשו בביאנלות האחרונות  ככלי קידום יחצ”ני של מספר ביתנים לאומים . כאן דומה שההמתנה תצדיק את עצמה .

וונציה , 11 במאי – 24 בנובמבר, 2019

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

 סיור אמנות  ערב בתל – אביב סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
יערך  ביום רביעי,  22 מאי  2019 פרטים בקרוב .שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם להצטרפות לרשימת התפוצה.

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

Preparing for the Venice Biennale: Aya Ben Ron / Field Hospital X

Aya Ben Ron’s Field Hospital X, this year’s exhibit in the Israeli Pavilion at the 58th Biennale of Art in Venice, is promising. Ben Ron, Avi Lubin the curator, and Michi Gov the producer, presented the project.

Although the four video art pieces were yet disclosed, the overall concept and design are extremely impressive. Ben Ron’s platform gives voice to the silenced and repressed, creating room for undiscussed issues, but mainly encouraging attentive listening. Field Hospital X has adopted the methods and look of hospitals and medical institutions and employs what she calls “care-kits.” Borrowing the title and work mode from one of Israel’s most prestigious exports is a brilliant move. The “field hospital” in Venice comprises an intake area and care zone, with a seclusion and study room with a hospital bed designed for watching the screenings. Through each move, an escort similar to a nurse accompanies “patients.” Issues dealt with in the work are painful ones (such as domestic violence, the Occupied Territories, kidnapping of the Yemenite children, violence against transgender individuals), with Ben Ron emphasizing that the work takes a clear, unambiguous stance on these issues. The exhibition is intended to be only a first stop on a traveling project to be shown with different works, together with a research station set up to study ways in which art can generate positive social change.

The project is timely in many aspects: it reinforces the mute voices silenced by physical or social violence, which is one of the clearest signs of the times (metoo#), the understanding that we must heal social ills, and the ever increasing and deepening perceptions of art as obligated to take upon itself moral responsibility – in contrast to the past. The latest international events referring to the Sackler family’s philanthropic donations are gaining momentum.

The use of blue and white as the dominant colors, with a logo similar to the Red Cross but blue and tilted on its side, is superb design. The texts are excellent as spoken by voice artist Victoria Hanna explaining the stages to viewers/participants, as a kind of presenter for the hospital. Since participation involves a process with several stages and viewing videos, but there are only 12 treatment beds (seats with monitors), it may be assumed that there will be a long queue for the Israeli Pavilion. Long waiting lines (justified and unjustified), served as a PR tool for several national pavilions in the last Biennale. It seems to me that in this case, the wait will be justified.

The 58th Venice Biennale, May 11 – November 24, 2019

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

 סיור אמנות  ערב בתל – אביב סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
יערך  ביום רביעי,  22 מאי  2019 פרטים בקרוב .שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם להצטרפות לרשימת התפוצה.

Follow me on instagram:

 https://www.instagram.com/smadarsheffi/

Posted in Video | Tagged , , , , , , , , | Comments Off on לקראת : איה בן רון – בית חולים שדה| Aya Ben Ron / Field Hospital X

מיכה אולמן – ״רחוב גאולים, רמת השרון, 1974-1975״ | Micha Ullman -Geulim Street, Ramat Hasharon, 1974-1975

    ״רחוב גאולים, רמת השרון, 1974-1975״ עבודתו של מיכה אולמן תלויה במסדרון צדדי במוזיאון הרצליה. הכניסה למסדרון סמוכה לאולם הגדול בו  מוצג  מיצב הרצפה של אולמן , “בית משותף”, ובסופו מדרגות העולות לקומת הכניסה. המסדרון, חלל מעבר למשרדים ולאגף הנוער, מהווה תת מודע, מחובר – מנותק מחלל התצוגה המרכזי.  בחלל, הזנוח משהו, העבודה ״רחוב גאולים, רמת השרון, 1974-1975״, ארכאולוגיה אנושית ,היא כפחמים לוחשות סיפור על עבר, שייכות והמהלך האינסופי של בניה ופרוק. אפשר לחשוב אליה כמקבילה, באופן קצוב בזמן, לעבודה  בקבועה “יסוד” (1989), תוכנית קרקע של דירת ארבעה חדרים, המשוקעת  בשדרות רוטשילד בתל אביב. “יסוד”, נסתרת, הפשטה של בית,  פועלת כאזכור תמידי להזדקקות לבית בלב העיר שלכאורה הותירה מאחוריה את העבר הפגיע של תושביה. “רחוב גאולים ”  מנכיח את היות הבית הישראלי פרויקט בהתהוות תמידית.

Micha Ullman
רחוב גאולים. רשיונות בניה
אוגוסט 1975

האמנות  הקונספטואלית של אולמן, גרידים של צילום, וטקסט ותיעוד, אומרת שירה. מחומר יבש : דפי תקנות, בקשות היתרים, צווי משפט, אולמן מאיר ניסיון, ספק הרואי ספק נואש, לזכות באושר, להטיל עוגן.

Micha Ullman
רחוב גאולים. רשיונות בניה
אוגוסט 1975פרט

בשורת לוחות, מאין  לוחות  סיפור (story board)  שלא יתורגמו לסרט,  אולמן משרטט  שרשרת מעברים מבית דירות לבית סמי פרטי. חיכוך מתרחש בין מרחב פרטי, מוגן, מקום להשתבללות- התערסלות לבין מכבש הרגולציה המופעל במערך האישורים/איסורים הנוגעים לצורת הבית.
אולמן מתעד בשיטתיות כבקדחת חיפוש: אגף ימני ואגף שמאלי של בית משותף ברחוב רמב”ם  ב 1975 נבדקים בשורות  צילומי חללים זהים, מאוכלסים ולפעמים ריקים . בעבודה, המאופקת , המוסדרת, שנה אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים, הפוליטי זורם, צמיג, כלבה שמאיימת להתפרץ. בשנים בהן השבר בין הימין לשמאל הישראלי עוד נדמה היה לסדק ניתן לאיחוי, אולמן שואל שאלות על ריק ומלאות, על משמעות הבית.

_Micha Ullman
רחוב רמבם 6. בית משותף, אגף שמאלי 1975

דירות המשפחות דומות  עד כי  יש להביט בשימת לב כידי להבחין בהבדלים. “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו” משפט הפתיחה המפורסם של טולסטוי  ל”אנה קארנינה” מהדהד כאן. על המשך המשפט, “אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה” אפשר לחושב ככל שעבודת התיעוד של אולמן פונה מבית דירות לבתים פרטים, לחלומות אינדיבידואלים שמבקשים תבנית בחומר.
הקונקרטי והסימבולי ארוגים ללא הפרד: בלוח העוסק ברישיונות בניה, הדביק אולמן בקשה לצו הפסקת עבודה. לאחר פרוט “עבירות” על ידי פקח מודפס כחלק מהטופס “אני נשבע באלוהים שכל המפורט לעיל אמת”, כאילו בלוקים ובטון משקפים  שדות נצח רליגיוזיים ועבירת בניה מאיימת על סדר קוסמי.

_Micha Ullman
שכון המועצה, רחוב גאולים
1974

בצילומים של אולמן  הבתים הטוריים,  בהם רכש בית, נראים כבנויים על כלונסאות בקרקע בלתי יציבה. בשרטוט דקדקני הוא עוקב אחר השינויים מהבית המקורי שנבנה ב 1947 ובו היה רק חדר מגורים ומטבח, דרך תוספות  שיצרו שתי משפחות לפני שמשפחת אולמן נכנסה לבית ב 1974.
הקריאה בעבודה דורשת קשב, ירידה לפרטים, תרגול של סבלנות. עולמות נפרשים דרך השמות והמושגים והחלוקות, ושינוי היחס בין פנים לחוץ והזמניות הופכת לנוכחת, לחוסר יציבות, לאיום.

                                                               ***

“רחוב גאולים” אינה נמנית דרך כלל עם עבודות המפתח של אולמן. היא הוצגה בשלמותה פעם אחת בלבד, במבואה של צוותא,  בשנה בה נוצרה, כלומר כהערת שוליים, בדומה להצגתה כעת (אין זכר לעבודה באתר המוזיאון המרחיב על המיצב “דו-משפחתי | זירת האירוע”). אולמן יצר אותה לאחר סידרת פעולות האדמה

Micha Ullman
Yesod 1989

המוכרות שיצר בפרויקט מצר-מסר (במסגרת קבוצה שעם חבריה נמנו בין היתר אביטל גבע, משה גרשוני, דב אור-נר  ויחזקאל ירדני), מהפרויקטים הפוליטיים המרשימים שנעשו באמנות ישראלית. ב”גאולים” החול, החומר המשמעותי בעבודותיו, ברובד הקונקרטי והמטאפיזי, קיים רק במשתמע כחומר בניה. ב”רחוב גאולים” הפעולה האלכימית של אולמן, היכולת המופלאה שלו ליצור מטמורפוזה, מתבטאת בחיים ובמיסטיקה שהוא מפיח באוסף הפרטים והמסמכים, בשרטוטים ומדידות שמתוות קווי חלומות כמוסים, שהופכים לגרם מדרגות עליו מטפסות כמיהות.
ב”רחוב גאולים” אולמן מביט פנימה, תר אחר אחיזה כמו ב”יסוד” שנעשה כחמש עשרה שנים אחר כך, כמו “יום חול” הנפלא שיצר ב 1997, או בשולחן ההפוך – מראה בתערוכה “כלים שלובים” ב 2016. אולמן שחפירה, גריעה וחריטה הם מוטיבים חוזרים ביצירתו מאז סוף שנות ה 60 בודק את הבתים כמכלים לרוח, היכלות צנועים בעלי התכוונות גבוהה. כל לוח תיעוד, מציע תהומות אין חקר, נפתח, כמו דף גמרא, לפרשנות על פרשנות.

“גאולים” מוצג לצד התערוכה  מיכה אולמן | דו-משפחתי | זירת האירוע
אוצרת: איה לוריא ,מוזיאון הרצליה

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

 סיור אמנות  ערב בתל – אביב סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
יערך  ביום רביעי,  22 מאי  2019 פרטים בקרוב .שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם להצטרפות לרשימת התפוצה.

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

Micha Ullman , Profane , 1997

 

 

 

 

 

 

Geulim Street, Ramat Hasharon, 1974-1975

 Micha Ullman’s conceptual art, grids of photographs, text and documentation, is poetic. Out of the dry matter of pages of building regulations, permit applications, court orders, Ullman illuminates the heroic or despairing attempt to reach a state of happiness, of casting anchor.

Micha Ullman
_רחוב גאולים 1974 השוואה ל1947

In rows of images looking like a storyboard that was not made into a movie, Ullman delineates a chain of transitions from an apartment house to a semi-private residence. In the friction taking place between the private, protected sphere and the regulatory process steamrolling ahead with its system of permits and prohibitions regarding the form of the house.
Ullman documents methodically, feverishly searching: the right and left wings of a condominium on Rambam Street in 1975 are examined in a row of photographs of identical spaces, populated and empty at times. In his restrained, orderly work, one year after the disaster of the Yom Kippur War, there is a thick undercurrent of politics, like a dog waiting to attack. During these years in which it seemed possible to heal the breach between the Israeli Right and Left Ullman asks questions about the meaning of “the home.”

Mich Ullman
_רחוב גאולים. גדר 1974

Concrete and symbolic are inseparably intertwined: in the “board” engaged in construction permits, Ullman pasted an application for an Order of Work Cessation. After a detailed list of “transgressions” by an inspector printed as part of the form, “I hereby swear to God that all that is set forth here is the truth,” as if cinderblocks and cement reflect eternal religious fields and building infractions threaten the cosmic order.
The works require attentive reading, attention to detail, and an exercise of patience. Entire worlds unfold through the names, concepts, and divisions, in the change of relationships between interior and exterior, as transience becomes present, with its instability and threat.

***

In “Geulim Street,Ullman is introspective as he searches for a handhold, in the work Yesod [Foundation] made 15 years later, or the wonderful Weekday, 1997, or his Overturned Table-Mirror in the 2016 exhibition “Connected Vessels.” Ullman, whose motifs of digging, removing, and engraving reappear in his works since the late ’60s, examines the houses as containers for spirit, modest shrines with lofty intentions. Each documentation board offers bottomless opportunities for research, open like pages of the Talmud to interpretations of interpretations.

Geulim Street at the exhibition Micha Ullman | Semi-Detached | Scene of Events Curator: Aya Lurie, Herzliya Museum of Contemporary Art

ל “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

 סיור אמנות  ערב בתל – אביב סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
יערך  ביום רביעי,  22 מאי  2019 פרטים בקרוב .שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם להצטרפות לרשימת התפוצה.

Follow me on istagram 

 https://www.instagram.com/smadarsheffi/

Micha Ullman
רחוב גאולים. שינויים והוספות במנה הבית 1974 כל דייר

Posted in צילום | Tagged , , , | Comments Off on מיכה אולמן – ״רחוב גאולים, רמת השרון, 1974-1975״ | Micha Ullman -Geulim Street, Ramat Hasharon, 1974-1975

לשמור מרחק: על אינטימיות בציור עכשיו \ Keeping at Distance: On Intimacy in Contemporary Painting

“לשמור מרחק” היא תערוכה מביכה. ההצהרה  שבחירת האמנים והעבודות  היא על בסיס “העובדה הפשוטה שכולם מציירים, מניחים צבע כלשהו על משטח כלשהו, ומנסים, כל אחד בדרכו, להניח את הצבע הנכון במקום הנכון” כפי שכותבת האוצרת לייזה גרשוני בטקסט התערוכה, לא הופכת את הקבץ העבודות לסביר . כך, העבודות המוצגות של זהר פריימן, דמויות עם ראשי דוברמנים, פעם על פי  L’Absinthe  של דגה מ 1876, הם אמנות גרועה. לא “ציור רע” ולא סוראליזם, אלא ציור חלש ואגרסיבי עם אמירה שטוחה. אי אפשר להימנע  מלהשתמש כאן בשם התערוכה– כן, כדאי לשמור מרחק.

Zohar Fraiman, Meese, 125×85 cm, oil on canvas, 2018

הציורים של פריימן הם החלשים בתערוכה שמנוקדת בהחלטות תמוהות, צירופים בעייתיים ועבודות בינוניות. חלל המוזאון הקדמי חולק לחללי משנה לא רגולריים , כמו ניסיון מאומץ להראות מגניבים (או הד קלוש לאדריכלות הראווה של דניאל ליבסקינד או פרנק גארי?). החללים ו”הצמתים” הזוויתיים אינם יוצרים אינטימיות ואינם מחפים על העדר איכות ושיח בין העבודות. זיקות, ישירות או סמויות בין יצירות הוא מה שמבדיל תערוכה מתצוגה וכאן נותרנו עם השנייה.

Keeping at Distance: On Intimacy in Contemporary Painting Exhbition space

“מקטע”, עבודה של ערן רשף תלויה בקצה חדר עם עבודות של שרון אתגר ויערה אורן . ב”מקטע” מצוירות כנפות חלון עקור על רקע טפט. רשף, על הדיוק והדבקות בצורה, בניואנסים של אור וחומריות הופך את העקירה, את ההתקה מהמקום, לנוכחת עד תום. לצד העבודה, שזקוקה לשקט כאוויר לנשימה, תלויות עבודות אבסטרקטיות  חיוורות של אתגר, בינוניות כמו הסדרות שהוצגו בתערוכתה לפני כחצי שנה בגלריה עינגא (אז היה אפשר להתנחם בעבודות של קופפרמן שהוצגו באותו חלל), ועבודות מעניינות של אורן שחבל שהן מוצגות כך. הניב ‘מן הגורן ומן היקב’ מתאר את החלל היטב.
הצידוק לתלות את “אבא ואמא” מתוך ‘ללמוד כתיבה מעצים’, ציור של נורית דוד מ 1990 , לצד עבודות שלה מההווה נעלם מעיני.  לא עולה מכך השוואה ולא נוצרת תובנה

נורית דוד, ללא כותרת, 2018

נורית דוד, אבא ואמא מתוך ‘ללמוד כתיבה מעצים’, 1990

לגבי הדרך האמנותית המרתקת שעשתה  דוד לאורך שלושים שנים. ציורים של  פסח סלובוסקי, תלויים ליד העבודה “זוג” של אלכס ברויטמן והדבר אינו עשה חסד עם האמנות של איש מהאמנים . סלובובסקי, שבמיטבו יש לעבודותיו תנופה בארוקית וכאב אקספרסיבי מוצג כאן במה שנראה כמו קלישאה על עבודותיו שלו : אימפסטו צבע סמיך ופורמט לא רגולרי אך ללא העוצמה הזועקת.
יוסי מרק (אמן מצוין, שהצגתי בעבר) מציג חמש עבודות. “ספק”, דיוקן כפול של זוג בטקס כלולות, תלויה בכניסה לתערוכה וכך מולטה מהכאוס החזותי בה מוצגות ארבע עבודות נוספות של מרק ובהן  קלסתר אישה בסתיו חייה. ב”ספק” דחוסה דרמה ומקנן ייאוש. בצבעים של ה  under painting  הכתומים אדומים והלבנים השבורים, לוחש הזמן שמשתרע כמו שדה בור.

יוסי מרק, ספק, 2014, שמן על בד מוצמד לעץ, אוסף פרטי

בארבע דיוקנאות האישה מרק מצייר זקנה בהשלמה, ללא זעם או סלידה, אך גם ללא ייפויי. בקו  מרגש וצחיח באותה עת. פני האישה מאכלסים את החלק התחתון של העבודות כך שהיא כמעט חומקת, יוצאת מהתמונה, מטווח ראייתנו ובעיקר השגתנו. גם כאן חסרה האפשרות להתבוננות אינטימית וההסמכה לציורים של רונית גולדשמידט נדמה שנעשתה על בסיס המכנים המשותפים הקלישאיים ביותר.
“איש”  ו”נקודה בזמן”, שני ציורי דיוקן של ידידיה הרשברג בולטות גם הן לטובה (לצד עבודה שלישית חלשה יותר ) הרשברג יוצר זמן בינים, ספק לוכד תנועה כמו סטיל מסרט ובכל זאת יוצר משך כמו הרגע בו תו מוסיקלי נשאר תלוי באוויר. דיוקנאות  של רוני טהר לב עשויים היטב מבחינה ציורית, אך חסרים את אותה חיות פנימית שהופכת ציור ליותר מאובייקט.
מבחר העבודות של דוד ניפו עולה לאין ערוך על זה שהוצג בתערוכת היחיד הגדולה שנערכה בעקבות זכייתו בפרס שיף ב 2014 . דיפטיכון מ 2012- 2013 ובעיקר הציור “באור התכלת העזה ” מ 2018 מראים את כוחו .  ציור גדול של חדר אוכל, של אופיר בגון, יוצר רצון לראות עוד מעבודותיו.
ארם גרשוני, (גם אותו הצגתי בעבר) מיוצג במבחר גדול למדי של ציורים שרחוק מלהיות אחיד ברמתו. ביצים בציור קערת הביצים של גרשוני חסרות את המשקל, העגילות של ביצה, אותה תחושה של מודעות לשבריריות. גם “דיוקן סמי” הדמות נראית כאחורי מסך, מזוגגת. הדיוקן חסר את הדיוק המזוכך שיש בעבודה אלימה כמו “נסיגה” המשובחת,  בה נתח בשר מונח מטפטף על נייר והמוות נודף ממנו כמו אד מעל לקווים הישרים של מגירה, לוח וקיר. עוצמה זו יש גם בציור החסה היפיפה. אשר לעבודה לפי הולביין, ניכרת בה הווירטואוזיות של גרשוני והיא נותרת בדיוק שם – תרגיל מבריק.

`Regression ארם גרשוני,

השאלה האתית, של הצגה נרחבת כל כך של אמן על ידי בת זוגו במוזיאון ציבורי, פתוחה לדיון.
טקסט התערוכה אינו מאיר או מתיר את החיבורים הסתומים. לצערי , לא עלה בידי למצוא את הציטוט  של מוריס מרלו-פונטי “לראות, משמע לשמור מרחק” המשמש כמוטו לטקסט ולתערוכה כולה . לא זכרתי אמירה זו מכתבי פונטי וחיפוש מהיר בגוגל (על פי התרגום לאנגלית באתר המוזיאון) מביא באופן מפתיע, לראיון עם ארם גרשוני מ 2012 , בבלוג של Larry Groff צייר אמריקאי. בריאיון גרשוני מצוטט כאומר ” Merleau-Ponty says somewhere: “Seeing is keeping at distance.” מראה מקום מדויק יותר מ somewhere לא נמצא. (בהחלט יתכן שהוא קיים).
יחסי אמן ציור מתוארים באופן שטוח עם אמירות תלושות “זהו הערך התרפויטי הגדול של הציור כעשייה. הצייר מכונן יחסי “אני-אתה” (במונחים בובריאניים) מורכבים עם הציור, וגם הצופה ה”אחר” – את/ה, למשל, הצופה כרגע בציורים שבתערוכה זו – משתתפ/ת במשחק”. מה הכוונה “ערך תרפויטי”? ומה מאחורי  “אני ואתה” בציור במונחים בובריאניים? בשונה מאילו מינוחים אחרים ? מיותר לציין שאנחנו כל הזמן משתתפים ב”משחק”, בכל זאת, שייקספיר כבר ניסח זאת היטב לפני כמה מאות שנים.

Yedidya Hershberg,A Point In Time, 2017,Oil on canvas mounted on wood, 68.8 x 58.6 cm

בכל לב הסכמתי לפסקה הקובעת את המכנה המשותף בכך ש “כולם מציירים, מניחים צבע כלשהו על משטח כלשהו”. זו הגדרה  שאינה מספקת לתהליך האמנות. בהמשך הטקסט נכתב שהופעל רק קריטריון אחד ברור “קריטריון האיכות” כותבת גרשוני “מובן מאליו ועומד מעל לכל” . לא נותר אלא להרהר על מה היה מוצג בתערוכה לולא הופעל.

משתתפים : יערה אורן, שרון אתגר, אופיר בגון, אלכס ברויטמן, רונית גולדשמידט, ארם גרשוני, נורית דוד, ידידיה הרשברג, רוני טהרלב, יוסי מרק, עידו מרקוס, בעז נוי, דוד ניפו, פסח סלבוסקי, זהר פריימן, ערן רשף, לילית שמבון

אוצרת: ליזה גרשוני

מוזיאון פתח תקוה לאמנות
קריית המוזיאונים, רח’ ארלוזורוב 30, פתח תקוה
ב’, ד’, ו’, שבת – 10:00-14:00 ג’, ה’ – 16:00-20:00

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

 סיור אמנות  בתל – אביב סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
יערך ביום ביום רביעי,  10 לאפריל 2019 לפרטים שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם 

סיור לביאנלה באיסטנבול 15-19 ספטמבר2019
בהדרכת ד”ר סמדר שפי   

לפרטים והרשמה  לפנות לדניס או גל בטלפון  03-5260084    או במייל  mailto:denise@rimon-tours.co.il

דוד ניפו, באור התכלת העזה 2018

 

Keeping at Distance: On Intimacy in Contemporary Painting

 Keeping at distance is an embarrassing exhibition. The statement that the artists and the works selected were based on “the simple fact that they all paint, namely apply color to some surface, and attempt, each in his/her own way, to apply the right color in the right place,” as curator Liza Gershuni wrote in the exhibition text, does not transform the group of works into an acceptable exhibition.

Yossi Mark

Paintings by Zohar Fraiman, figures with Doberman heads, after L’absinthe (1876) by Degas, are bad paintings. Not “Bad Painting,” not Surrealism, but weak aggressive paintings with a superficial statement.   They are the weakest in an exhibition dotted with strange decisions, problematic installations, and mediocre works. Segment, by Eran Reshef, is hung at the edge of a room with works by Sharon Etgar and Yaara Oren. Segment depicts window panels extracted from their context and placed on a background of wallpaper. Alongside of the painting, in dire need of quiet, are Etgar’s pale abstracts, and an interesting work by Oren. Too bad they are displayed in such a way.
Yossi Mark (an excellent artist whom I have exhibited in the past) presents five works. Doubt, a double portrait of a wedding couple, hangs at the entrance to the exhibition, thus spared from the visual chaos in which Mark’s remaining paintings are displayed, four portraits of a woman in the autumn of her life. In Doubt, the drama is condensed and anguish lodges within it. In its red-orange and broken white underpainting colors, we can hear the whisper of time stretching out…

רוני טהרלב, נערה עם כוס סיגליות , שמן על בד,50 על 60 סמ

Aram Gershuni (whom I have also exhibited in the past) is represented by a large selection of paintings, from uniform in quality. The eggs in the painting of a bowl of eggs lack weight, roundness, and the sensation of fragility. There is refined precision in the violence in the superb work Regression in which a raw steak drips onto paper, while Death drifts out of it like vapor over the straight lines of a drawer, panel and wall. The ethical issue of such an extensive exhibition of works by a curator’s spouse in a public museum is open to discussion.
The gallery text neither illuminates nor cuts through the questionable connections. Regretfully, I was unable to find the exact quote by Merleau-Ponty which is the motto for the text and the entire exhibition. A quick Google search surprisingly brought up a 2012 interview with Aram Gershuni on American painter Larry Groff’s blog, Perceptual Painting. Gershuni is quoted in an interview with Elana Hagler as saying “Merleau-Ponty says somewhere: ‘Seeing is keeping at distance.’”  A more precise location than “somewhere” was not found (but may exist).
I wholeheartedly agree with the common denominator being “that they all paint, namely apply color to some surface” – but this is insufficient as a definition of the art process. The text continues, “It is not easy to specify the criteria which guided the choice of painters for the exhibition (other than the obvious criterion of quality which always comes first).” I dread the thought of what would have been displayed without this criterion being applied to the exhibition.

Curator: Liza Gershuni

Through June 29, 2019

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

 סיור אמנות  בתל – אביב סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
יערך ביום ביום רביעי,  10 לאפריל 2019 לפרטים שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם 

סיור לביאנלה באיסטנבול 15-19 ספטמבר2019
בהדרכת ד”ר סמדר שפי   

לפרטים והרשמה  לפנות לדניס או גל בטלפון  03-5260084    או במייל  mailto:denise@rimon-tours.co.il

דוד ניפו, דיוקן, דיפטיכון, 2012-2014

Posted in Uncategorized | Comments Off on לשמור מרחק: על אינטימיות בציור עכשיו \ Keeping at Distance: On Intimacy in Contemporary Painting

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art