“דברים שאנחנו זוכרים” ב CACR המרכז לאמנות עכשווית ,רמלה

Posted on September 10, 2019 by Smadar Sheffi

דברים שאנחנו זוכרים  דגנית בן אדמון | מתי אלמליח
תערוכת הפתיחה של CACR, המרכז החדש לאמנות עכשווית, רמלה.

דגנית בן אדמון ומתי אלמליח עוסקים באופן בו העבר ארוג בהווה, בהצטלבויות של תחושות והתרחשויות של עבר והווה. שניהם מתבוננים באדוות של הגירת הוריהם בתוך חייהם שלהם, נוגעים בחללים בהם הדחקה, כאב וספק.
פנינסולה (חצי אי) המיצב של דגנית בן אדמון, נסוב סביב רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר ב-29 בפברואר 1960, רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו. שליש מאוכלוסיית העיר נספתה, ועמם נמנו רבים מבני הקהילה היהודית ובהם כל קרובי משפחתה של בן – אדמון שנותרו במרוקו אחרי עליית סבתה. מהעיר, כפי שהייתה קיימת עד 1960, נותרו שרידים מעטים. העיר אגאדיר של ימינו נבנתה במרחק כקילומטר וחצי מהעיר העתיקה.

Dganit Ben Admon, Peninsula, 2019

ההיסטוריה הזו מהדהדת באופן מעניין את ההיסטוריה של רמלה. רמלה, העיר הראשונה שהקימו המוסלמים בארץ, נהרסה ברעידת אדמה ב 1068. ארבע שנים אחר כך הוקמה רמלה מחדש, במרחק קילומטר אחד מזרחה ובאזור זה מצוי מתחם המוזיאון בו ממוקם המרכז לאמנות עכשווית.
ערמות ערמות של כריות דקות מרכיבות ניצבות בלב המיצב פנינסולה . ספק הכנה למאהל לילי המוני, ספק מיבנים המדמים עיר רכה. על הערמות הללו מוקרן Once … Agadir, סרטו של זאק בנסימון (Jacques Bensimon), מ 1971. הסרט (27 דקות) מבוסס על חומר דוקומנטרי מדיווחים אחרי רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר ב 1960, לצד דימויים פנטסטים. רק לאחר שהשתמשה בו נודע לבן אדמון שהיוצר , שעזב את מרוקו לקנדה מיד לאחר רעידת האדמה, היה קרוב רחוק שלה.
סבתה של בן אדמון עלתה לארץ ב 1958 מאגאדיר ומשפחתה המורחבת נותרה שם, מתוך כוונה להגר לישראל בשנים שלאחר מכן. איש מהם לא ניצל ברעידת האדמה.
בן אדמון החלה לחקור את ההיסטוריה של רעידת האדמה במקביל להעלמות הזיכרון של סבתה, מי שנשאה את הזיכרון המשפחתי. למרות מימדי האסון, שנגע לרבים בארץ הוא נדחק מהתודעה הישראלית הדחקה שמתקשרת להדחקה העמוקה שישראל בהיותה על השבר הסורי אפריקאי עלולה לסבול רעידות.
רגעי שינוי קיצוני מכונים לעיתים קרובות “רעידת אדמה”. לבן אדמון, הסובלת ממחלה שכרוכה בכאבים פיזים עזים, התחוור רק בשנים האחרונות קנה המידה של האובדן וההדחקה בה חיו סבתה והוריה. חרדות שלה שנדמו תלושות קיבלו הסבר ויחד עם הצורך לשכך את כאביה הפיזיים, נוצרה כמיהה למקום עתיר רכות, לעיר הכריות. בפנינסולה, בן אדמון יצרה מעין מחסן חרום של כריות, ספק מקום החלמה, ספק ניסיון לסכור כאב. על אף זאת, חוזר ומוקרן בו שוב ושוב, הסרט כטראומה שמסרבת להעלם.

Dganit Ben Admon, Windsock,2019

“שרוול רוח”  2019 הוא פסל המורכב משרוול רוח , אזיקונים ועמוד מתכת המזכיר עמוד לתליית אינפוזיות ותרופות בבתי חולים . שרוולי משמשים בשדות תעופה לאיתור כיוון הרוח, סמני זרמים . כאן השרוול מוקשה , קפוא  כמו כנף פצועה של ציפור או מלאך. אסוסיאציה  נוספת היא לפרגמנטים של פיסול קליסי המוצגים מבודדים , מיותמים ונערצים במוזיאוניםברחבי העולם . יחד עם האזיקונים , והעמוד  בן אדמון יוצרת את המתח בין הוד לשבירות , בין נוסטלגיה  לקלאסיקה, לבחינה של תרבות שפשתה בה חולשה.

וְהַצְּלִילִים (נִשְׁמְעוּ) רְחוֹקִים רְחוֹקִים, תערוכת הצילומים של מתי אלמליח, נוגעת במחקר החזותי שלו בשיכפול ומחיקה. מתי אלמליח משתמש בדמויים שאמנם נשמרו על ידי הוריו וקרוביו אך נגזר עליהם להיות נשכחים. הוא הופך אותם לחומר בתיאטרון של זהויות: דמויות שמסתירות פרטי זהות או מגדר ונדמה שהן חסרות נגיעה ישירה בהווה, אילו מפרידה אותם חציצה נסתרת.

Mati Elmaliach, And the sounds (sounded) far, far away ,2019

ללא כותרות (ים וסולם), העבודה הגדולה בתערוכה, מתעדת גישור ולו זמני, על מרחק בין האמן ואביו. אביו, שהגיע לארץ ממרוקו בגיל 14, ענה על השאלה מה זכר מילדותו, שזכרונו היחיד הוא הים. בפעולה אלגנטית בפשטותה הציב אלמליח בחוף ימה של עכו מסגרת עץ ובה צילום מחופה של העיר סאפי, בה נולד אביו. ההסתתרות והטשטוש מקבלים מימדים דרמטיים בשל ההתרחשות בים שנחשב אינסופי ועטור מיתוסים של אובדן ושיבה, ולידה.
עבודה בה נראית חתונת סבתו וסבו תלויה בפינת חדר ובתוכה מראה שחותכת את הדימוי אך גם מכפילה את הזוגיות, ואת השיטה הפטריארכלית. מעבר לפורמט הבלתי רגיל של העבודה שגורם לדימוי נוכחות עזה, סמכותית ברוח הסדר ההיררכי מסתמן בו, הרי המראה הופכת אותו למקום בו ניתן להטמע, להביט מבעדו, וכך לסדוק דווקא בדימוי השמרני כל כך, את היררכית ההתבוננות בצילום. סימבולית נפתחה אפשרות להשתעשע עם לינאריות הזמן ועם ההקפאה, המוות שאורב בצילום.

Mati Elmaliach .
2018 Untitled (Sea and ladder) Photograph. Inkjet print on archival paper 140 x 200 cm

שם התערוכה לקוח משיר של עדי קיסר. בשיר “שחור על גבי שחור” (כשם ספרה הראשון של המשוררת שראה אור ב 2014) היא מספרת על מחסום השפה והרגש, בינה לבין סבתה שדיברה תימנית בלבד. אלמליח הוסיף את הסוגריים, ממסגר את המילה “נשמעו”, חוסם צליל, מכפיל, סימבולית-חזותית, את הריחוק של צליל עליו מדובר בשפה מילולית.

***

המילה “אנחנו” אינה מילה שגורה בדיבור על אמנות. אמנות מטבעה עוסקת בהשקפה וחוויה של אינדיבידואלים. ההחלטה להשתמש בה בכותרת התערוכה היא בבחינת פניה ישירה לקהל, בגוף ראשון רבים, להתבונן במה שנזכר ומה שנשכח, במה שהודחק.

                                                                                                                         אוצרת ד”ר סמדר שפי  

CACR המרכז לאמנות עכשווית רמלה
א-ה 11:00 – 15:30 , יום ו בתיאום מראש

 קבוצת בוטיק לסיורי אמנות עם דר’ סמדר שפי
עונת 2019- 2020  סיורי בוקר

8 מפגשים בין סוף אוקטובר 2019 לסוף מאי  2020 .
המפגשים יערכו בימי שלישי בבוקר 11:00 – 13:00 באזור גוש דן. לפרטים שילחו הודעת Whatsapp עם כתובת האימייל שלכם לקבלת כל הפרטים .

הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה. לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whats app ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

Things We Remember

 Dganit Ben Admon | Mati Elmaliach

Curator: Dr. Smadar Sheffi

The word “we” is rarely used in the discourse on art, since art, by its very nature, relates to the worldview and experience of individuals. Using the word “we” as part of the exhibition title is a direct appeal to the audience to observe what is remembered, what is forgotten, and what is repressed.

Both artists in the CACR’s inaugural exhibition address the manner in which the past is interwoven in the present. Dganit Ben Admon’s installation Peninsula centers around the earthquake which shook Agadir on February 29, 1960 – the most severe earthquake in the history of Morocco. One third of the city’s residents perished, including many Jewish residents, among them all of the Ben Admon relatives who remained in Morocco after the artist’s grandmother emigrated to Israel. Few remnants survived from Agadir as it used to be; the present city was built at a distance of about 1.5km from the old town.

Dganit Ben Admon, Peninsula, 2019

This history resonates in an interesting way with the history of Ramla, the first city established by Muslims in Palestine-Eretz Israel. Ramla was destroyed by an earthquake in 1068, and was rebuilt four years later, one kilometer eastward of the original location. It is in this area that the Ramla Museum complex is located, within which is the new CACR-Contemporary Art Center Ramla.

The photographs in Mati Elmaliach’s exhibition, And the sounds (sounded) far, far away continue his visual research on replication and erasure. The large work in the exhibition, Untitled (Sea and ladder), documents an art action in which Elmaliach and his father placed a wooden frame on the Acre beach, imprinted with the image of the Safi beach in Morocco where the elder Elmaliach grew up. The image of the sea is doubled, and part of the actual sand is hidden; memory is present and fragile, held on thin wooden poles in an infinite present.

Mati Elmaliach Untitled
Photograph and carpet
97 x 70 cm
2019

Posted in Uncategorized, Video, וידיאו, פיסול ומיצב, צילום | Comments Off on “דברים שאנחנו זוכרים” ב CACR המרכז לאמנות עכשווית ,רמלה

ZOOM 2019 אמנים ישראלים צעירים |ZOOM 2019 – Young Israeli Artists

Posted on July 31, 2019 by Smadar Sheffi

תערוכת זום 2019 מוצגת במוזיאון הטבע ע”ש שטיינהרדט. הפרדוכס מובנה לתלפיות : תערוכת האמנות של פרויקט שנועד לתת במה “לאמנים צעירים מצטיינים” (לשון הקטלוג) נערך במוזיאון שהאנכרוניזם שלו זועק לשמים. ההקמה  (ב2018 ) של מוזיאון טבע עמוס פוחלצים (חיות מתות) , שהדימוי המוביל שלו לאירועי הקיץ הוא לא פחות מצייד פרפרים, מופרך ופרובינציאלי באופן מקומם ממש.נראה שהמטרה המרכזית של הבניין הענק הייתה להיות “כמו :כמו המוזיאון לטבע בלונדון  ( נוסד 1756 ) או בניו יורק (שאבן הפינה שלו הונחה ב 1874 ). כיום ,כשאמצעי ההדמיה משובחים ומתפתחים אין מניעה  ליצור מוזיאון טבע שאינו בית קברות גדול ממדים . המוזיאון המצוחצח חסר אפילו את החן האפלולי משהו שיש למוזיאוני הטבע הוותיקים בארץ, בית חנקין (1949) , בית אוסישקין בקיבוץ דן 1955  ומוזיאון הטבע בירושלים (1962) .

Shmuel Goldstein, Mobqueens, 2018

ההצבה בתוך החלל טעון הבעיות יכולה להיות מעניינת אך רק חלק קטן מ”זום” מתייחס לחלל בו הוא נמצא ומפיק ממנו משהו שהוא מעבר למרחב ממוזג היטב. התערוכה היא הקבץ עבודות של בוגרי אקדמיות לאמנות משלוש השנים האחרונות שרובן הוצגו כעבודות גמר  בתערוכות הבוגרים השונות . יש מעט הפתעות  אך בהחלט לא מעט עבודות שכדאי לראות . מבחינת התפתחות אמנים זו במידה רבה הפחות מעניינת – עבודות הגמר נעשות בהשפעה ניכרת של מורים ומסגרות והשאלה המעניינת יותר היא לא היכן הבוגרים מיד עם סיום הלימודים אלא כעבור חמש שנים , אחרי שהחלו ליצור מתוך מטענים שהתגבשו מחוץ לכותלי מוסד זה או אחר .הסרט “נדבקת” של מורן אסרף הוא יצירה מצוינת שאכן מתחזקת בשל ההצבה שלה במרחב סרטי וידיאו על טבע , במיוחד חיים תת מיימים.

אסרף היא אמנית שהעיסוק שלה בפמיניזם מרתק וכך גם השימוש שלה בחומרים. היא  מזוהה עם  עבודות צמר פלדה וספוגים( “סקוץ”’) . ב”נדבקת” היא משתמשת בסוכריות צבעוניות זולות, עתירות צבעי מאכל ומודבקות על שוקולד שמכסה קטע מפניה . הסוכריות הן אלו שמשתמשים בקישוטי עוגות לילדים , אסתטיקה צבעונית , צעקנית, פשוטה.  בהקשר מוזיאון הטבע הסוכריות נראות כאלמוגים שהשתבשו והעין שנפקחת חליפות כחיה תת ימית מוזרה , דוחה ומושכת . הקירבה לפרקטיקה של פורנוגרפיה מרתקת : אסרף מצמצמת הוויה נשית לעין ללא רגשות, ללא חיים אינטלקטואלים , הופכת אותה לחפץ מפורכס . השפע , המתיקות החונקת שאפשר כמעט לחוש בה מכבידה על האפשרות להשיר מבט , מגבילה את החופש של העין להביט ולנדוד. אסרף ממשיכה את המסורת הארוכה של שימוש במזון בעבודות ווידיאו הדנות בפמיניזם בהם “המטבח” של מרתה רוסלר Martha Rosler, Semiotics of the Kitchen (1975), או המזון הבסיסי וקריאה וולגרית שלו כמו של ב Sarah Lucas, Two Fried Eggs and a Kebab, 1992.אסרף הפכה עצמה למאין “הפתעה “בתוך עוגה, דימוי של פורנו ומרומז יחד עם כל המשמעויות הנוספות של עין מעין ההשגחה ועד עין הרע . ראי הנפש כורעת תחת העומס המחניק של מתיקות , עודפות וריסון ההופך את פקיחת העין , לראות, לחוש , להתבונן לפעולה מאתגרת.
המיצב חדר המגורים של ג’נאת אמארה ובו וידיאו בו היא עושה שימוש  בתבנית של סרטי שהידים הוא עוד עבודה בולטת .בווידאו אישה מדברת על רצונה להשתחרר ממסגרת חייה הביתית שמרנית אך גם דבקה בה .”כל הדברים שראיתי” של נגה מזרחי מורכבת ממנגנוני שעונים מתקתקים שיוצרים את שם העבודה בברייל. זו עבודה קונספטואלית מעניינת צרוף של דיבור על עיוורון , שליטה וזמן ובכך היא יוצאת דופן בשורת העבודות המעוגנות כל כך בהוויה

Jannat Amara, 2018

המקומית .  יובל אצילי מציג עבודות אחדות שמעידות על איכות ומעודנות של עבודותיו . “מריונטה וחן” דיפטיך ווידאו של נער שיכור וציפור מתה שמופעלת כמריונטה, דוחה , מקסים, ניהיליסטי . ההשפעה של פסי גירש , מורתו של אצילי מורגשת היטב . גם ה”מובקווינס” אוביקטים כמעט אבסורדיים שיוצר שמואל גולדשטיין מעניינים . השם הוא צרוף של טבעת מביוס (צורה דו-ממדית שיש לה צד אחד בלבד) והמילה דראגקווין . הם מזכירים את האובייקטים של מרת אופנהיים ולא פחות  מאשר את בובות הפוני ארוכות השער המלאכותי שפופולריים כבר שנים כנלווים לברבי.
המוזיאון המוזר עם התערוכה המשתנה מבחינה איכות מקבל ברגעיו הטובים משהו מתחושת “חדרי הפלאות ” שניקדו את אירופה החל במאה ה16 , בחלקים אחרים נותר רק לתמוה , שוב, על   מבנה מוזיאון הטבע ותכניו הקבועים .

אוצרות גילה לימון, טל בלכר

 סיור ערב בתל – אביב
– סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
  רביעי, 21  אוגוסט 2019

לפרטים והרשמה שילחו Whatsapp ל 0507431106

–
הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה. לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whats app ל 0507431106

בעקבות שינוי מועד הנסיעה עכב  הבחירות :
התפנו שני מקומות אחרונים לסיור לביאנלה באיסטנבול
18-22 ספטמבר 2019
בהדרכת ד”ר סמדר שפי   

לפרטים והרשמה  לפנות לדניס או גל בטלפון  03-5260084    או במייל  mailto:denise@rimon-tours.co.il

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

ZOOM 2019 – Young Israeli Artists

This year’s exhibition venue is the Steinhardt Museum of Natural History, of the Tel Aviv University. Paradoxically, the project intended to provide a platform for outstanding young Israeli artists (as stated in the catalog) is being held in a museum which is practically the embodiment of anachronism. The Nature Museum, established in 2018, overloaded with   taxidermy exhibits (stuffed dead animals), whose branding image for their summer activities is none other than a butterfly catcher, is provincial beyond imagining, in a truly enraging way.

Shmuel Goldstein, Mobqueens, 2018

Installing the young artists’ work in such a space could be interesting, but only a small portion of the ZOOM participants refer to the venue to get something more out of the place than merely a well-airconditioned space.

Moran Asraf’s video Sticking (2018) is an excellent piece, which becomes stronger due to its placement in the area where nature films are screened, especially underwater creatures. Asraf is an artist whose engagement with feminism and with materials is fascinating. Her previous artworks were made of steel wool and Scotchbrite scouring pads. In Sticking, Asraf uses cheap colorful cake decorating dots with lots of food coloring, stuck to chocolate spread over part of her face. In the context of the Nature Museum, the candies look like disrupted corals, while the blinking eye seems like a strange underwater inhabitant, simultaneously attractive and repulsive. The closeness to pornography is evident as she compresses the female experience into an emotionless eye. Asraf continues the long tradition of using food in video art alluding to feminist issues, such as Martha Rosler’s Semiotics of the Kitchen (1975), or Sarah Lucas’s vulgar reading of the basic food items Two Fried Eggs and a Kebab in her 1992 video with that title.  

Jannat Amara’s installation Living Room includes a video using the template of the shahid declaration, another outstanding work in the exhibition. In the video she talks about her desire to be free of the conservative domestic role placed on her. Noga Mizrahi’s All the Things I Saw is composed of ticking clock mechanisms forming the title of the work in Braille. This is an interesting conceptual work which combines the addressing of sight, control, and time, thus she is the exception to the works so anchored in the local experience.

 סיור ערב בתל – אביב
– סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
  רביעי, 21  אוגוסט 2019

לפרטים והרשמה שילחו Whatsapp ל 0507431106

–
הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה. לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whats app ל 0507431106

בעקבות שינוי מועד הנסיעה עכב  הבחירות :
התפנו שני מקומות אחרונים לסיור לביאנלה באיסטנבול
18-22 ספטמבר 2019
בהדרכת ד”ר סמדר שפי   

לפרטים והרשמה  לפנות לדניס או גל בטלפון  03-5260084    או במייל  mailto:denise@rimon-tours.co.il

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

Posted in Uncategorized | Comments Off on ZOOM 2019 אמנים ישראלים צעירים |ZOOM 2019 – Young Israeli Artists

תערוכת בוגרי בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר 2019 ’Shenkar graduates

Posted on July 23, 2019 by Smadar Sheffi

 שלוש שנים אחרי פרשת הצנזור  העצמי המביש שהופעל בשנקר על ידי ההנהלה, ברשות יולי תמיר ובלי שאנשי מחלקת האמנות יעלו על בריקדות,   תערוכת בוגרי בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר השנה מציגה  עבודות שיש להן הקשר פוליטי מובהק. יתכן והתערוכה הייתה  נתפסת כמלהיבה יותר לולא עמדה בצל התערוכה הטובה שהעמידה השנה המחלקה לאמנות בבצלאל. את הכותרות (המעטות) קיבלה עבודה דקלרטיבית, במידה רבה אנקדוטה, שיצרה  אלנה שטלצר. המדובר בחנית ענק החודרת את חזית הבניין עוברת דרך הרצפה, ובולטת מגגו כמו  תורן עליו התנוסס דגל שחור. הפרסום נבע בעיקר מדרישה לא נבונה  של עיריית רמת גן להסיר את הדגל.

              מיצב  של לובנא עוידאת היא העבודה הבולטת בתערוכה. לצד ברכת תפוחים   צפים בזרמי מים, ניצבים מבני עץ עשוי שכבות ומכופף לגלים וצורות המעלות על הדעת אדריכלות (או ריהוט סקנדינבי של שנות ה 50 וה 60) לחלק מחוברים כלי מלאכה בעץ כמו כליבה גדולה, ובצד ניצבת ערמת ארגזי קרטון לבנים עם תפוחים. כוחה של 

העבודה בכך שהקריאה הפוליטית, הבעלות על מה שטופח כמותג של תפוחי רמת הגולן הוא רק אחת האופציות. עוידאת היא מהקהילה הדרוזית בגולן  החיה במקום מאז המאה ה 15. כיום רק חלקם אזרחי ישראל. היא משתמשת בתפוחים, המזוהים כגידול ויצוא דרוזי מרכזי, להתבוננות בשאלת זהות.  על התפוחים שהיא מציגה את אין מדבקת מותג והמיצב מרמז לבית אריזה. בעבודה היפה הפועלת על כל החושים, עם רחש מים וריח תפוחים, עוידאת מפנה מבט לשאלת הזהות והשייכות  הדרוזית אבל גם לשאלות של שימור סביבה ומלאכות מסורתיות. התפוח נושא על כתפיו המעוגלות מיתוסים מפרי עץ הדעת מחולל החטא הקדמון, תפוח שהמריבה הובילה למשפט פריס (ומלחמת טרויה), דרך תפוח המוות המורעל של

Lobna Awidat , 2019

שלגיה,  תפוח הסיכון והדיוק של ולהלם טל, וכמובן התפוח של ניוטון. עוידאת הופכת אותו  למקבילה לתפוז ולצבר שהפכו סמלי שהבעלות הסימבולית  עליהם הפכה למחלוקת בין יהודים ללא יהודים. שטים במים הם מכניסים משהו מזיכרון הסרטים הבארוקיים – מצמיתים של פיטר גרינאווי (מ”טובעים במספרים” ועד  A Zed and Two Noughts)   אבל גם של  ברכות הכלים הצפים כשל Céleste Boursier-Mougenot הצרפתי. יחד עם עבודות העץ היפיפיות עוידאת יוצרת סביבה מתעתעת, שובת לב וטורדת.

עוד גופי עבודה בולטים הם הציור של אימרי פניאל העוסק במיניות מודחקת בחברה הדתית היהודית ממבט גברי .

Elad Amsalem ,2019

העבודות הצבעוניות מאד (אם השפעה ניכרת של Njideka Akunyili Crosby   וגם אלה אמיתי סדובסקי) , והציורים הגדולים של אלעד אמסלם שיהיה מסקרן מאד לראות לאן יתפתחו. הציורים של אמסלם  על לוחות דיקט גדולים מאד אמנם מאופיינים בסגנון הפיגורטיביות “הגמישה”, זו שבין שי אזולאי, יוסי קריספל, זויה צרקסקי ואחרים הפך למכנה משותף , מאפיין דורי אך יש בהם עוצמה ומאפיין נוסף, קומפוזציוני בעיקר שמייחד אותם. הפיסול של עבד אלמג’יד שלבי

Abed Elmajid Shalabi, 2019

מרתק. הוא עושה שימוש בחומרי בניה וכלים סניטריים באסתטיקה של חדרי כושר ויוצר דיוקן מודרני של איש ללא תכונות, תולדה של מסעות מיתוג ופרסום.  גני לבדב מציגה ווידיאו על ניילון נצמד. דמות אישה נושמת, נאבקת על הנשימה המוקרנת על החומר הטעון במוות ומחנק יוצרת דימוי מסויט של אסון ממשמש.

אוצרים :חנה פרוינד-שרתוק, גל וינשטיין, עדי ברנדה

 סיור ערב בתל – אביב
ZOOM במוזיאון הטבע וביקור באוסף פרטי מרהיב של אמנות מאפריקה.
– סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
היום –  רביעי, 24  יולי  2019

להרשמה שילחו Whats app ל 0507431106

–
הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה. לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whats app ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

Jenny Lebedev , 2019

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 Shenkar graduates’ 2019

Three years after the disgraceful episode of self-censorship of the Shenkar graduates’ exhibition by the administration, the current exhibition of the graduates of its Multidisciplinary Art Department is presenting a few works with an obvious political connection.

Elad Amsalem ,2019

An installation by Lobna Awidat is the outstanding artwork on view. Alongside of a pool in which apples float in streams of water, standing wooden structures made of layers bent into waves and forms that are reminiscent of architecture (or Scandinavian furniture of the 1950s or ‘60s). Some have woodworking tools attached to them. The power of the work lies in that political reading, the ownership of what has been nurtured as a brand for the apples grown in the Golan Heights is just one option. Awidat is from the Druze community which has lived in the area since the 15th century; at present, not all Druze are Israeli citizens. Awidat uses the apples, identified as a main Druze crop and export, to contemplate the issue of identity. In this beautiful work involving all of the senses, with the noise of the water and the scent of the apples, she turns her gaze to the issue of being Druze but also to environmental conservation and traditional crafts. The apple bears myths, from the Tree of Knowledge and Original Sin, the Apple of Discord and Trojan War, through Snow White’s poisoned apple, William Tell’s apple and precision shooting, and, of course, Isaac Newton’s apple. Awidat has transformed the apple into a parallel to the orange and the sabra whose ownership over their symbolic value has become a bone of contention between Jews and non-Jews. The apples floating in water brings to mind something from a memory of the baroque and frightening films by Peter Greenaway (from Drowning by Numbers through A Zed and Two Noughts) as well as the pools with floating vessels by Céleste Boursier-Mougenot. Together with the lovely woodwork, Awidat has created an illusionary, captivating, and disturbing space.

Abed Elmajid Shalabi, 2019

Elad Amsalem’s large-scale paintings are among the other stand-out works. It will be interesting to see in which direction they will develop. Painted on large plywood panels, although they may be characterized as having a “flexible” figurative style, the generational common denominator between Shai Azoulay, Yossi Krispel, Zoya Cherkassky and others, Amsalem’s paintings have power and something additional, a compositional element that sets them apart. Abed Elmajid Shalabi’s sculptural work is fascinating. He uses construction materials and sanitary installations with fitness center aesthetics to create the modern portrait of a man without qualities, the outcome of branding and advertising journeys. Jenny Lebedev screens her video on plastic wrap. The image of a woman struggling to breathe on material associated with death and suffocation creates a nightmare feeling of impending doom.

Curators: Chana Freund-Shertok, Gal Weinstein, Adi Brande

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , , , , , , | Comments Off on תערוכת בוגרי בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר 2019 ’Shenkar graduates

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art