החלון | The Window

English follows Hebrew

במיטבן העבודות של מוהאו מודיסקנג הן איים של יופי, מסויג, מושך ותיאטרלי באופן בלתי מתנצל. מודיסקנג  הוא  אמן דרום אפריקאי שנושאי זהות, גזענות, וניצול  חוזרים בעבודותיו ונובעים מההיסטוריה המזוויעה של דרום אפריקה, ואפריקה בכלל, במאות האחרונות. הוא פועל בסדרות כשכל עבודה מחזקת את האחרות והשפה  הצורנית מתגבשת לשורת תנועות במרחב הצילומי, כשהן בונות ומכחישות אותו בה בעת.
חזקות  במיוחד הן שלוש עבודות שכותרתן  Passage 2017. העבודות הוצגו בביאנלה בוונציה בביתן של דרום אפריקה בשנה בה נוצרו. לצידן הוצגה עבודת ווידיאו שהצילומים המוצגים כעת הם סטילס מתוכה וכאן מקבלים משמעות אוטונומית. בשלושתן נראות דמויות בסירות, מצולמות במבט מלמעלה ועשויות בצבעי שחור ולבן דרמטיים ועמוקים בוהקים. משטח העבודות המבריק כמראה משקף את הצופות הצופים שנבלעות בתוכו  וכך נוכחות  במה שנדמה כטקס (עבודת הוידיאו המוצגת בתערוכה Inzilo ,2013 מתייחסת לטקס אבלות שמודיסקנג שואל דרכו גם לגבי דיכוי מגדרי שעה שהוא מצבע טקס שנעשה על ידי נשים) .

הקריאה המיידית, המתבקשת וההכרחית של הטריפטיך Passage היא בהקשר ההגירה מאפריקה כך נכתב בטקסט התערוכה. עם זאת, בנוסף להקשר זה, השכבות הנוספות בעבודות מרתקות והן שהופכות אותן להרבה יותר מאשר עבודות מחאה או נהי על המצב היום וההיסטוריה העקובה מדם של הובלת עבדים מאפריקה. האסוציאציות לאמנים כמו בויס, גיימס לי ביירס, וגם ביל ויולה ואולי מרינה אברמוביק מרתקות.

Mohau Modisakeng, Passage 4, 2017 Inkjet print, 150 x 200 cm

הסירות, (שלושת הדמויות הן בסירות זהות), יוצרות הילה, מעטפת סביב הדמות כמו חלל המתואר סביב קדושים ,הספינות הופכות לסירות גאולה ומוות , עם נרצה תיבות הצלה כמו תיבת משה ביאור (שיש בה זיכרון תיבת נוח). בכל עבודה דמות אחת בסירה, בשונה מתיאורי ספינות הפליטים , או העבדים, הצפופות שחוזרות בתיאורי אמנים רבים בשנים האחרונות הנסמכים או משתמשים בצילומי מציאות. מודיסקנג ממקם את הדמויות במציאות סימבולית, והופך אותן לגיבורים במסורת אודיסאוס במסע חיצוני ופנימי.
ב Passage 4 נראה גבר לבוש חליפה שחורה וחבוש כובע כשמעליו עף עיט. צילו הענק של הטורף המלכותי כל כך נח על הסירה ליד צילו של הגבר שנראה נתון במעין ריקוד, אוחז חבל הקשור לסירה כאילו היה שולט בה, או מנסה לשלוט בתנועתה. הסיטואציה טעונה: גבר בבגדים/מדים של כוח ושל תרבות מערבית היחסים לא ברורים עם העיט שהוא סימלם של אינסוף מוסדות כוח מערביים ולא מערביים. מודיסקנג מפעיל שורת אסוציאציות החל ממקומו של העיט בתרבות מערבית וכאן כמי שמטיל צל מאיים על אדם שחור , דרך הקשר (בעייתי וחלקי) לעיסוק הפסיכואנליטי של פרויד בזיכרון ילדות של לאונרדו דה וינצי על נשר (ציפור שעמים רבות מבלבלים עם עיט) שזנבו ליטף את פיו , ועד לעיט ששימש כציפור ציד באזורים רבים באסיה . היחס בין הגבר לציפור, בין השיט לתעופה, התחושה האבודה של הסירה וההתכוונות הגדולה של מעוף הציפור פותחים רבדים נרחבים בעבודה.

Mohau Modisakeng, Passage 8, 2017 Inkjet print, 150 c200 cm

במרכז טריפטיך העבודות,  בעבודה ששמה 8 Passage , שוכבת אשה בעיניים עצומות, מצב שינה, מוות או אינטרוספקציה בסירה . מעל ראשה היא מחזיקה מניפה שוט ארוך שבתנוחת השכיבה הופך לקו מת. הדמות של האשה חידתית , בבגדים שנראים ספק בגדי משרתת ויקטוריאנית ספק בגדי בורגנות מעבר לא ספציפי ועליהם , בולטת שמיכה – צעיף בדגם צמחים ומשבצות שנראה שלקוח מעולם אסטטי אחר. מצב החלימה, התודעה הבלתי רגילה חוזר גם ב Passage 6 , חלקו הימני של הטריפטיך בו נראה גבר שכוב תוך הסירה המלאה מים. בבגדיו הרטובים עוטפים את גופו הצף כמו גלימות קדושים בתיאורי עליה לשמים.  פניו מעל המים , משאירים מקום לאמביוולנטיות בשאלת מותו או חייו. המטריה, הרקויזיט של דמות זו, והתאטרליות של מודיסקנג כאמור קוראת להתבוננות כזו באובייקטים בעבודותיו, נראית ככלי ציד, חץ אך היא כאמור מטריה שניאית אבסורדית ועלובה כשהיא ספוגה מים.
הטריפטיך יכול להיקרא כהצעה של גלגול, מטמורפוזה, כשם עבודה אחרת של מודיסקנג. הגברי והנשי, החיה , הצד והניצוד במצב תלישות וחרדה. הים סביב הסירה, אותו מיכל מכיל תודעה מסוכסכת, משתנה מים אפל, לים עם אדוות ואור ליד הסירה שבה אישה, לים מנוקד בועות קצף בעבודה השלישית של הדמות הספק טבועה. המפגש של הצופה עם האני בתוך העבודות האלו אינו מותיר מקום להימלט מהתחושה של מפגש מערער עם מצב שמאתגר חלוקות יסוד של מצבי הצבירה של הקיום.

אוצרת: עדי גורה
גלריה ברוורמן, רחוב אילת 33 ,תל אביב

האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
  אגון שילה, אוסקר קוקושקה : אלימות, ארוטיות ועירעור.
24   אוגוסט 2020 ,יום שני – 20:00

שני אמנים אקספרסיוניזם, שפעלו במעבר מתקופה שבעה ומסואבת לרגע השבר של מלחמת העולם הראשונה.  נתבונן ביחסי שילה וקלימט , נבחן את הקשר של קוקושקה לתיאטרון ונמקם את העבודה של שניהם בהקשר התרבותי אינטלקטואלי של וינה המסוכסכת והמרתקת של פרויד, וינינגר, שניצלר ורבים נוספים.
להרשמה שלחו אישור תשלום עם טלפון וכתובת אימייל שלכם ל WhatsApp       0507431106
המחיר להרצאה 75 ₪ . אורך המפגש כשעה ורבע .
תשלום ב PAYPAL  BIT או בהעברה בנקאית.
לינק למפגש ב  ZOOM ישלח לאחר קבלת אישור התשלום, כארבע שעות לפני המפגש .

Mohau Modisakeng, Passage 4, 2017 Inkjet print, 150 x 200 cm

Mohau Modisakeng

The artworks by Mohau Modisakeng (b. 1986, Soweto, South Africa) are islands of beauty – restrained, attractive, and unashamedly theatrical. Themes of identity, racism, and exploitation reappear in his works, arising from the terrible history of Africa over the centuries, and South Africa in particular. His series consist of works that reinforce each other, formulating a language through a series of gestures in the photographic space, simultaneously structuring and denying it.

Mohau Modisakeng, Passage 4, 2017 Inkjet print, 150 x 200 cm

The three pieces titled Passage (2017) are especially strong, and were exhibited at the Venice Biennale that same year, at the South African pavilion. The photographs on view in the current exhibition, stills from the video work screened at the Biennale, take on autonomous meaning. All three photographs depict figures in boats, from an overhead point of view, all in dramatic, glistening, deep blacks and whites. The mirror-like surface reflects viewers who become swallowed up in the work, being made present in what seems like a ceremony. The immediate and necessary reading is in the context of emigration from Africa, as stated in the gallery text; and yet, in addition to this context, the additional layers in the work are mesmerizing, transforming them into much more than works of protest or lamenting about the current state of things and the terrible toll of the slave trade on Africa. There are fascinating associations to artists such as Beuys, James Lee Byars, as well as Bill Viola and perhaps Marina Abramovic.

The boats (identical in all three photographs) create a halo enveloping the figures like the space depicted around saints. The boats have become transformed into ships of redemption, or death, or perhaps rescue vessels like Baby Moses’s basket on the Nile (with its memory of Noah’s Ark). Each boat bears a single figure, in contrast to depictions of refugee boats, or crowded slave ships, as portrayed by many artists in recent years who based their works on old photographs or actually incorporated old documents. Modisakeng places his figures in a symbolic reality, making them into heroes in the Odyssean tradition of the external journey as metaphor for the internal quest.

In Passage 4, a man wearing a black suit and a hat is in the boat with an eagle flying above him. The huge shadow of the very regal bird of prey rests on the boat alongside of the shadow of the man who looks as if he is dancing, grasping a rope tied to the boat as if he is controlling its movement (or attempting control). This is a charged situation: a man in the uniform/clothing of power and of western culture is in an unclear relationship with the eagle – the symbol of numerous western and non-western institutions of power. Modisakeng activates a series of associations, from the place of the eagle in western culture, here casting a threatening shadow on a Black man through the (problematic and partial) link to Freud’s psychoanalytic engagement with Leonardo da Vinci’s childhood memory of a vulture (often confused with the eagle) whose tail caressed his mouth, through to the eagle as hunting bird in many areas of Asia. The man’s relationship with the bird, between rowing and flight, the lost feeling of the boat, and the intended large scope of the bird’s flight open up multiple layers in the work.

At the center of the triptych, in the work named Passage 8, a woman is lying down in the boat, her eyes closed, in a state of sleep, death, or introspection. Above her head she is holding or waving a long whip, which becomes a dead line in the supine position. The enigmatic woman is dressed like a Victorian servant or perhaps wearing bourgeois clothing from a non-specific past era. Over them a blanket/shawl stands out, patterned with plants and checks, seemingly taken from a different aesthetic world. The dream state, the state of consciousness which is other than the state of daily life, returns in Passage 6 as well, on the right side of the triptych featuring a man lying down in a boat full of water. His wet clothes wrap his floating body like the robe in paintings of transfigurations. The face above water leaves room for ambivalence regarding the issue of whether the figure is dead or alive. The requisite umbrella for such a figure, and Modiskeng’s theatricality, calls for a closer look at the objects in his oeuvre; the umbrella looks like a gun, or arrow, but, being an umbrella. it looks absurd and pathetic since it is saturated with sea water.

The triptych can be read as a proposal for reincarnation or metamorphosis, like the name of another work by the artist. The masculine and the feminine, the animal, the hunger and hunted are in a state of rootlessness and anxiety. The dark waters of the sea surrounding the boat – the container of conflicted consciousness – changes into water with ripples and lights near the boat where a woman is lying down, near bubbles of foam. The woman in the third photograph in the triptych seems to have drowned. The viewer’s encounter with the Ego in these works leaves no room for avoidance of the subversive experience challenging the basic divisions of consciousness.

Curator: Adi Gura

Braverman Gallery, Eilat 33, Tel Aviv

Mohau Modisakeng, Passage 8, 2017 Inkjet print, 150 c200 cm