The year 2020 in art |2020 באמנות – משינוי מנגנון פרסים ועד חשיבה אקולוגית על ירידים בינלאומיים – לא רק הסרת פיסול מהמרחב הציבורי.

  • ההחלטה הדרמטית להמיר את פרס טרנר  2020 במענק ל10 אמנים כמו צמחה על רקע ההחלטה ב 2019 לקבל את הצעת ארבעת האמנים שהיו ברשימת המועמדים לחלוק את הפרס באופן שווה.הטיעון ב 2019 היה שבשעת קיטוב בבריטניה ובעולם האמנים רוצים להציב דגם אלטרנטיבי של צמיחה וקהילתיות.

    Turner Prize 2020 replaced by £100k fund for 10 artists : Imran Perretta.Ima-Abasi Okon.Oreet Ashery. Jamie Crewe. Sean Edwards. Shawanda Corbett

    המסר , כך נראה נקלט ויושם על ידי מעניקי פרס טרנר.האם יש כאן תחילתה של חשיבה מחדש על מנגנון הפרסים שבמידה רבה הפך לדרך בה גופים ותורמים מטפחים את המוניטין של עצמם ומוסיפים שמות אמנים מצליחים כנוצות לכובע ?
    ההחלטה של פרס רפפורט במוזיאון תל אביב להפוך השנה לקרן רכישות היא הפנמה זריזה ומבורכת של המגמה  לחלוקת משאבים חדשה, שמתחשבת בנסיבות התקופה.

  • פרס רפפורט 2021

  • שינוי יחסי העבודה בעולם האמנות היא אחת ההתפתחויות הדרמטיות והמעניינות. עובדי מוזאונים מהטייט בלונדון ועד הגוגנהיים בניו יורק דורשים הכרה וזכויות, ומתאגדים כידי להשיג זאת. הדיבור על ההרכב האתני של עובדים  בדרגים השונים גילה כמה צביעות והונאה עצמית יש בתפיסת עולם האמנות את עצמו כליברלי.  גם שאלת משכורות העתק של מנהלים שגילו יד קלה מאד בענייני פיטורי עובדים נידונות בפתיחות .
    האם ראוי שמנהל ה  MOMA  גלן לאורי, מרוויח 2.3 מיליון דולר לשנה (בנוסף למימון דירת שרד ), כלומר פי 48 ממדריך במוזיאון ? שאלה .
    שאלהמענינית היא גם  אם היה נכון לסגור את מרכז מאירהוף לחינוך במוזיאון תל אביב ולפטר 40 אמנים ושבעה אנשי מנהלה . המקום הסימפטי , מקור הכנסה מרכזי לרבים מהמורים ומקור השראה לתלמידים לאורך שנים רבות עבד עם תקציב שנתי של פחות מחמישה מיליון ₪ שעה שתקציב המוזיאון כולו 85 מיליון .

    Tate Strike, 2020.

  • האוויר הנקי שהתגלה בחל מהשבועות הראשונים של הקורונה (קרי פחות טיסות, נסיעות – זיהום אויר ) הסב את תשומת ליבו של עולם האמנות הבינלאומי לטביעת הרגל הפחמנית הענקית שהוא יוצר . עם מעל מאתיים ביאנלות וירידים בינלאומיים אליהם טסים מאות אלפי אנשים בטיסות מסחריות ופרטיות מדובר על תרומה משמעותית לזיהום הסביבה שרבים בעולם האמנות , כמו אליפור אלייסון מתקוממים כנגדה אך ממשיכים לקחת בו חלק.

    Venice canals 2020

  • דרישה להתנהלות מוסרית – בחינה מחודשת של הזכות לתרום למוסדות אמנות. כמו תופעות רבות מדובר בהתגברות  תופעות שהחלו בשנים האחרונות. BLM הגבירה את המודעות לגזענות ואת הסירוב לתת לתרומות להיות דרך להלבנתה.  כך ה  TATE אולץ לנתק את קשריו עם אנוטני ד’אופיי על רקע גזענות והתנהגות לא נאותה וה MOMA  נדרש לנתק קשרים עם לארי פינק שקשור קשרים עסקיים נרחבים למפעילים של בתי סוהר פרטיים.
    אפשר רק לדמיין מה היו תוצאות מקורות הרווח של כמה מידידי מוסדות התרבות בארץ, ואם זאת, כפי שהשפיע פרס רפפורט על חלוקה אחרת של כספים אולי לא רחוק היום בו גם בארץ יפסיקו למכור את מה שאפשר לתאר ככיבודים ללא אבחנה, או כיחסי ציבור בעלות נמוכה למי שמוכן לזרוק עצם, דלה או עתירת שומן, לעולם האמנות.

    Tate severed all ties with Anthony D’Offay

  • הסרת פסלים – השינוי המצולם והמיוח”צן ביותר  ממשיך מסורת ארוכה של הנכחת סדר חדש במרחב הציבורי באמצעות פיסול.  אחד המקרים החשובים הוא הסרת הפסל של תאודור רוזוולט מהכניסה למוזאון הטבע בניו יורק . פסל הברונזה הוצב במקום ב 1939 – הנשיא רכוב על סוס ולצידו, כמו משרתים, גבר שחור חצי ערום ויליד אמריקה עם עטרת ראש מנוצות. כהתגלמות האדנות הקולוניאלית  הפך הפסל מאז 2015 מושא להתקפות של גופים אקטיביסטים ולדינים עירונים אין ספור שהובילו לפשרות שונות של ניסיונות להסביר את הפסל ולהציב אותו בקונטקסט תקופתי . אך רק ב 2020 הסוערת הוחלט סופסוף על הסרתו. המטרות הבאות של הגופים שחתרו לכך הן שינוי “יום קולומבוס” ל”יום העמים הילידים” והבאת עצמות ילידים, שמוצגות במוזיאון, לקבורה הולמת.

Doris Salcedo

האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  11 ינואר,  20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/5kzibHAcuCMeJm3F8

ביצירות בלתי נשכחות דוריס סאלסדו הקולומביאנית מדברת על כאב, העדר, זיכרון, שכחה והדחקה. בעבודותיה התייחסות ספציפית, פוליטית במובהק, לאירועי מלחמת האזרחים בת מעל חצי מאה בארץ הולדתה אך זו  נוגעת בנושאים אוניברסליים חברתיים ובחוויה של אינדיבידואלים.  השפעתה נרחבת -לרבות על אמנות ישראלית.
ב 2019 הייתה הזוכה הראשונה בפרס Nomura Art Award, הפרס הגדול ביותר בעולם (מיליון דולר) לאמנות עכשווית.
לבירורים שלחו הודעת WhatsApp  ל 0507431106

Doris Salcedo, Istanbul 2003

 

 

The year 2020 in art:
From a change in the prizes system to thinking more ecologically about international art fairs, and not only the removal of racist sculptures from the public space…

The dramatic decision to replace the Turner Prize 2020 formerly given to a single artist into 10 grants for 10 artists seems to be an outgrowth of the decision in 2019 to accept the proposal by the four shortlisted artists to share the prize equally. The argument in 2019 was that given the polarization in the UK and the world, artists wanted to set up an alternative model of growth and community.It seems that the message was received and implemented by the Turner Prize committee. Is this the beginning of a re-thinking of the message by the prize system which, to a great extent, has become the way in which organizations and donors nurture their own reputation and add the names of successful artists as a feather in their cap?

Turner Prize 2020 replaced by £100k fund for 10 artists : Imran Perretta.Ima-Abasi Okon.Oreet Ashery. Jamie Crewe. Sean Edwards. Shawanda Corbett

This year’s decision by the Rappaport Prize committee at the Tel Aviv Museum of Art to become an acquisition fund is a rapid and welcome assimilation of the trend of the new division of resources taking current circumstances into consideration.

פרס רפפורט 2021

 

Changing work relations in the art world is one of the most interesting and dramatic developments. Museum workers from the Tate in London to the Guggenheim in New York are demanding recognition and rights, and are unionizing to achieve this. The talk about the ethnic composition of workers of all ranks has shown how much hypocrisy and self-delusion exists in an art world that perceives itself as liberal. Furthermore, the issue of the huge salaries of directors who fire people all too easily is now being discussed openly.
Is it proper that Glenn Lowry, director of MOMA, earns $2.3m annually (plus the rent on his luxury apartment), i.e., 48 times the salary of a MOMA guide. This is the question.
Another interesting question is whether it is proper to shut down the Meyerhoff Art Education Center and let go 40 artists and 7 administrative personnel. The very friendly center, the main source of income for many of the teachers and the source of inspiration for students throughout its many years of operation, has an annual budget of less than NIS5m. while the entire Museum’s budget is NIS85m.

Tate Strike, 2020.

 

When people began to realize that air became cleaner within the first few weeks of the Coronavirus (air pollution was reduced due to fear of flying and travel), this turned attention of the international art world to the huge carbon footprint that travel creates. If more than 200 international art fairs to which hundreds of thousands of visitors in commercial and private flights contribute to environmental pollution that many artists like Elafur Eliasson protest but continue to take part.

Demand for moral conductA re-examination of the right to donate to art institutions. Like many other phenomena, a trend that began over recent years has increased. Black Lives Matter has raised the awareness of racism and refused to let donations “whitewash” the institutions. Thus, the Tate London was forced to cut its ties with Anthony d’Offay for racism and conduct unbecoming. The MOMA was required to sever its relationship with Larry Fink associated with wide-ranging business contacts with operators of private prisons.

Tate severed all ties with Anthony D’Offay

We can only imagine what would be the results of an investigation of the profit sources of some of the friends of cultural institutions in Israel, and yet, as the Rappaport Prize impacted a different way of dividing monies, perhaps the day is not so far when in Israel as well, they will stop selling what can be described as honors without distinction, or as low-cost PR to whoever is willing to throw a bone to the art world, whether thin or juicy.

Removing sculpturesthe change most photographed and covered by e media continues a long tradition of making present a new order in the public space through sculpture. One of the most important cases is the removal of the statue of Theodore Roosevelt from in front of New York’s Museum of Natural History. The bronze statue was installed in 1939, featuring the president riding on a horse, accompanied by a half-nude African man on one side, and a Native American with a feather headdress on the other side, like servants. As the embodiment of colonial mastery, since 2015, the sculpture became the subject of attacks by activists and innumerable city bylaws that led to different compromise attempts to explain the sculpture and put it in a periodic context. But only in the stormy year of 2020 was it finally decided to remove it. The next goals of the activist organizations are to change “Columbus Day” to “Indigenous Peoples Day” and bring the bones of the Native Americans on view in the Museum to proper burial.

James Earle Fraser, Equestrian Statue of Theodore Roosevelt 1939 American Museum of Natural History, New York

 

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , , , | Comments Off on The year 2020 in art |2020 באמנות – משינוי מנגנון פרסים ועד חשיבה אקולוגית על ירידים בינלאומיים – לא רק הסרת פיסול מהמרחב הציבורי.

מתח גבוה- תערוכה ראשונה בחלל האמנות נסימה לנדאו |High Voltage  – Nassima Landau Projects

בגלריה “נסימה לנדאו” החדשה החלל אמנם לא אידאלי, בעיקר בשל התקרה הנמוכה,  אבל הפתיחה מחדר קידמי מואר, משקיף ונשקף מהרחוב, הנמשך  למסדרון וחלל פנימי הופכת אותו לנעים בהחלט. התערוכה הראשונה, “מתח גבוה” לא מפרה את שלוות החלל.

ANN TOEBBE (b. 1974, Ohio, USA)
Michigan VRBO, 2019
Gouache, paper collage and pencil on panel

מתח וודאי שאין באסופה המנומסת להפליא של ציורים שרובם לא גרועים  אבל רק בודדים מהם  מצליחים להיות יותר מכך. הפער בין ההצהרות בטקסט הנלווה ” עבודתם (של האמנים ,ס.ש) מפיחה חיים חדשים בציור הפיגורטיבי, תוך הרחבה של משמעות המונח פיגורציה”, לבין עבודות לב הקונצנזוס המוצגות לא יכול להיות עמוק יותר.

JAMMIE HOLMES (b. 1984, Thibodaux, Louisiana)
Across the Street, 2020
Acrylic and oil pastels on canvas

מביכה ממש היא האמירה  ש”התערוכה מאפשרת הצצה לשינוי המתחולל בעולם בקרב אמנים פיגורטיביים, עבור אלה שבוחרים להשתמש בציור כמדיום סובייקטיבי יותר. כאשר שכבות פיגמנט, צורות ורפרנסים, מייצרים נרטיבים פתוחים לפרשנויות רבות”.  סובייקטיבי יותר ממה? ומדוע נדרשה האמירה “… מייצרים נרטיבים פתוחים לפרשנויות רבות ” טובה לכל עת ומתאימה לכל אמנות או בלשון מעודנת פחות, חלולה.
מבין העבודות הלא מפרות שלווה, המתאימות ככתם צבע  לכל חלל, מתבלטות העבודות של אן טואבה העשויות קולאז’ים

(not in exhbition)
Njideka Akunyili Crosby, Mother and Child, 2016, acrylic, transfers, coloured pencils, collage and commemorative fabric on paper, 2.4 x 3.1 m

מניירות קטנים עליהם היא מציירת דימויים הנראים כלקוחים מבתי בובות. הזיקה לציור אמריקאי נאיבי, מ  Grandma Moses,  ועד  Clementine Hunter  ניכר. היא  מצרפת פרספקטיבות  שטוחות, וכאלו ממבט על וצד למה שנדמה תחילה מתוק כבית בובות אך מרמז וטורד כמו בתי הפרברים האמריקאים בסרטים של דיוויד לינץ . העבודה בצרוף של קולאז’ וציור שכיחה בשנים האחרונות כשאחת האמניות המרתקות היוצרת כך היא Njideka Akunyili Crosby. קרוסבי אמנית ניגרית – אמריקאית שחלק ניכר מעבודותיה גדולות ממדים, משתמשת בקולאז’ שבו משולבים בדים, נייר עיפרון צבעי אקריליק ועוד. החללים הציור  שלה טעונים בעוצמה ודחיפות, במודעות מחודדת להיותם פרגמנטריים.  מעניין לחשוב על טוואבה גם ביחס לחלק מהעבודות של אלה אמיתי סדובסקי  קולאז׳ בדים, צבעי שמן וצבעי אקריליק והמרחבים שהיא יוצרת הופכים במיטבם למבוכים סיפוריים.
עבודות של גיא ינאי , נירית טקלה וגדעון רובין , שלושת האמנים הישראלים בתערוכה מיוצגים בעבודות אופייניות לסגנונם ולאו דווקא חזקות במיוחד. יתכן בהחלט שהדבר נכון גם לאמנים אחרים בתערוכה שנדמת קצת כמו שמיעה של קאברים של להיטים גדולים. אפשר להיזכר בה בציור של דנה שוץ Dana Schutz, גארי יום Gary Hume וגם ננסי קדוגן Nancy Cadogan.  יתכן שהדבר נובע מכך שחלקן הגדול של היצירות נוצרו, כך נכתב, במיוחד לתערוכה. ציורים מוזמנים מאכזבים לא אחת והתעוכה כן מדגימה זאת היטב.
אפשר לקוות שהתערוכות הבאות יהיו בעלות משקל רב יותר, שהשמחה על פתיחת גלריה חדשה, במיוחד בתקופה מאתגרת זו, לא תתפוגג.

 נסימה לנדאו – אחד העם 55,  תל אביב

מבט יוצא דופן על 2020  באמנות – השנה הכמעט אבודה (?)
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  4 ינואר 2021,  20:00
לינק לרישום ותשלום

https://forms.gle/QNT3iiQwgxrwQxag8

 משינוי באופן קריאת סמלים והיחס לפיסול חוצות, דרך אתגור עקומת ההירכיה בעולם האמנות, השאלה האם  אמנות חיונית ולמי, תערוכות שהחמצנו ואופני התבוננות, שינוי מפת הירידים, חילופי גברי ועוד, לאו דווקא בסדר הזה, בהרצאה שתתן מבט אד הוק על התרחשויות בארץ ובעולם .
                            לבירורים שלחו הודעת WhatsApp  ל 0507431106 

NIRIT TAKELE (b. 1985, Kunzila, Ethiopia)
Boy with Three Stripes, 2020
Acrylic on canvas

 

High Voltage  – Nassima Landau Projects

 Although the space of the new gallery Nassima Landau Projects is not ideal, due to its low ceiling, the graceful, well-lit front room opens onto a hallway leading to an inner room and creates a definitely pleasant place. However, the inaugural exhibition, High Voltage, does nothing to disturb the serenity of the space.

CHRISTOPHER HARTMANN (b. 1993, Hassfurt, Germany)
Untitled, 2020
Oil on linen
כריסטופר הרטמן

There is no voltage in the incredibly polite, tame collection of paintings. Most are not bad, but only a few succeed in rising above that. The gap between the declarations in the accompanying text, “They all breathe new life into figurative painting, pushing the boundaries of what figuration can mean…” and between works at the heart of the consensus currently on view, cannot be deeper. What is truly embarrassing is the statement, “The exhibition offers just a glimpse to how much the world has changed for figurative artists, and for those who choose to use painting as a highly subjective medium. Its tactile layers of pigment, form and references create narratives, that are open to ambiguous interpretations and ultimately to new inventions.” More subjective than what? The hollow statement “creating narratives open to many interpretations” is always applicable to all types of art.

From among the works that are no more than color patches that would complement any space, the works by Anne Toebbe stand out, made of gouache and cut paper collage on panel. Her link to naïve American painting, from Grandma Moses through Clementine Hunter, is obvious. She combines flatness and multiple perspectives of what at first seems to be a miniature dollhouse, but is as insinuating and troubling as the houses of American suburbia in David Lynch films. Works combining painting and collage have been shown frequently over recent years. One of the most fascinating artists making art in this way is Nijdeka Akunyili Crosby, a Nigerian-American artist. She uses fabrics, paper, pencil, acrylics and more in her collages, charging her painted spaces with power and urgency and the sharpened awareness of their fragmentary state. It is interesting to think about Toebbe in relation as well to some of the works by Ella Amitay Sadovsky with their fabric collages, oils and acrylics. In the best of her works, the spaces Sadovsky creates become narrative labyrinths.

The three Israeli artists in the exhibition – Guy Yanai, Nirit Takele and Gideon Rubin – are represented by works in their typical style, and not necessarily their strongest. It may be possible that this is true, as well, of the works by the other artists on view. The exhibition seems like hearing covers of big hits. It is possible to think of Dana Schutz, Gary Hume and Nancy Cadogan, because perhaps many of the works were made specially for the exhibition, as is stated in the text. Commissioned paintings are often disappointing.

One may hope that the next exhibitions will have more substance, and that the optimism of the opening of a new gallery – especially during this challenging period – will not dissipate.

Ahad Ha’am 55 TLV

JONATHAN EDELHUBER (b. 1984, Arkansas)
Disappearing Act, No.6, 2020
Acrylic on canvas

Posted in ציור | Tagged , , , | Comments Off on מתח גבוה- תערוכה ראשונה בחלל האמנות נסימה לנדאו |High Voltage  – Nassima Landau Projects

זהרורי יופי . סמדר שפי על העבודות של רותי הלביץ כהן

בעדינות רבה יש לגשת לעבודות של רותי הלביץ כהן. בזהירות לקרוא את הקווים, להתבונן היכן נוזלי הצבע ניקוים לאגמים שהם עיניים, או לבבות, דמעות, טיפות דם או עננים שחורים כענני ערפיח. לפרום שכבה אחר שכבה של נייר דקיק או מגזרת, להיזהר להפר את האיזון שבין מחריד למושך, בין זיכרון להזיה, בין אירוני לכואב.
עבודות, מנגד, מתחפרות בעיקשות בצרוף בלתי אפשרי של טווסות וביישנות. הן  מפזרות זהרורי יופי, אותות חיבה וחסד בשדות הדפים והבדים הקטנים בהם סיוטים רודפים חלומות, ארוס נאחז בטנטלוס והסף, הסף שבין חיים למוות, פתוח לרווחה כלוע, תהום שצעד פזיז יביא לנפילה לתוכו.
ציפורי גן עדן חוזרים במספר עבודות חדשות. הפרחים ההדורים בכתום, כחול וארגמן  רוקדים במחוות גדולות על משטחים קטנים, מוקפים דמויות, איברים קטועים, כתמים מתאבכים כמו עשן. הם נראים כראשי חיה לא מוכרת, אצילית געגוע לסדר אחר. ב”גן עדן”  הפרופורציות המוכרות לנו נטרפו לטובת משחק קנה מידה אבסורדי, סוראליסטי. אישה צהובה -שקופה בחזית הציור שעונה על זרועותיה מרימה רגלים כמו בתנוחת התעמלות .כפות רגליה נוגעות בציפור גן עדן ענקית כמגששות אחר תמיכה. ספק נחש ספק חבל טבור מרחפים בחלל בין הגוף (גופה?) לצמח כמו זיכרון הנחש מגן העדן או אולי דווקא לידה, הגרוש מגן העדן שהוא רחם האם, בו החיים מתנהלים לפי “עקרון העונג”, מערכת הסיפוק המלא של כל הצרכים כפי שניסח זאת פרויד. הלב של האישה הכמעט שקופה פועם מחוץ לחזה בכתם אדום ארגמן. הגוף השקוף לא יכול להכיל את מרכז הכובד של צער ושמחה שהדים נוספים שלהם, נקודות אודם דם זוהרים בציור. הלביץ כהן  לוקחת את הצופה, בלי לחוס, לאזורים הלימינאליים  בהם חרצובות התודעה משתחררות. מאחורי תפרחת פרח העדן הבשרני, מה שנראה כעלה גדול בו בולטים העורקים כאילו או גב כפוף שצולם בצילום רנטגן. הגוף/עלה מסתיים בנקודה אדומה הנראה כמו העין בראש זנב טווס – חגיגי, מהפנט ומרמז, בשל העולם הסימבולי הקשור בטווסים בדתות שונות, על פאר וחיי העולם הבא.
בציור נוסף, “ללא כותרת” פרח גן העדן, עובר מטמורפוזה והופך דומה לברבור שנמלט מאש. הלביץ כהן  נוגעת בקו הלעיתים דק מידי שבין היפה לנורא. בכתום וארגמן וקו רוטט, בצבעי אפור וצורות שנדמו כאילו נצרבו על הנייר כפיקטוגרמות של סבך נוצר רגע אפוקליפטי שלא מניח להסב ממנו מבט.
שיער בחום כתום מעטר ראש מצויר כמו טיירה או נזר קוצים שתפח והשתנה. עם טקסטורה חולית מגורענת ששורטת את קצות האצבעות, גם בלי געת בה, היא מקיפה פנים שנחבטו בסלעי החיים, ונחרצו ונפגעו ועדיין בעין אחת, בהירת צורה מביטות נכוחה בעוד העין השנייה,  עכורה מתכנסת עגולה.  הזיקה בין האמנות של  הלביץ- כהן לזו  של אגון שילה  בולטת וצוינה בעבר (בין היתר על ידי כותבת זו). שילה שפעל בווינה של תחילת המאה הקודמת יצר דימויים אינטנסיביים של יחידים וחברה בחיפוש וקריסה וניסיון, כמעט נואש, להרגיש. בעיר בה פרויד עסק בחשיפת התת מודע, שילה צלל למעמקי הנפש והתגרה בסכנות. בדיוקנאות של הלביץ- כהן החיפוש, הדחיפה, כנגד קיר מסך שקוף שסוגר על כל דמות ודמות היא ממשות. כמעט נדמה שכתמי הצבע הנמרחים- נמסים , נפרדים ושבים ומתגבשים לפני הדמויות, נמחצים כנגד אותו קיר דמיוני. בדיוקנאות שתי נשים, לאה גולדברג שאת שירתה הלביץ כהן  אוהבת, וד”ר נטע סובול, מורתה לקבלה, הדיוקן הוא שדה לחיפוש, לברור ולדמיון. לאה גולדברג מרימה יד עם אצבע אמצעית מדממת ובמרכז פניה של סובול כדור אדום כאף ליצן. בשני הדיוקנאות עיניים גדולות ומנותקות (ושוב אותו קיר, מסך זכוכית ששומר וגם מוחץ) וסימנים של מין ואלימות. שפתיה של  גולדברג מוכפלות, כמו מדממות, ובפניה של סובול חתך. ביד צרה, עצבנית,  היא ממששת אותו כמו תומס המפקפק הנוגע בבשר ישוע שקם לתחייה, מבקש לחוות את הבשר, את הוכחת הקיום.
המפגש של יצריות גועשת ודבקות רוחנית, כמיהה להשלמה בין רוח וחומר, דחף ההתפלשות בחיים ואימת הקץ, עולים מכל תו בעבודה האופקית המורכבת שני דפים תלושים מספר סקיצות.
החיבור בין שני הדפים מרתק. דף אחד צבוע בכתום צהוב והשני לבן אפרפר, צבע הנייר. תחת  ריבועי הפרפורציה (חירור) התלושים נראה הדף הלבן המודבק תחתיהם. כך המפגש בין הדפים, הגבול, נדמה כדיפוזי, לא סגור, לא שלם.  הגבול הלא שלם מהדהד טקסט, כמעט נסתר של שלוש אותיות – NDE- הכתובות זו מעל זו באופן אנכי (ומזכיר חתימות אמנים כשילה, וקלימט שחתמו באופן אנכי אף שבדרך כלל מילים שלמות). האותיות הן ראשי תיבות של Near Death Experience, חוויה של אינדיבידואלים שחוו טראומה פיזית בזמנים ומקומות שונים שהיבטיה המשותפים נחקרים. ההקשרים המיסטיים דתיים של החוויה, ההימצאות, גם אם כאשליה, בממד  בין הקיום המוכר ללא מוכר, מצטרף לבחינה של קצוות רגש וצורה ביצירה של הלביץ כהן .
היחס בין ארבעת הדמויות בציור חידתי. דמות אישה ערופת ראש נשענת על מרפקים וארבע שושנים שחורות צומחות מגופה, אחת מערוותה. ליד הגוף – שדה הקרב של אלימות ויופי דמות אנדרוגינית  שראשה שחור וגופה לבן וביד עם קווי מתאר צהובים היא אוחזת שושן צחור. גבעול הפרח, מגזרת נייר נמשך החוצה מהדף, כמו קו חיים עדין ושברירי, מאיים להיקרע, להתנתק וגם כאילו מחזיק על חודו את המערך הכבד, העמוס לעייפה בסמלים, בדמויות וחרדות ממנו הוא יוצא. במרכז פרופיל אישה קוקטי מצויר בשחור עם שני שושנים צחורים  ומקצה הדף פרופיל של גבר עם מקטרת  מתבונן בה בערגה.  סחרחורת המשמעויות מכה בצופה: הלביץ- כהן מצרפת מטמורפוזות כשל אובידיוס עם זוועת גופות קטועים כשל גויה או גרוס, דמות שנראית כלקוחה מציור יוגנדשטייל (האישה הקוקטית) עם התייחסויות אידאוסינקרטיות למקטרת של מגריט ובוגדנות עולם הדימויים  וסיטואציה  של חיים הנדברים עם המוות המזכירה ציורים של בוש או  את משחק השח ב”חותם השביעי ” של ברגמן.

                                                           סיוטים וסודות ועדינות אין קץ.

הטקסו פורסם לראשונה באתר גלריה גורדון .

Posted in Uncategorized | Comments Off on זהרורי יופי . סמדר שפי על העבודות של רותי הלביץ כהן

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art