כריסטיאן בולטנסקי “ימי חיים”| Christian Boltanski Lifetime

Christian Boltansk Animitas (Dead Sea), 2017, HD color video, sound

תערוכתו של כריסטיאן בולטנסקי “ימי חיים” מעלה על הדעת סימפוניה גדולה, מתוזמרת היטב, מקצועית לעילא. יש בה חלקים מרגשים (ואחד או שניים שניתן היה לוותר עליהם כליל או לצמצם) והיא עולה בהרבה על סך חלקיה. בולטנסקי הוא אמן מורכב ועתיר ניגודים. מעבודתו  נעדר פחד מפאתוס או מקיטש, ואת המסרים שהוא מבקש להעביר הוא אינו ממסך. עם היותו מהאמנים הבינלאומיים המצליחים ביותר בעשורים האחרונים הוא מודע לכך שהתהילה חולפת והזיכרון האנושי קצר. בעוד האמנות נוצרה, ומשמשת במידה גם היום, בתפקיד יד זיכרון – לאנשים אלמונים ולידועים בשעתם, לאירועים (ובעיקר מלחמות כאלו ואחרות), הרי בולטנסקי מאמץ את ההתכוונות לנצח ובה בעת חותר תחתיו, מעצב זיכרון ז’אנרי של כל אדם, במידה רבה גם של כל זמן. אופייני לבולטנסקי שבמקביל לטיפול בזמן כחומר גמיש הרי עבודתו רוויה, באופן הספציפי ביותר, בזיכרון מלחמת העולם השנייה, במיוחד השואה, ממנה ניצל אביו, שהסתתר בפריז, בעור שיניו.

Altar to the Chases High School, 1987, Gelatin silver prints, tin boxes, lamps
Gift of Shawn and Peter Leibowitz, New York, to American Friends of the Israel Museum, in memory of Charles and Rosalind Leibowitz and Leila Sharenow
© Christian Boltanski, Photo © The Israel Museum by Meidad Suchowolski

חרף שמה “ימי חיים”, והכרזת המוזיאון, לא מדובר בתערוכה רטרוספקטיבית. העבודה המוקדמת ביותר המוצגת בה היא מ 1987, כמעט עשרים שנים אחרי תערוכתו הראשונה ב   1968 ושנים אחרי שהציג בתערוכות מפתח כמו הדוקומנטה ב 1972. “ימי חיים” מתרכזת בסדרות שהפכו את בולטנסקי לאמן פופולרי וקונצנזואלי. ב” מזבח לבית-הספר התיכון ע”ש חיות” ,1987,  הוא מנציח אנשים ובה בעת יוצר אבסטרקציה  הזיכרון. מתוך תמונת מחזור של תלמידי בית-הספר היהודי בווינה ע”ש צבי פרץ חיות משנת 1931 הוא הגדיל את פניהם של ארבעה בוגרים שקרוב לוודאי שנרצחו כעשור אחר כך. עם התאורה העמומה וההבעות ההופכות מטושטשות הם מצטרפים בתודעה החזותית לשורות המרטירים  האינסופיות שיצרה ההיסטוריה, כלומר בזיכרונם צפונה כבר שכיחתם, ומכל מקום מחיקת אותו ייחוד שנתפס כמבדיל בין השואה לג’נוסייד אחרים.
ההעמדה של תצלומים מוגדלים, מוארים ומסודרים כאלתר דתי או חדר זיכרון, חוזרת שוב ושוב בתערוכה וחבל. עניין מסוים יש בעבודה מעניינת  לקבוצה זו היא “מונומנט דימוי זיכרון” שנעשתה ב 1988, כלומר שנה אחרי “מזבח לבית-הספר התיכון ע”ש חיות” והיא מורכבת מצילומים שבולטנסקי צילם בחלונות חנויות צילום בביקור חטוף בירושלים ב 1973. הצילומים מסודרים ומוארים באופן דומה לאלו של העבודה מ 1987 אף שהפנים לא עברו הגדלה מטושטשת.  סידור זה מחזק את השאלה של לאן הובילו החיים את המצולמים ונוצרת תחושה  של הנצחה, כאילו המצולמים כולם כבר אינם עמנו.(על עבודות אלו, וכן עבודות נוספות מעניין לחשוב בהקשר השפעתן על אמנות ישראלית).
העיסוק במוות, ובמותו שלו המתקרב חוזר שוב ושוב באופן שמבקש את קריאת התערוכה בשורה אחת עם פרויקטים נרחבים של הנצחה עצמית מהעבר (ובתרבויות שונות, ממצרים הקדומה ועד לפנתאונים מודרניים). בכניסה לתערוכה שעון עצר דיגיטאלי שסופר את השניות מרגע הולדתו של האמן ויפסק עם תום חייו. עקרון דומה, של זמן מוגבל לאורך חיי האמן, חוזר בעבודה בה הסטודיו של האמן מצולם בארבע מצלמות כל העת והדימויים משודרים ישירות לאספן אוסטרלי שרכש את השידור עד מותו של בולטנסקי.

Christian Boltanski, Speaking Up
2005/2018

עבודה מקוממת בחולשתה היא “מדברים” 2005  בה דמויות ממדפי עץ ומעיל שחור המוצבות באלכסון כהולכות נגד כיוון הרוח , וחיישנים מפעילים הקלטה של אוסף משפטים בנאליים כאילו-רגישים בקול מלחשש (“הרגשת מה שאני הרגשתי?”). אם בעבודה הזו הישירות של בולטנסקי גובלת בקריקטורה הרי ב “נשמות קטנות (ים המלח) ” ווידיאו מ2017, הוא מהלך על סף הקיטש, ולא נופל בפחיו. “נשמות קטנות (ים המלח) ” היא  עבודה עדינה, מצמיתה בשבירותה, בשקיפות הרצון המתגלם בה כמו תפילה לשלווה . הווידיאו, שאורכו כ 12 שעות צולם בצוק מעל ים המלח. 300 פעמונים יפניים, יתדות מתכת  עליהם תלויות לוחית פרספקס הוצבו לפי מערך הכוכבים בליל הולדתו של בולטנסקי והוסרטו בתאורה טבעית. העבודה נערכה בצ’ילה, קנדה ויפן, לפני ים המלח.  בתערובת של גאוותנות ותמימות מכמירה בולטנסקי מציג  אפוא את הולדתו כאירוע  אקומני, ומכאן את עצמו כדמות בעלת חשיבות במהלך הדברים, אולי מושיע או מרפא סמוי, המודע לכך שהוא עומד לחלוף מהעולם מבלי שמובטח שחותמו ישמר.

שמירת החותם, בעיקר שלו אך גם של אחרים עומדת בבסיס “ארכיון הלב”: מאות אלפי הקלטות של פעימות לב של המוקלטות בחדר הקלטה ניידים ו במקומות שונים, וגם בתערוכה הנוכחית.
כוחה של האמנות של בולטנסקי מונח ביכולת להאיר וליצור רגעי עצירה ברצף הזמן השוצף ובאופן בו הוא מנכיח ומבהיר את הפער הלא ניתן לגישור בין שאיפה לנצח לחולשת הזיכרון. אלו מפצות היטב על תחושת שביעות רצון עצמית ומה שהייתי מכנה כוחנות חזותית שניכרת, וחבל, בחלקים החלשים בתערוכה המרשימה הזו.

אוצרות: לורנס סיגל ומירה לפידות
מוזיאון ישראל 

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

סיור עומק במוזיאון ישראל ב 21 אוגוסט בתערוכה של בולטנסקי (וכן ב פרויד – שר הטבעות / אירה אדוארדובנה – על סוליות זרות/ גיל מרקו שני –אוטובוסים /יעקב ובניו –  סוּרבָּרָן)  פרטים בעמודת סיורי אמנות  באתר או    כיתבו לכתובת: 

thewindowartsite@gmail.com

 עקבו אחרי  באינסטגרם

http://www.instagram.com/smadarsheffi/ 

Christian Boltanski Lifetime

“Lifetime,” Christian Boltanski’s exhibition currently at the Israel Museum, brings to mind a large-scale symphony with moving passages (and one or two that should have been left out or minimized), in which the whole is greater than the sum of its parts.

Christian Boltanski:
Last Second
2012
LED counterCopyright © The Israel Museum, Jerusalem, 1995- 2018

“Lifetime” concentrates on the series that turned Boltanski into a popular, consensual artist. In the piece Altarpiece to the Chases [Chajes] High School, 1987, he commemorates specific people while creating an abstraction of memory. He enlarged four faces from a 1931 yearbook picture of students of the Zwi Perez Chajes Schule in Vienna, who were most probably murdered about one decade later. With the dim lighting and their blurred expressions, the faces join the visual consciousness of the long list of martyrs in history: their oblivion is embodied in their memory, and erases the uniqueness perceived as differentiating between the Holocaust of Jewry and other genocides. This , and some other works, makes one aware of Boltanski’s influence on contemporary Israeli Art.
In his video Animitas [Small souls] (Dead Sea), 2017, Boltanski walks a fine line between kitsch and art but does not succumb. The work is delicate, with transparent passion like a prayer for peace of mind. The 12-hour long work was filmed on a cliff overlooking the Dead Sea. It depicts 300 Japanese bells, metal stakes on which Plexiglas plates were hung in the shape of the constellations on Boltanski’s day of birth, and filmed in natural light.

Christian Boltanski, Eyes   2013
Black-and-white photographs printed on cloth

The work was previously created in Chile, Canada and Japan before being installed and filmed at the Dead Sea. In a mixture of pride and innocence, the artist presents his birth as a cosmic event and himself as an important figure, perhaps a savior or hidden healer, aware that he is about to leave this world perhaps without leaving a lasting mark.
Boltanski’s strength as an artist lies in his ability to illuminate and create pauses in the rapid progression of time, making present the unbridgeable gap between striving for eternity and the weakness of human memory.

Curators: Laurence Sigal and Mira Lapidot
Israel Museum,Jerusalem

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about the Art tour in the Israel museum (August 21 )    – please write
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram:

http://www.instagram.com/smadarsheffi/

 

 

Posted in וידיאו, צילום | Comments Off on כריסטיאן בולטנסקי “ימי חיים”| Christian Boltanski Lifetime

“הדרום הוא הלך רוח” בוגרי בית הספר לאמנות, ספיר, 2018| The South is a state of mind / Graduates of the Sapir School of Art

הדיון על אוריינטליזם מקבל היבט מעניין כאשר הוא משמש באופן אירוני  בידי מי שהן תדיר מושאיו – נשים מזרחיות . ב” הדרום הוא הלך רוח”  שהוצגה בגלריה שלוש (המארחת מידי שנה את בוגרי המכללה )האלה אבו פריח הציגה את  red dancing לופ מיצב וידאו ובו אישה רוקדת לבושה בבגד באדום אש כשהמצלמה נעה גם לדמות של סוס אציל . אבו פריח משתמשת בקלישאות מערביות על מיניות מזרחית ועל טבע/תרבות .

Hala Abu Rarach’Red Dancing, 2018

הסוס, דימוי לפרא אציל , לאמביוולנטיות כלפי ראשוניות -קדמוניות המזרח ומה שנתפס גם כאנכרוניזם מובנה בו. העבודה המוקרנת כמיצב בפינת החדר נדמת כקטע המתייחס לאינספור סרטים, ספרים, ציורים וגם הפקות אופנה ופרסומות, שמשתמשים העוסקים במזרח מדומיין לשרטט קסם וזרות שצפונה בו הבטחה לפריקת עול  לצד חיזוק תחושת עליונות של המתבונן מבחוץ . אבו פריח מזקקת תפיסות אלו לקלישאות הבסיסיות ביותר, מגחכת  אותן לכדי קריקטורה מקסימה . יהיה מסקרן לעקוב אחרי עבודתה בהמשך.
העבודה הזו בלטה בתערוכת הבוגרות (והבוגר) שנערכה בגלריה שלוש לצד עבודות של מימי טסמה סיבהו שהציגה עבודת טקסטיל וחנה אמר שיצרה קשת מקפסולות קפה . מעבר לכך התערוכה, שאמנם הייתה מצומצמת בהיקפה דמתה, על הטוב ועל הרע, לאלו של שאר בתי הספר שהציגו תערוכות בוגרים. היא הזכירה והדגישה את הצורך להמשיך ולקיים את המחלקה ב”ספיר”  כאמירה על מקומה של תרבות גם בדרום הארץ, לשמר את הלך הרוח .

אוצרת : הדס קידר

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

להרשמה לסיור עומק במוזיאון ישראל ב 21 אוגוסט (פרטים בעמודת סיורי אמנות  באתר) כיתבו 

thewindowartsite@gmail.com 

 smadarsheffi עקבו אחרי  באינסטגרם

 

The South is a state of mind / Graduates of the Sapir Academic College School of Art

The discussion on Orientalism takes on an interesting look when it is used ironically by those who are frequently its objects: Middle Eastern women. In the 2018 graduates’ exhibition, The South is a state of mind, the camera in Hala Abbu Parich’s video loop, “Red Dancing” documents a performance of a woman dancer in fiery red alternating with shots of a noble horse. Abbu Parich uses western clichés about Eastern sexuality and on nature and culture. The horse, metaphor for the “noble savage,” ambivalence towards the ancient, primordial nature of the East as well as what is perceived as its built-in anarchism. The work, projected as a performance where two corners of the room meet, seems like a clip referring to numerous films, books, paintings, fashion shows and advertisements using an imaginary East to depict magic and its embodied alien aspect. The “otherness” is a mute promise of easing of restraints alongside of reinforcement of the feeling of superiority by the one who gazes from outside. Abbu Parich distils these perceptions into the most basic clichés, rendering them ridiculous and making them into a charming caricature. An artist to watch.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about the Art tour in the Israel museum (August 21 )    – please write
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram: smadarsheffi

Hala Abu Rarach’Red Dancing, 2018

Posted in וידיאו | Comments Off on “הדרום הוא הלך רוח” בוגרי בית הספר לאמנות, ספיר, 2018| The South is a state of mind / Graduates of the Sapir School of Art

Giphantie- תערוכת צילום

הצילום כהתגרות בתפיסות זמן מונח בלב תערוכה קטנה ומעניינת המוצגת ב”המעבדה לצילום”, חלל גלריה שנפתח בתוך חנות – בית מלאכה ברחוב מנחם בגין לפני כשנה. שמה לקוח מספר מדע בדיוני שראה אור ב 1760 ובו נחזתה המצאת הצילום , מציאת שיטה להנציח את הדימוי שנעשה ב”קאמרה אובסקורה”, המכשיר המוכר ליצירת דימוי הפוך על ידי ריכוז קרני אור בחלל מואפל שהיה קיים כבר מהעת העתיקה.

Rustam Bayramov

בחלל מלבני ארוך , שנצבע חלקו בשחור מציגים ארבעה צלמים עבודות בטכניקות מסורתיות, אלטרנטיביות לצילום הדיגיטלי. התערוכה היא חלק מההבנה המתחזקת של מדיום הצילום על כך שכיום הוא בבחינת שפה שהתפצלה והלשונות השונות משמרות תרבויות ורגישויות. מעבר בין השפות אפשרי, כמו בכל מערכת שפות אך יש יוצרים שצליל לשון מסוימת הוא חלק אינטגרלי,מהותי בעבודתם.

Gallery at SBY Color Ltd

גוף העבודות של רוסטם באירמוב משובח. סידרת דיוקנאות בטכניקה אמברוטייפ (Ambrotype) המכונה  לוח רטוב מרהיבה. החשיפה הארוכה יוצרת עצירה בזמן  הדימויים מופיעים על לוח זכוכית טבול באמולסיות שונות העוברים תהליכים כימים, והעדר הצמצם בעדשת המצלמה הופכת את שאלת חשיפת האור לגישוש אחר תוצאה רצויה. למרות ריבוי הפקטורים  הלא מדויקים הרי הבחירה בדימוי עצמו מדויקת להפליא  ובדיוקנאות המוצגים כאן האינטראקציה צלם/מצולמות ומצולמים חריפה, כאילו האזנו , אנו הצופות/ים לדיאלוג המתנהל ביניהם.
אסף גאם הכהן שאצר את התערוכה, מציג בה דיוקנאות בלבד  החלטה מעניינת בהקשר לטכניקות צילום מוקדמות בהן היה לצילום נוף ואובייקטים מקום מרכזי, הן מסיבות תרבותיות,  צילומי ארץ הקודש למשל היו קטליזטור לפיתוח צילום מקומי מוקדם וכמובן פרקטיות, בשל היות הדברים נוחים לצילום ממושך. מצבור הדיוקנאות בתערוכה מחזק את הקשרי הזמן/צילום/מעגל חיים. הדמויות שצולמו בטכניקות לוח רטוב, או הוקרנו כדימויים על נייר פוטוכימי  נדמות זרות להווה, רוויות אותה הילה של “פעם” כאילו חל שינוי כלשהו באופי האנושי במהלך המאה החולפת.

Edward Kaprov

על שאלת השינוי שחל באופן בו אנו מתבוננים מנסות לשפוך אור עבודות מפרויקט אמנותי פוליטי בו אדוארד קפרוב  המצלם אנשים החיים ממש על גבולות המדינה. בהגדרה הבלתי אפשריות הזו, הנזילה, הופך הצילום לחיפוש אחר בהירות כשאימוץ אמברוטייפ (Ambrotype) כטכניקה מנסחת עצירה, הפוגה להתבוננות. קפרוב למד את הטכניקה אמברוטייפ מבאירמוב כיוון המבט שלהם הפוך: באירמוב פונה למסע פנימי בעוד קפרוב מחפש במצולמים את עין הסערה ,האופן בו באותו רגע של הקפאה יקרת ערך בזמן שהצילומים יוצרים מממשיכות אדוות חוסר השקט התמידי להתרחב.
העבודות החלשות בתערוכה הן של מיה ברן. למרות הסימפטיה לנושא , סטראוטיפים של נשים , במקרה זה ניסיון לדבר על סטראוטיפים אמריקאים וקודים של החפצה מגדרית וגזעית הרי העבודות שטוחות. גם גיוס תהליך מוקדם, הקלוטייפ של פוקס טלבוט  מהמחצית של המאה ה 19 אינו מושיע אותם מסתמיות .

Tal Nissim

טל ניסים יצר קולאז’ צילומי  שהוא מחווה וזיכרון לסרט  של כריס מרקר “המזח” (La jetée), סרט מדע בדיוני מ 1962 שהפך לסרט כאלט (ובסיס לסרט” 12 הקופים” ). ייחודו של הסרט היא היותו מורכב רובו ככולו, מסטילס. ניסים לקח את הקטע שיחיד שאינו כזה , פרק אותו ויצר קולאז’ צילומי באמצעות הקרנה דיגיטאלית על גבי נייר פוטוכימי . התוצאה היא עבודה יפה אך הרמטית מידי מבחינת קריאתה , כמעט הפיכתה לאבסטרקטית.
גאם הכהן מציג קאמרה אבסקורה בנויה יפה ובה מסכת מוות בקצה האחד ובקצה השני מוקרן דימוי המסכה, במהופך. הדימוי התלוש , ההפוך, נעלם שמנותק החשמל לתיבה ,שברירי כמו זיכרון שמחפש עוגיית מדלן .

אוצר : אסף גאם הכהן
המעבדה לצילום גלריה לאמנות דרך מנחם בגין 19 תל אביב

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו 

thewindowartsite@gmail.com 

 smadarsheffi עקבו אחרי  באינסטגרם

 

Giphantie

The PhotoLab Gallery, Tel Aviv, is hosting a small but very interesting exhibition. At its core is the view of photography as challenging the perception of time. The title is from a science fiction novel published in 1760 which envisioned the invention of photography.The traditional and Analog photography exhibited  are all alternatives to digital photography.

Rustam Bayramov

Rustam Bayramov’s oeuvre is superb. His portrait series of Ambrotypes, a wet-plate technique, is breathtaking. The lengthy exposures create images of stopped time, while the images on the glass plate dipped in various emulsions undergo chemical processes. As there is no adjustable diaphragm on the camera lens, exposure time becomes a “guesstimate” to obtain the desired result.
Edward Kaprov photographs people living on the very border of the country. He seeks the eye of the storm in his subjects, the way in which the moment of freezing the precious image in a photograph continues outward, widening the ripple of the lack of peace and calm.

Edward Kaprov

Maya Baran’s works are weakest in this exhibition. Despite my sympathy for her subject, her visual commentry on stereotyps  of women does not ammount to more then a quite banal statment.
Tal Nisim has created an homage to Chris Marker’s unique science fiction film La jetée (1962), which is composed nearly entirely of stills. Nisim took the only clip from the film which is not made of stills, and deconstructed it to create a photographic collage through a digital projection on photochemical paper. The result is beautiful but too hermetic to read, as it has become almost abstract.

Gallery at SBY Color Ltd

Asaf Gam Hacohen is exhibiting a beautifully-constructed camera obscura containing a death mask at one end, and a projected, inverted image of the mask on the other end. The upside-down uprooted image disappears when the electricity is turned off, like a fragile memory in search of its Madeleine biscuit.

 

Curator: Asaf Gam Hacohen
PhotoLab Gallery, Menachem Begin 19, Tel Aviv

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram: smadarsheffi

 

Asaf Gam Hacohen

Posted in צילום | Comments Off on Giphantie- תערוכת צילום

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art