החלון | The Window

אולף מטצל בעין חרוד הוא שם התערוכה של מטצל ובמידה רבה הוא גם מתאר ומסכם אותה: מטצל מציב באולם הגדול, המואר להפליא, ועתיר ההיסטוריה את הנושאים בהם הוא עוסק בארבעה העשורים שחלפו: אלימות, הגירה, ושפה וגם יחס בין נפחים, משקלים, צבעים, ותנועה. איכות עבודותיו נובעת מהאופן בו כל אלו נמסכים יחד ליצירות ומרחיקים אותם מחד ממדיות, סכנה האורבת לפתחה של אמנות פוליטית. אולף מטצל יליד 1952 מערב ברלין, גדל ובגר בגרמניה המחולקת. הוא מזוהה עם מייצבים פוליטיים שאחדים מהם עלו על סדר היום הציבורי בגרמניה ועוררו חילוקי דעות סוערים.

המיצב המרכזי מורכב משתי עבודות: Turkish Delight, 2006  , פסל נערה עירומה שלראשה חיגאב  ו”עוד שאלות?”, עבודה מ 1998  עשויה בד המודפס בדגם הסוואה צבאי ומחבטי בייסבול  (אלות) שנעשתה שוב במשכן. הבד כרוך פעמים אחדות סביב ארבע עמודים במרכז האולם כך שנוצר שטח מופרד, ספק זירת אגרוף או חדר הלבשה מאולתר ומכל מקום חלל שלא ניתן לראות מה בתוכו ללא הפרעה . אפשר לחשוב על הבד כמרמז למשרבייה, חלונות התחרה שמאפיינים אדריכלות איסלמית, ועל החרכים בן אפשר לחשוב בהקשר חרירי ההצצה שיצר מרסל דושאמפ ב  Étant donnés (1946-66) . בעבודה של דושאמפ נשקף גוף נשי ערום ללא ראש. בעין חרוד נראה פסל הנערה בערום כשהראש המכוסה המחובר לגוף כמו לא שייך לו.   המיצב פותח מניפה נרחבת של נושאים וזיקות אסטטיות: לצד האסתטיקה של קבוצות פשיסטיות (מדים בסגנון מיליטריסטי) והאלות, הנערה היצוקה ברונזה מעלה על הדעת פיסול גרמני של תחילת המאה כמו (וילהלם למברוק Wilhelm Lehmbruck) וגם את “הרקדנית בת ה 14” של דגה.

הצרוף של שתי עבודות נפרדות לאחת מעניינת. הנערה הופכת למעשה לשבויה בזירה שמוגדרת על ידי סמלי אלימות, הערום שלה פגיע וכיסוי הראש מדגיש עד כמה לא מדובר באידאל נשי נוסח פיסול קלאסי או נאו קלאסי של נשים בעירום. שם העבודה Turkish Delight (השם של רַחַת לוּכּוּם באנגלית) מכיל בתוכו רמיזה לפנטזיות המיניות האוריינטליסטיות של המאה ה 19, הפנטזיה על נשות הרמון עירומות אך רעולות או מכוסות ראש, פורנוגרפיה רכה ופופולרית שיש  מידה לא מבוטלת של השפעה על תפיסות נשים מהמזרח גם היום. הפסל מוקם במרכז  וינה, והושחת פעמים אחדות .  מטצל נוגע בקשר הטורקי גרמני המורכב, במיוחד במעמד של ה gast arbiter, מהגרי העבודה הטורקים שהגיעו בעת “הנס הכלכלי” בגרמניה המערבית בשנות ה 50 וה60  והפכו לקהילה גדולה שתרמה להפיכת החברה הגרמנית למעט פחות הומוגנית והרבה יותר מעניינית.

על הקירות של החלל, מרוחקות אך צופות למרכז הזירה תלויות חמש עבודות גדולות ממתכת הנראית כנייר מקופל,  הגדלות של פתקים שנשרו ללא משים. מטצל יצר מערך רעיוני נועז  של ביקורת המודרנה: היכל הספר,  מהפרויקטים הבודדים של האדריכל Frederick John Kiesler שיצאו לפועל, מבנה שמחבר מודרניות, עתידנית במידת מה עם עבר היסטורי שתפקידו להיות המלט קיום לאומי בהווה, המאמר של חנה ארנדט“We Refugees,” באנגלית ובגרמנית שפורסם בכתב עת יהודי קטן בארה”ב  Menorah Journal 31, no. 1 (January 1943): pp 69-77, והגדיר בדיוק של אזמל את ייחוד ההגירה היהודית מגרמניה ומרכז אירופה ואגב כך גם את מה שהיה עתיד לאפיין הגירות רבות מאז , צילומים של ארנדט הצעירה וסוזן סונטג הצעירה, של ברזיית שתייה ממתכת ושל דמות אישה, מצולמת מגבה, אנונימית, במשרד.סביב נערה מוסלמית ערומה ושתוקה, העומדת במרכז זירת אלימות, מטצל משרטט את קווי הקושי והאבסורד של ההווה:  מהמודרניות הקרה של מתכת מעוצבת או מבנה לעתיקות, מהפילוסופיה של ארנדט וסוזו סונטאג  שתיהן יהודיות, שקראו תיגר על תפיסות מוסר פוליטי וחברתי מקובעות, ובעיקר אתגרו את החשיבה על מדינות לאום וחברות מונוליטיות. דפי המתכת הגדולים המקופלים, הכלאה בלתי אפשרית בין אסתטיקה של סזאר הצרפתי וגף קונס האמריקאי  יפים, אוצרי סוד. המתח באולם רב ואפשר לחשוב על האלות כמקלות שיכו בתופי המלחמה הבאה.

אוצרים: מתיאס וינצן, גליה בר אור

שעות פתיחה :א׳-ה׳: 9:00-16:30  ו׳ וערב חג: 9:00-13:30 שבת וחג: 10:00-16:30

הירשמו לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות,www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com

Olaf Metzel at Ein Harod is the title of his exhibit at the Mishkan Museum and to a great extent describes and sums it up: the installation in the history-laden exhibition hall with its superb illumination, refers to the issues which he has engaged over the past four decades: violence, emigration, language, and the relationships between volume, weight, color and movement. The strength of his works stem from the way in which all of the above come together in his artworks, distancing them from the one-dimensionality that is the risk to political art.

The central installation comprises two sculptures: Turkish Delight, 2006, featuring a standing nude young woman with an Islamic headscarf, and Any more questions?, 1998,  recreated for the Mishkan Museum, with camouflage cloth binding together several baseball bats. The cloth wraps around four pillars in the center of the hall creating a separate space reminiscent of a boxing ring or perhaps an improvised dressing room. In any case, it disrupts the view of what it contains. The interlacing can hint at a mashrabiya – latticework windows which are an Islamic architectural element – while the slits can be read in the context of the viewing slits in Duchamp’s Étant donnés, 1946-1966.  Duchamp gives viewers a glimpse of a headless nude woman, while in Ein Harod the nude’s covered head does not seem to belong to the body. The installation proposes a broad range of issues and aesthetic links: along with the aesthetics of fascism (militaristic uniforms) and the police batons, the bronze statue of the young woman brings to mind sculptures by Wilhelm Lehmbruck (1881-1919) as well as Little Dancer Aged Fourteen, 1881-82, by Degas.

The combination of the two works into one is interesting: the young woman becomes captive in an arena defined by symbols of violence. Her nudity is vulnerable, with the headscarf emphasizing the extent to which this is not about the ideal feminine à la Classical or neo-Classical sculpture. The title, Turkish Delight, embodies hints of 19^th century Orientalist sexual fantasies of harem women with the face veiled or entire head covered, popular soft porn that has impacted the perceptions of Eastern women and persists to the present. The sculpture was installed in the center of Vienna where it was repeatedly vandalized until removed.
Metzel touches upon the complicated Turkish-German relationship, especially with the gastarbeiter, work immigrants who arrived in West Germany during the “economic miracle” period, and became a large community which lessened the homogeneity of German society and made it much more interesting.

Five large folded metal works are installed on the walls, looking like discarded paper notes, at a distance from the sculptures, but facing them. Metzel outlines a bold critique of modernism, referencing, among others, the Shrine of the Book, one of the only projects by Architect Frederick John Kiesler that was actually built, a structure linking modernity and futurism with the historical past, whose function was to provide the basis for the existence of nationalism in the present; Hannah Arendt’s article, “We Refugees” (Menorah Journal, 31, no. 1 (January 1943), pp. 69-77), which defined the uniqueness of the Jewish German refugees; early photographs of the Arendt and of Susan Sontag; photographs of  a metal drinking faucet and the back of an anonymous woman in an office.
Metzel depicts the difficulties and the absurdities of the present around a nude, silent Muslim woman The exhibition hall is charged with high tension, and one may think of the batons as beating the drums of the next war.

The Mishkan Museum of Art Ein Harod

Until July 2018.

Curators: Matthias Winzen and Galia Bar Or

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write
thewindowartsite@gmail.com

היה נכון להציג את התערוכה של פמלה לוי במוזיאון תל אביב, ואפשר לתמוה על כך שחלפו ארבע עשרה שנה מאז מותה ועד תערוכת הזיכרון הזו, הקטלוג הנלווה אליה הוא מסמך חשוב. אחרי שדברים אלו נאמרו הרי כשאני שבה ומתבוננת בריכוז העבודות שלה נראת הבעיתיות של ציוריה , הפער בין כוחה של העמדה המובעת בהם על לאומנות, מין ובעיקר ניצול וכוח לבין הציור עצמו. הציורים הם כפיגומים שאינם חזקים דיים  להחזיק את העמדות, האמירות, חסרים מכדי להפוך לישות שלמה. שני חלקים קטנים יחסית בתערוכה, ויטרינה עם צילומים עליהם ביססה לוי את ציוריה וקבוצת עבודות טקסטיל, מרשימים, מעלים שאלות לגבי הבחירה המדיומלית שעשתה.

הצילומים, snap shots  בגודל רגיל מימי הצילום לא דיגטלי, מעולים. מתנקזת עליהם ההיסטוריה של צילום מודרני על “הרגע המכריע ” אבל האבחנות של לוי מדויקות להכאיב . בציורים היא בדרך כלל מפשיטה את הדמויות שצולמו לבושות. בסרט שנעשה איתה (במסגרת הפרויקט הנהדר שדוד וקשטיין הפעיל באורנים לתיעוד אמני שנות ה 80 ) היא מדברת על  לבוש כגורם  לכך שדימויים יהיו מתוארכים, Dated  , כסיבה לכך שהעדיפה עירום, תשובה שאינה משכנעת,ביחוד לאור הדברים המתוארכים במובהק בציוריה(מכוניות, מיבנים ועוד) ובעיקר משום שאמנות “מתוארכת” בוודאי שאינה חלשה בהכרח מאמנות המבקשת למחוק סימני זמן (הדוגמאות רבות מספור, די לחשוב על ה 3 במאי 1808 של גויה ).

עבודות הטקסטיל (עליהן יש מאמר קצר ונבון של דר’ טל דקל בקטלוג) הן בבחינת הדרך שלא נבחרה. יש בהן את השחרור ושביל אסוסיאציות רעיוניות וחומריות מרתק שאבד בציור השמן. הנושאים נעים ממיתולוגיות דתיות כמו ללא כותרת (ג‘ורג‘ הקדוש) 1978  כיפה אדומה (1978 ,  הגר , 1978 ועד לעבודות הנוגעות לחיי יום יום כמו  ללא כותרת (שחינית) . העבודות נעשו בפרק זמן קצר של כארבע שנים. והן ברובן המכריע גדולות, ציבעוניות מאד, עשויות טלאים ורקמה שיותר משהם משלבים ניגודים הם מבליטים אותם. לצד בדים עם הדפסה זולה ודמויות ילדותיות בדים אתניים ורקומים , הטבעות וגם ציור ישירות על הבד.

הן נעשו סמוך  להגירתה לארץ והן חלק, ענף מהאמנות הפמיניסטית האמירקאית שבתוכה צמחה ופעלה לוי בארה”ב. אמניות כמו מרים שפירו  בעבודה Anatomy of a Kimono 1974

 מהדהדת בהן ואפילו אפשר לחשוב על תפקיד הטקסטיל ב The Dinner Party (1974–79)העבודה האיקונית של גודי שיקגו (כיום במוזיאון ברוקלין). מענין  לחשוב על כך ששתי אמניות מרכזיות אלו , ורבות אחרות באמנות הפמניסטית האמריקאיות היו יהודיות ולתהות עם היתה לכך חשיבות ללוי שהמירה את דתה ליהדות כדי להנשא כדת משה וישראל . אסוסיאציה נוספת, מענינת היא  לעבודות של יהודית לוין מאותן שנים , שנעשו על פיסות דיקט שחוברו לקומפוזיציות תחת כותרות כמו נסיכה בארמון  מ-1978. לוין שצמחה בבית המדרש של המודרניזם הישראלי , בנוסח שהוצג שמונה שנים

אחר כך בתערוכה דלות החומר  יצרה אז עבודות שנגעו בפמיניזם באופן שונה מהמסורת האמריקאית ממנה נבעה העבודה של לוי, אבל האיכות של הפירוק, האומץ של הסמכת טקסטורות וצורות יוצר זיקה מענינת. בתערוכה נעשה גם הקישור המתבקש לעבודות של ג’ניפר בר לב, חברה של לוי ומי שכמוה הגיעה לארץ מארה”ב (אף כי מרקע שונה בהחלט) וכמוה עסקה באמנות שכללה גם טקסטילים. בתערוכה מוצג דיוקן בר-לב שציירה לוי כחלק מפרויקט דיוקנאות אמנים על עבודות שלהם אבל דומה שהוא בעיקר מבליט את ההבדל בין הדחיפות והמידיות שעולות מהעבודות של לוי לקונצפטואליות של בר לב .
מענין לחשוב על עבודות הטקסטיל של לוי בהקשר אמנית כמו נועה אשכול, שיצרה ממש באותן שנים גוף עבודות מרשים בטקסטיל. אשכול נדחקה מהקאנון עד  לחזרה קצרה לתודעה התרבותית לפני כעשור ,בזכות תערוכה בתפן ובעיקר בזכות מיצב וידיאו עם עבודתה שיצרה שרון לוקהרט האמריקאית( והוצג  במוזאון ישראל,במוזיאון היהודי בניו יורק  וב LACMA ).
עיסוק בטקסטיל, (גובלן,רקמה,טלאים) שנתפס ,במידה רבה בטעות ,כלא שייך לספרות טעם  מודרניות, כאומנות  ולא אמנות, גבה מחיר של רחיקה לשוליים. העזיבה של היצירה בטקסטיל, הפניה לציור של לוי, ושל בר לב, אם נרצה גם המעבר לפורמטים מסורתיים של לוין, יכולה להקרא כנסיון להתאים לקונבנציות, למכבש ההאחדה.

                                                                                 ***

ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write
thewindowartsite@gmail.com

מרכז האמנות LE BAL ברובע ה 18 בפריס  הוא הצרוף האידאלי של חלל תצוגה גדול למדי, חנות ספרים עדכנית וקפה מסעדה (שכמו מסעדות רבות בפריס לא יחלמו להגיש בו צהרים אחרי שהמחוג הכה 14:00).  הקרדו של המרכז מדבר על עיסוק בדימוי המתעד כעמוד תווך רעיוני של העשיה בו והדבר מודגם היטב בתערוכה הנוכחית ששמה באנגלית In Between  ובמקור בצרפתית En suspens. דומה השם בצרפתית שצופן בחובו מתח, ציפיה, מצב של תלוי על בלימה מדויק מהתרגום לאנגלית שמרמז על מצב בינים.

האוצרת דיאן דופור Diane Dufour משרטטת תמונה קשה של מצבי קיום  בהווה מתמשך , ללא תקווה ללא עתיד, של בני אדם שנידונים להיות שקופים, מחוץ למעגלי החברה,  בלימבו פוליטי, וגהנום פיזי – כלכלי. אפשר לחשוב על המצב במונח החדש  limbotopia שטבעו Elana Gomel  Vered Karti Shemtov במאמר שראה אור לאחרונה ( Comparative Literature (2018) 70 (1): 60-71).  הביקור בתערוכה שמתיחסת לארבע כנפות הארץ בפריז השבעה, היפה, מותיר את התחושה  שהעיר, החיים בספרה ההולכת לראות תערוכות ודנה בהווית הקיום כאילו יש אופציות פתוחות, שבירה ופגיעה  ממה  שהיינו רוצים לחשוב.
אחת העבודות המענינות לביותר צפיה לנו, כישראלים, היא סידרת צילומי ערי רפאים בשם   Desert Cities שצילמה Aglaia Konrad במצרים . הערים נבנו בעת כהונת הנשא אנואר  תוכנית לבנית שש עשרה ערים, כל אחת עם חצי מיליון תושבים , במדבר , וזאת כידי להקל על הצפיפות בקהיר . הן נבנו כשיכונים מודרניים נוסח שנות ה 40 וה 50 הניראים כאילו צולוו בדימונה או ירוחם (“סאלח, פה זה זה ארץ ישראל ” מהדהדת) . עם שמות כמו ” ה6 באוקטובר” הן מבטאות את רוח התקופה מבחינת התקווה המצרית באפשרות לחולל שינוי, להכנס לתוך המודרניזם,לתוך ה”קידמה” שנתפסה כהליך לינארי של שיפור, בזכות מה שתפסו כניצחון  צבאי. הערים ,ללא תשתיות וללא הגיון חברתי ניבטות כסימנים ריקים .
חרדה וחוסר תכלית הן שתי התחושות שעולות חליפות בצפיה בוידיאו שלוליות של Sebastian Stumpf. שטומפ’ מתעד מיצג בו הוא שוכב, גופו מתוח,בשלולית, כשפניו כלפי מטה . נדמה כאילו צפינו בטקס השפלה פומבי או רצח, פעולה מטלטלת שאנו נשארים אין אונים למולה וכמו בהיגיון של סיוט היא קרובה לנו באופן לא נוח, מביך, טורד.

אחת העבודות הנבונות בתערוכה המרשימה הזו היא  העבודה המוקדמת ביותר המוצגת כאן ,”ללא כותרת ( מסיבת תה) ” מ 1972 . העבודה היא של Bas Jan Ader , אמן קונצפטואלי הולנדי – אמריקאי  יליד 1942 (אביו הוצא להורג בידי הנאצים בעוון הסתרת יהודים ב 1944) שנעלם בעת הפלגה בים כמיצג אמנות ב 1975 . בודיאו הוא נראה זוחל, לבוש חליפה ופפיון , מתחת לקופסא שם הוא מוזג תה ולוגם מעדנות כשהקופסה נסגרת עליו ומעלימה אותו .האבסורדיות האכזריות של משחק ילדים ( Jack in the box)  שהמיצג מעלה על הדעת מתכתבת עם הקפריזיות האכזרית  של קולניאליזם שתפס עצמו כנעלה ומעודן בזכות טקסים ריקים כשתיית תה , ואם נרצה נוכל לחשוב על חליפה בגונגל כעל מתנשאת ואווילית כמונח הווילה בגונגל , מונח עיוור להגררה עצמית .
מישטור, על גווניו נידון בעבודות אחדות . האפליקציה SensFace  שמשמשת ב 176 מיליון (!) מצלמות בסין מובאת דרך שידור בזמן חומר שצולם בקניון בסין והסבר מצמרר על האופן בו החומר יביא לקיטלוג אנשים כאזרחים “טובים” או “רעים” ושליטה במהלך חייהם.

Debi Cornwall עורכת דין אמריקאית בעברה ופנתה לאמנות צילמה שנים עשר אנשים שהיו אסורים במחנה המאסר האמריקאי  Guantánamo בקובה ולאחר שיחרורום, סדרך כלל לאחר עינויים ומבלי שהוגש כתב אישום, נשלחו לחיות במקומות שלא הכירו  (“מדיניות שלישיות” ) ואינם דוברים את שפתם, ללא ניירות רישמים.את הנידונים לחיות בצל היא מצלמת מאחור, בנוף סתמי, דיוקנאות שום אדם בשום מקום.

מקומה של ישראל כמבן אינו נפקד בשורת הזוועות . Luc Delahaye צילם משך בשנים 2015-17 במחסום אייל ליד קלקיליה את המוני הגברים העוברים בו, מצעד מדכא ומוכר(שכבר צולם רבות בין השאר בעבודת וידיאו של אבי מוגרבי ומיקי קרצמן) .לצד תיעוד מחנה המעבר בקאלה, המחנה העצום שפורק ב 2016 אך הפך מאז נוסד ב 2005 לסמל מחנות המעבר באירופה, התחושה המתגברת היא שסבך מנגנוני הכוח סוגר על עוד ועוד מרחבים ואנשים, נוגס בשאריות התקוות המודרניסטיות או באלו קצרות היומין של ימי “קץ ההיסטוריה ” בעת התפרקות הגוש הקומניסטי בסוף שנות ה 80 ותחילת ה 90 של המאה שעברה.

 

IN BETWEEN at LE BAL Art Center, Paris

LE BAL Art Center, in the 18^th Arrondissement, Paris, is the perfect combination of an enormous exhibition space, up-to-date bookshop, and café restaurant (which, like many Parisian restaurants, would not dream of serving lunch after the clock strikes 2 p.m.). The Center’s credo places its engagement in the documentary image as its philosophical underpinning, very well illustrated in the current exhibition, In Between. Its French title, En suspens, embodied tension, expectation, suspension over a chasm, more precisely than the English implying merely an intermediate state.

Curator Diane Dufour describes a painful picture of existential states in a continuous present, with no hope for a future. People in this world are condemned to be transparent, on society’s periphery and in political limbo, in a physical and economic hell, all of the above expressed in the new concept limbotopia, coined by Elana Gomel and Vered Karti Shemtov in their recent article (Comparative Literature (2018) 70 (1): 60-71). Visiting the exhibition referring to the world from lovely, satiated Paris, leaves the impression that life in the city with people who go to see art exhibitions and discuss existence as if there are open options, is more fragile and vulnerable than we might thing.

One of the most interesting works especially to Israeli viewers is Aglaia Konrad’s photographic series of Egyptian ghost towns, Desert Cities. They were planned during Anwar Saadat’s presidency as a series of 16 cities each with half a million residents, to alleviate the density of Cairo, modern residential projects in the 1940s/’50 style, looking like the buildings in Dimona or Yeroham (resonating with the current TV take-off, “Sallah, here is Eretz Israel”). Street names like “Sixth of October” reflect the spirit of the times with Egypt’s hope for change and modernism, perceived as a linear progression of improvement equalling forward progress thanks to what was perceived as a military victory. The cities, lacking infrastructures and social logic, look like empty signs.

Anxiety and purposelessness are two sensations alternating with each other while viewing Sebastian Stumpf’s video, Puddles, documentation of his performance in which he stretches his facedown body in a puddle. The performance reads like a public humiliation or murder and we witnesses are impotent; as in the logic of a nightmare, it is uncomfortably close, embarrassing and troubling.

One of the most intelligent pieces in this impressive exhibition is the earliest work on view here, Untitled (Tea Party) (1972) by Bas Jan Ader, Dutch-American conceptual artist (b. 1942, to a father executed by the Nazis in 1944 for harbouring Jews), who disappeared at sea as a performance in 1975.  The video shows him dressed in a suit with bowtie, crawling under a box in which he pours out tea and delicately sipping while the box closes on him, making him disappear. The cruel absurdity of a children’s game (Jack-in-the-box evoked by the performance brings to mind correspondence with the cruel caprices of colonialism perceived by the colonialists as bringing enlightenment to the natives through empty ceremonies such as drinking tea. If we like, we can think about wearing suits in the jungle as condescension and stupidity, as expressed in the concept “villa in the jungle,” a blind concept of self-determination?.

Policing, in all its variations, is discussed in several other works. The app SensFace, which uses about 176 million (!) cameras in China, presents footage filmed in a mall in China streaming in real time, with the hair-raising explanation of the way in which the material can be used to catalog people as “good citizens” or “bad,” enabling control of their lives.

Former lawyer, American artist Debi Cornwall, photographed 12 prisoners at Guantánamo after their release. They had been tortured without charges ever having been filed, then sent to third party countries to live after release, without official papers, and not knowing the local language. She photographed these people condemned to live shadow lives from the back, in an anonymous landscape, portraits of 12 no-ones in nowhere.

Of course there are scenes from Israel among the horrors. Luc Delahaye stood at the Eyal Checkpost near Qalqiliya and photographed the many men passing through, familiar depressing scenes filmed frequently (among others in video works by Avi Mugrabi and Miki Kratsman). Along with the documentation of the transit camp at Kala, the huge camp dismantled in 2016, since its establishment in 2005 it became the symbol of the transit camps in Europe, the increasing feeling is that the complex network of power mechanisms is closing over more and more people and spaces, taking bigger and bigger bites out of the shreds of modernist hopes or the short-lived days of the “End of History” of the fall of Communism in the late 1980s and ‘90s.

Wednesday 12:00 – 22:00 Thursday 12:00 – 19:00 BAL LAB nights 20:00 – 22:00
Exhibition closing at 19:00
Friday, Saturday, Sunday 12:00 – 19:00 Closed on Monday and Tuesday
6, Impasse de la Défense . Paris

 

ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write
thewindowartsite@gmail.com

FacebookTwitterGoogle+Share18

This entry was posted in וידיאו, צילום. Bookmark the permalink.

← טינטורטו – הולדתו של גאון |Tintoretto: Birth of a Genius

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art

Top of Form

 

Bottom of Form

• סמדר שפי Smadar Sheffi
• עקבו אחרינו:

 

• הרשמה לקבלת פוסטים במייל

Top of Form

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר

Bottom of Form

• Join The Window mailing list

Top of Form

To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

Bottom of Form

• ארכיון ביקורות – החלון
  • March 2018
  • February 2018
  • January 2018
  • December 2017
  • November 2017
  • October 2017
  • September 2017
  • August 2017
  • July 2017
  • June 2017
  • May 2017
  • April 2017
  • March 2017
  • February 2017
  • January 2017
  • December 2016
  • November 2016
  • October 2016
  • September 2016
  • August 2016
  • July 2016
  • June 2016
  • May 2016
  • April 2016
  • March 2016
  • February 2016
  • January 2016
  • December 2015
  • November 2015
  • October 2015
  • September 2015
  • August 2015
  • July 2015
  • June 2015
  • May 2015
  • April 2015
  • March 2015
  • February 2015
  • January 2015
  • December 2014
  • November 2014
  • October 2014
  • September 2014
  • August 2014
  • July 2014
  • June 2014
  • May 2014
  • April 2014
  • March 2014
  • February 2014
  • January 2014
  • December 2013
  • November 2013
  • September 2013
  • August 2013
  • June 2013
  • May 2013
  • April 2013
  • March 2013
  • February 2013
  • January 2013
  • December 2012
  • November 2012
  • October 2012

Smadar Sheffi

Proudly powered by WordPress.

 

Wednesday 12:00 – 22:00 Thursday 12:00 – 19:00 BAL LAB nights 20:00 – 22:00
Exhibition closing at 19:00
Friday, Saturday, Sunday 12:00 – 19:00 Closed on Monday and Tuesday
6, Impasse de la Défense . Paris

 

ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com

 Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
  For information about Art tours    – please write
 thewindowartsite@gmail.com