החלון | The Window

התערוכה בִּיבְּלִיוֹלוֹגְיָה: הספר כגוף היא כענבל המכה בפעמון הזיכרון. צופים, שליבם פתוח, יפגשו בתערוכה, נוסף לעבודות ומוצגים,  זיכרונות של ספרים וספריות ואותיות, מהם שהכירו וראו וכאלו שרק שמעו את שמעם וחלקם אולי לא היו כלל:  הספרייה המצרית העתיקה שאגדות מספרות שהיא מוסתרת מתחת לפירמידה הגדולה בגיזה,הספרייה הגדולה של אלכסנדריה שאובדנה בשרפה סמל את שברון התרבות הקלאסית,  הספרייה של בבל, סיפורו של בורחס (בספר גן השבילים המתפצלים 1941 ), הספרייה בשם הורד ספרו של אומברטו אקו 1980.

אביטל גבע, ספרים, נהר עמוק, אלוהים, 2015, מיצב

שם התערוכה, ביבליולוגיה, מתייחס למחקר של ספרים כאובייקטים פיזיים וגם לחקר הביביליה, התנ”ך. יופייה של בכוליות שלה כהוויה המחברת בין העבודות והאובייקטים , סרטי הוידיאו והמיצבים. בהיבט האוצרותי היא מהלך אחד, גדול וסוחף ונוגה, ניסיון לגעת באהבה פטישיסטית ורוחנית לספרים, באמונה בקסם המילים ששורשיה ברגע בו נברא העולם במילה.

כתבי הפילוסוף-תיאולוג הגרמני פרנץ פון-באדר מספרייתו של וולטר בנימין.

כפי שאמנות צמחה, אנתרופולוגית, מהדת, כך אהבת הספרים כרוכה לבלי הפרד במונח של כתבי קודש, כלי להנחיל אמונה, לשמר טקסטים ולתת להם מגע ממשי. ספרי  קודש מעוטרים, מכתבי יד מאוירים יהודיים כמו הגדת הזהב הקאטלנית מהמאה ה 14  או   ספר השעות של הדוכס מברי מהמאה ה 15 הם חלק מפעמון הזיכרון שענבל התערוכה מכה בו.  מהדהדות גם תערוכות קודמות כמו הארמון האנציקלופדי שאצר מסילמיאנו ג’וני בוונציה ב 2013 , וגם הביתן הישראלי שאצר גדעון עפרת  נוישטיין, צייג וגרוסמן במרתפי הספרייה הלאומית בביאנלה בוונציה ב  1995 .
סוגות של ספריות קונקרטיות מונכחות באמצעות עבודות אמנות ואובייקטים במה שהוא אריגה מרהיבה של היסטוריה, אסטטיקה  ואתיקה. האוצרים, דרורית גור אריה ורפאל סיגל, טוו מערך חיבורים שהופך את התערוכה במידה רבה לאלגיה. זיכרון הספריות של אינטלקטואלים יהודים שנמחו בשואה נוכח דרך כתבי הפילוסוף-תיאולוג  הגרמני פרנץ פון-באדר מספרייתו של וולטר בנימין. הספרים נשלחו על ידי בנימין לספרית האוניברסיטה העברית ב 1934 ואי אפשר לא להתעכב על האירוניה בהצלת כתבי תיאולוג גרמני. תרבות הספר הרליגיוזי היהודי, ספרי הקודש מצויים  בעבודה היפה אופקים שבורים – שטיבלך, 2015 של מאיה ז”ק ו-Stuben21 (פטר דניאל וניקול הורן) שבנו מאין שטיבל (בית כנסת ומרכז תרבות לקהילה דתית שמתאפיין באינטימיות ) ובו בין השאר ספרי קודש יהודיים לעיון המבקרים.

מאיה זק ו- Stuben21 , אופקים שבורים, 2015, מיצב

ספרים שפענוחם בספק, שתוכנם נותר חידתי נוכחים כמו  בעבודת וידיאו המתעדת מחול של  להקת מארי שווינאר משנת 2000 שנעשה לפי ספר כוריאוגרפיה של אנרי מישו משנת 1951. העבודה בה מוצג המחול ועמודי הספר  מדברת על ספרים כאוצרים הבטחה לשימור וליכולת להעביר משפה פיזית למילולית וחזרה רעיון וחזון.

וידיאו המתעדת מחול של להקת מארי שווינאר משנת 2000 שנעשה לפי ספר כוריאוגרפיה של אנרי מישו משנת 1951.

עבודות מרכזיות, של מיכה אולמן ואביטל גבע, שני פטריארכים של אמנות ישראלית (ואולמן במידה רבה גם בינלאומית) מדברות על פרוק והעדר, על כיליון. שניהם עוסקים לאורך עשרות שנים  בספרים כאובייקט סמל ומטאפורה. “הספרייה”  של אולמן בברלין, חדר משוקע ובו מדפים ריקים היא אנדרטה מצמררת לשרפת הספרים ב 1933. בפתח תקווה  הוא מציג כמה עבודות. מענינת במיוחד היא   פה, 2014 העשויה ארונית כרטיסיות מספריה. המגירות מולאו אדמה ובתחתית כל אחת נחתכה אות עברית כך שנוצר מאין אורגן שתוק של מילים שניתנות לשינוי על ידי משיכה וסגירה. פתיחת המגירות בשורה השלישית יוצרת את הצירוף “הכל שם” , שאפשר לקרוא במשמעויות הרבות של צרוף האותיות “שם”, ממקום במשמעות אתר  ועד תחליף לשם האל.
ספרים שימשו ציר פיזי ורעיוני כבר במסגרת פעולות האמנות  שנערכו בין קיבוץ מצר לבין הכפר הערבי השכן – מסר בשנות ה 70 ושאולמן וגבע היו שותפים להם (יחד עם יחזקאל ירדני ומשה גרשוני). גבע עקב אחר התכלות ספרים כפעולה קונצפטואלית ב נביסוי הספרים בנוף (1972) שתיעוד שלו מוצג בתערוכה . המעקב אחר הפיכתם לחלק מהמעגל האקולוגי מאפיין גם את ספרים, נהר עמוק, אלוהים, 2015 שמוצג ב ביבליולוגיה ( המשך ל ספרים בנהר עמוק ב-2014 ספרייה הלאומית בירושלים, ולברכות שהציג בשתי תערוכות בגלריה קונטמפוררי בתל-אביב).גבע  פועל בזיקה לאסטטיקה של   Wabi-sabiהיפני, השלמה עם השתנות והתכלות וקבלתו כסוג של יופי. בטקסט התערוכה נכתב על הספרים כגורם מתסיס, ואכן אפשר לחשוב על הריקבון של ספרים הנתונים לחסדי הטבע במונחי תסיסה אבל נדמה שהפסימיזם העמוק הוא האפיון המרכזי של הברכות השחורות המבהיקות שגבע יצר בחצר המוזיאון ומחוצה לו.

מיכה אולמן, פה, 2014 אדמה וארונית כרטיסיות

         בעוד חשיפה של ספרים להרס נתפסת כחילול עבור רבים הרי קדושת הספר עולה מאובייקטים המוצגים בתערוכה בהם הדפסים הדפסים דיגיטליים של פרגמנטים מהגניזה הקהירית;  ספר נימולים, ובו רשומות בריתות שנערכו במושבה בשנים תרע”ב–ת”ש (1940-1912) ;וגם הספרים שמספרייתו של בנימין שהצלתם היתה חשובה לו ביותר.

                                                                                    ***
האסוציאציות בביבליו לוגיה  כמעט אין סופיות. היא מהתערוכות הנדירות שיכולות להיות מצע לחלום,שהחללים בה הם פקעת משמעויות, שבילים ששיטוט בהם  מוביל לגילויים או תובנות חדשים. יש בה ההנאה שחשים חובבי ספר כשהם נכנסים להיכלי ספרים בין אם אלו ספריות או חנויות ספרים והתחושה המיוחדת של השתאות שיש בביקור בחנויות ספרים בשפה זרה למבקרים. או אז החושניות של הספר,”הסיפריות”, תכונה חמקמקה כמו הציוריות של ציור, מזדככת והופכת,יותר מתוכנו, לעיקר.

 אוצרים: דרורית גור אריה, רפאל סיגל
צילום : אלעד שריג
מוזיאון פתח תקוה לאמנות, ארלוזורוב 30, פתח תקוה

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Bi-bli-o-logia: The book as body

The exhibition Bi-bli-o-logia: The book as body acts like a bell clapper on the bell of memory. Visitors to the exhibition with open hearts will encounter memories of books, libraries and letters, old favorites, some of which they only heard about, and others perhaps which never existed: the Great Library of Alexandria, whose destruction in a fire symbolized the breakdown of classical culture; the Library of Babel in Borges’s story (in the Garden of Forking Paths (1941); or the library created by Umberto Eco in The Name of the Rose (1980).

אביטל גבע, ספרים, נהר עמוק, אלוהים, 2015, מיצב
Avital Geva

Bibliologia refers to the study of books as physical objects and to the study of the Bible, the Book of Books. The beauty of the exhibition lies in its being so inclusive, connecting works, objects, video films and installations. The sweeping curatorial act generated a large, sweeping and melancholy exhibition in an attempt to touch upon a fetishistic and spiritual love for books and faith in the magic of words with whose roots the world was created.
Previous exhibitions resonate through the current one, such as the Encyclopedic Palace curated by Massimiliano Gioni (Venice Biennale, 2013), and the Israeli Pavilion curated by Gideon Ofrat (Neustein, Tsaig and Grossman in the basement of the National Library) at the Venice Biennale of 1995.

Maya Zack and Stuben 21 (Peter Daniel and Nicole Horn), Broken Horizons–Shtiebelekh, 2015,

The genre of concrete libraries is made present through artworks and objects in a breathtaking weave of history, aesthetics and ethics. Curators Drorit Gur Arie and Raphael Sigal’s web of connections transform this exhibition to a great extent into an elegy. The memory of the libraries of Jewish intellectuals wiped out in the Holocaust is present here through the collected writings of German philosopher/theologian Franz von Baader from Walter Benjamin’s private library. He sent the books to the Hebrew University’s library in 1934. The irony of having saved the writings of a German theologian is inescapable.
The culture of the Jewish religious book is reflected in the lovely installation Broken Horizons–Shtiebelekh, 2015, by Maya Zak and Stuben21 (Peter Daniel and Nicole Horn). They built an installation looking like a shtiebel (a small prayer hall and religious cultural center usually located in a residential building) in which viewers are invited to peruse the Jewish sacred texts.

Micha Ullman, Mouth-Here, 2014, Earth and filing cabinet,

The exhibition’s central works by “patriarchs of Israeli art” Micha Ullman and Avital Geva speak of deconstruction, absence, and destruction. Ullman, who has an wide international reputation, created Library (1995) in Berlin, a subterranean room with empty shelves, a chilling monument to the Nazi book burning on the site in 1933. Ullman has several works in the current exhibition in Petach Tikva, but Mouth-Here (2014) is especially interesting. The drawers of a library file card cabinet were filled with earth, and a Hebrew letter was cut out of the bottom of each drawer. The cutouts created a kind of silent organ made of changeable words by pulling out or pushing in each drawer. Opening all of the drawers in the third tier create the words which may be read as, “It’s all there.” Many other meanings can be read into the two consonants forming the Hebrew word “name” or “there,” since the word for “place” can mean either site or God the Omnipresent.
Avital Geva’s artwork Books, a deep river, God, reflects the transformation of books into part of the recycling ecological cycle which characterizes much of his work, continuing the work Books in a Deep River (2014) exhibited in the National Library in Jerusalem, and the pools he exhibited in two exhibitions at Contemporary Gallery, Tel Aviv. Geva’s work seems to be associated with the Japanese Wabi-sabi aesthetic, the acceptance of change and dissolution as beautiful.

                                                                    ***

Infinite associations arise from Bibliologia. It is one of those rare exhibitions that can be a source of dreams, in which the exhibition spaces are clusters of meanings, with pathways for wandering through which lead to discoveries and new insights. It comprises the pleasure that bibliophiles feel upon entering libraries and bookstores, and the special feeling of visiting a foreign language bookstore. The sensuousness of the physical book, the elusive quality of “book-ness” is distilled and transformed into the main element of this exhibition, making it, at times. more important than the book’s contents.

Curators: Drorit Gur Arie, Raphael Sigal

Petach Tikva Museum of Art, 30 Arlosorov, Petach Tikva

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com

Dov Or Ner,
The museum of museums, 1979 – 2015

לאחר שפרויקט התערוכות  Beuys, Beuys ,Beuys  שאצר ליאב מזרחי עורר דיון נרחב מסיבות שרובן אינן קשורות לשאלות התרבותיות ולאמנות שהוצגה בו  אלא לאופן הדיון התקשרותי בהם,  נפתח חלקו המרכזי בבית האמנים בתל-אביב תחת הכותרת הגוף. בין ישיבה לשכיבה. בין עצמות לעוצמות. מדובר במפעל שאפתני , בפיזור גיאוגרפי נרחב (שדרות, ירושלים ,תל-אביב) שספק אם רבים יראו את כולו וספק אם היקפו מוצדק אוצרותית .
טקסט התערוכות מעמיד את התהייה על ההשפעה המשמעותית של בויס על האמנות הישראלית כשאלה  המרכזית . התהייה היא בשל  עברו של בויס כחייל נאצי נלהב במיוחד. היה מקום לחשוב על כך גם במונחי השפעה אירופאית מול השפעה אמריקאית ( הנחה אקסיומטית רווחת היא שהאמנות הישראלית , מאז שנות ה 70 הושפעה יותר מאמנות אמריקאית ).
התערוכה בבית האמנים אינה אמירה מזוככת . התחושה היא של אינוונטר ופחות של מבחר מנומק אבל חלק ניכרמהעבודות נעות על הציר שבין מעניין למצוין . ציר הזמן, משנות ה 70 עד להווה , מעיד עד כמה קונסיסטנטי העיסוק בבויס  בארץ וזאת גם כשלושים שנה אחרי מותו ב 1986.

Dov Or Ner ,
Wathching news with a cow , performence 1980

העבודות של דוב אור-נר, של דורית פלדמן ושל חוני המעגל הם שלושה גופי עבודה מוקדמים בולטים. שלושתם שייכם  למה שהיה בזמנו בשולי הזרם המרכזי (הגדרה גמישה אבל אפשר למשל לחשובעל כך שלא הציגו ב”דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית”, תערוכה שהייתה במידה רבה קאנוניזציה של משתתפיה) .
אור- נר, אמן מרתק שפועל לאורך שנים בפריפריה הגיאוגרפית – קיבוץ חצור, הוא מהפוליטיים והמענינים באמנים הישראליים ומתמיהה שאף אחד מהמוזאונים הגדולים טרם ערך תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו. מזרחי מציג תיעוד ועבודה “ממוזיאון המוזיאונים” גוף פיקטיבי מוזיאון של איש אחד שהקים אור נר ואיתו פעל רבות בארץ ובחו”ל ותיעוד העבודה “פרהוויזיה” ,מיצג שערך בגלריה הקיבוץ ובו צפה יחד עם פרה בשידורי חדשות .  שתי העבודות מהדהדות  את התפיסות והעשייה במזוהות ביותר אם בויס : האמירה שכל אדם הוא אמן (ומכאן שגם כל מעשה יכול להיות אמנות) והעבודה של בויס I Like America and America Likes Me  ב 1974 בה בילה שלושה ימים עם קיוטי (זאב ערבות) בגלריה . המורכבות של מפגש טבע –תרבות,של האמן כשאמן וסיפור יחסי אמריקה והעולם הישן – שונה מאד מהאמירה  של אור נר  על ההתבהמות שבאה לצד התמוטטות החקלאות והקריסה החברתית אך הדיה  ניכרים היטב .(לשתי העבודות גם משותפת אדנות מכוערת כלפי בעלי החיים שבוודאי לא בחרו להשתתף בהן).

Dorit Feldman, Outline for alienation’ 1980

העבודות של  דורית פלדמן קשורות לבויס  בקשרים תכניים- אסתטיים ,ברגישויות .העבודות שמשלבות תיעוד פעולות כמו הידיים בכפפות בכוסות התה ב “מתארים לניכור ” 1980 עם התייחסויות לתולדות האמנות הן סיפורים מורכבים של רפלקציה עצמית מרוחקת, הליכה כמעט מסוכנת לתהומות.

Choni Hameagel and Smartut Group 1980 ies

עם האמירה שכל אדם הוא אמן אפשר לקשר את הפעולות של חוני המעגל , מייצגים של תאטרון אבסורד לבויס אך הדבר אינו עולה כהכרח אסוסיאטיבי.  כמו אור נר , מדובר באמן עם נוכחות ארוכה ובעלת משמעות באמנות ובעיקר בתאטרון הישראלי שלא היתה עד כה התבוננות כוללת, מחקרית רעיונית על עבודתו.העיסוק שלו במיצגים ובתאטרון בנושאים פוליטיים  ובשואה תוך התנערות ממה שהיה ,בוודאי ב 1980 הקונבנציות ההגמוניות מרתקים,ובין היתר דווקא בשל הדרך בה הואפועל בתוך מימסדים כמו פסטיבל עכו או מוזיאון ינקו דאדא.
העבודה של מיכל היימן .Which animals are most like each other ?  מ 2011 משירה מבט ונוגעת בלב ליבו של הפצע עליו מצביעה התהייה על השפעת בויס המוזכרת בטקסט התערוכה וחוזרת ועולה בדיונים רבים על אמנות ישראלית עכשווית לאורך השנים . היימן מציעה תשובה לא נוחה , מותחת קו לחלוטין לא מרומז בין רשע וכוחניות למה שהוא סוג הסובלימציה שלהן, או הדיון אודותיהן. העבודה היא דיפטיך : מאמר על  מכתב של אייכמן קנצלר לאדנאוור  בו ביקש לשוב לגרמניה בזהותו האמיתית (רעיון לגמרי לא מופרך בהתחשב בנאצים  הרבים בצמרת המערב גרמנית) צילום של אייכמן שעבד בארגנטינה כמנהל חווה לגידול ארנבות אוחז ארנבת גדולה. בצד השני בויס במיצג “כיצד מסבירים אמנות לארנבת מתה” עם מסכת זהב ודבש על ראשו . היימן מפרקת את מוסכמת ההבדל , ההתפתחות, וההכרה  המחודשת שמיוחסת לבויס ושואלת את השאלה מעוררת החלחלה אם לא קיים דימיון, אם אין קווים מקבילים בין האיש שנראה כל כך לא מיוחד לאמן שעשה כל מאמץ לפעול  מחוץ לנורמות בורגניות של זמנו.הטלת הספק, האפשרות לבחון מחדש את מה שהתקבע כסוג של סמל חופש (בויס נחשב ככזה נוסף לזיהוי שלו עם  שינויי תפיסה אקלוגיים)  הופכים את העבודה לעבודה בעלת משקל רב .

Michal Heyman, Which animals are most like each other ? 2011

עוד עבודות יפות הן שמיכת צמר הפדה של אוה שלו והעבודות היפות של אסף אבוטבול.

לצד  התערוכה שאצר מזרחי מוצגת תערוכת הדפסים של אילייה בוגדנובסקי – I Like America_and_America Likes Me”    שאצר אריה ברקוביץ . זו תערוכה קטנה ווירטואוזית  שמתייחסת  לתולדות האמנות, מהארנב המפורסם והאמן המצייר פרספקטיבה שניהם של דירר ועד רמזים לקונסטרוקטיביזם רוסי יחד עם הדמות שבויס עיצב לעצמו. בוגדנובסקי בונה מערכים צורנים שקשה ולומר עם התגבשו או הם מתפרקים, שבה שבורה של צורות שלמות.

Ilya Bogdanovsky, 2015

אוצר: ליאב מזרחי
בית האמנים ע”ש זריצקי ,תל אביב, אלחריזי 9

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Beuys, Beuys,Beuys.The body. Sitting and reclining.

The Beuys, Beuys, Beuys project curated by Liav Mizrahi is ambitious. It is a questionably broad, multisite exhibition, which viewers will probably not be able to encompass. Its major part is The Body, on view at the Tel Aviv Artist’s House. The gallery text explores Beuys’s great impacton Israeli art in view of his enthusiastic service as a soldier under the Nazi regime. (It would be interesting if the text would also address his great impact on European art).

Dov Or Ner ,
Wathching news with a cow , performence 1980

The works on exhibit by Dov Or-Ner, Dorit Feldman and HoniHame’agel are outstanding early works, considered out of the mainstream at the time they were originally exhibited. Or-Ner is a fascinating artist who has been working for years, based in Israel’s geographical periphery. He is one of the most political and interesting Israeli artists;surprisingly enough, he has not had a retrospective in one of the museums. Mizrahi selected documentation and a work from Or-Ner’s “Museum of Museums,” a fictitious one-man museum he established and worked on for years in Israel and abroad and the documentation of “Cowvision,” a performance originally stages in the Kibbutz Gallery in which the artist and a cow watched the television news. The works resonate the perceptions and actions identified with Beuys: the statement that everyone is an artist (ergo, each act can be an art act) and Beuys’s 1974 performance, “I Like America and America Likes Me,” in which he spent three days with a coyote in a gallery. The complexity of the nature-culture encounter, the artist’s reflection of the relations between America and the Old World, differs from Or-Ner’s statement about the bestialization of humans coinciding with the collapse of agriculture and social order butechoes Beuys.(Both works share an ugly mastery over the animals which obviously did not choose to participate in the performances)

Dorit Feldman, Outline for alienation’ 1980

Feldman’s artworks combining documentation with actions have a technical-aesthetic connection to Beuys in their sensitivities. For example, the gloved hands in the teacups in “Contours of Alienation” (1980) referring to art history are complex narratives of distant self-reflection, walking dangerously on the edge of the abyss.

Choni Hameagel and Smartut Group 1980 ies

We can associate HoniHame’agel’s art actions and performances  with the statement that everyone is an artist, but not necessarily so. HoniHame’agel’s engagement in performances and theatre on political issues and the Holocaust were challenging conventions in the ‘80s, especially due to the way in which he works with institutions such as the Acre Theatre Festival or the Janco-Dada Museum.
Michal Heiman’s “Which animals are most like each other?”(2011)  turns a direct, revealing gaze on the very heart of the matter – Beuys’s impact on Israeli art, mentioned in the exhibition text and raised in numerous discussions on contemporary Israeli art over the years. In this artwork, featuring Eichmann and Beuys, Heiman proposes an

Michal Heyman, Which animals are most like each other ? 2011

uncomfortable answer, pulling no punches in drawing a clear line between evil and aggressive force and a kind of sublimation of those forces or the discussion of them. Heiman dares to ask whether there is any similarity between the “grey bureaucrat” and the artist who made every effort to act outside of his contemporary bourgeois constraints. Casting doubt, allowing the option to reevaluate everything that has been accepted as a fixed symbol of freedom (such as Beuys being identified with the Green Revolution) transforms the work into a very weighty piece, challenging Beuys’s sanctity.

Curator: Liav Mizrahi

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com