סקס, גילה גם בית לאמנות ישראלית, מוכר .

טקסט המודעה של בית לאמנות ישראלית “הציור הוא סקס”, (קטע מפרסום הקורס :”8 תשובות אפשריות לשאלה – מהו ציור?” יוצר תחושה עזה של סלידה פיזית. (ראו  הצילום)


הטקסט הרגרסיבי מעלה זיכרונות מעברו עולם האמנות הישראלי כשהיה נגוע בסקסיזם בוטה, שוביניזם גס והתאפיין באמנות שברובה הייתה בינונית (במקרה הטוב). אם ” העין בועלת את העולם והמכחול הוא פאלוס.” הרי מה שנשים עושות אינו נחשב, אינו ראוי לקריאה ודיון. אפשר להמשיך להדיר נשים ומי שאינו  רוצה, או יכול ,לראות באמנות פורקן אגרסיבי, זיון העולם, פשוט אינו שייך.
רמת הטקסט ,כפי שכבר ראינו, מביכה : “ניתן להדגים את מעשה הציור כסקס בעבודות של פיקאסו, פולוק, רפאל, פיליפו ליפי ובמבט מקומי בעבודות של אופיר דור, גרשוני ומרים כבסה”.
“להדגים את הציור כסקס”???. אפשר להדגים גם אכילה כסקס , ספורט כסקס ,כתיבה כסקס, והשאלה היא  למה הדגמה כזו מובילה ?חזרה לתפיסות שנשים הן דגם חסר של הגברי ?
לרשימת הגברים שעבודתם תסקר בשיעור נוספה, אחרונה חביבה, מרים כבסה. אפשר  לשמוע, מבעד למודעה, את הרגע בו הפציעה ההכרה, בהנהלה (או ביח”צ),  שאין אף  אמנית ברשימה  ונדרשה הוספה לשם ה”איזון”.
נחשוב על האמנים שברשימה, על פולוק למשל. כינויו כ “Jack the dripper” רלוונטי, מהדהד את תרבות האונס והדורסנות של הכותרת הפסבדו אינטלקטואלית. ג’קסון שהתזות המכחול שלו נתפסו כשפיכה רבת און. קריאה כזו, כאחת הקריאות, סבירה בהחלט, אך בקריאה המצמצמת ,הצרה,  של אמנות כסקס , היא חזות הכל.  לא נדרשת חקירה רבה כידי לראות את הקשר בין קריאה כזו לכך שנדרשו עשורים אחדים אחרי מותו של פולוק עד שהאמנות של לי קרסנר, אמנית מצוינת ובת זוגו, זכתה לקריאה עצמאית.
ואז באה הנוצה האינטלקטואלית בקטע המביש שלפנינו. ” על פי הפילוסוף מרסיליו פיצ׳ינו שפעל בימי הרנסנס – האמן נכנס להריון מההשראה וכך נולד הציור”. פיצ’ינו,  כתב בהרחבה על אהבת היופי כאמצעי לגאולה, להתקרבות לאהבת האל  ועל היחס בין שני אלו לאהבה גופנית (פיצ’ינו מקיים דיון ער עם הדיאלוגים של אפלטון). כמו רבים  אחרים , גם הוא, השתמש הריון ולידה כמטאפורה ליצירה .מטאפורה זו שונה מהותית ממטאפורה של סקס ובעילה.
למקרא  ההתייחסות ל”מבט”  ה GAZE  באמנות אי-אפשר שלא להתקומם וגם לדאוג. ” נקודת נוספת למחשבה היא על נשים או גברים שחשים אי-נוחות ממבטם החודר של גברים או נשים, כאילו הם מפשיטים אותם במבט. כלומר, האם לראות זה לקחת בעלות, לראות זה לבעול, לראות זה לדעת?”

 בשפה מגדרית שיוונית -צדקנית נדחסות מאות שנות החפצה של נשים באמנות לשאלה”האם לראות זה לבעול? . השאלה נידונה שוב ושוב, מאז סוף שנות ה 80. נזכור למשל, את  ספירת המלאי המפורסמת של עירומות במוזיאונים שערכו ה  GUERILLA GIRLS   ,  שקיבלה ביטוי חזותי בעבודות כמו הפוסטר ה מ 1989

 Do women have to be naked to get into the Met. Museum?

מבטים חודרים ש”כאילו הם מפשיטים אותם במבט” הם הטרדה מינית, לא סקס שאמור להיות בין פרטנרים שותפים. אי ההבנה של ההבדל מדאיג , ושוב לוקח לימים בהם עולם האמנות היה מלא גברים, אמנים טובים ורובם פחות, שחשבו שהטרדה היא התנהגות לגיטימית.
משפט הסיום של הקטע הקצר והדוחה פורנוגרפי ממש. “מתי ואיך מתרחש המעשה הפאלי בפעולת הציור”  שואלים הכותבים ,והנה מה שהחל בשאלה “האם הציור הוא מעשה סקס? ” מסתיים באקסיומה: יש מעשה פאלי בציור והשאלה היא איך בדיוק (ואולי בעזרת איזו ויאגרה) הוא מתקיים.
מבחיל. סקס, גילה גם בית לאמנות ישראלית, מוכר .

 

Posted in Uncategorized | Comments Off on סקס, גילה גם בית לאמנות ישראלית, מוכר .

על “ללא כותרת (קביים וענף)”, אריה ברקוביץ אפריל 2020 | Arie Berkowitz, Untitled (crutches and branch), April 2020

צילום העבודה נשלח אלי ב WhatsApp, דימוי בשתף ההודעות,הדימויים והבדיחות והסרטונים. משהו בו גרם לי להיעצר ולחזור ולענות בו, ולחרוג ממנהגי שלא לכתוב על עבודות לפי דימוי מצולם בלבד.

קביים:
קביים באמנות מחזירים אותי לדימויי הנכים שצייר גורג גרוס, הגרמני בשנות ה20, אחרי הקטל חסר התוחלת של מלחמת העולם הראשונה. הפצועים הציפו את אירופה, וגרוס צייר בעיקר את רחובות ברלין  על המראות הגרוטסקיים שנגלו בהם, על הסבל והכעור והרשעות והקיטוב. ושוב ושוב חוזרים קביים ופרוטזות, תחליף חסר לגפיים שנקטעו.
ביחיד, קב בעברית היא מידת נפח שהית נהוגה בתקופת התלמוד, סביבות המאה ה 3 לספירה. קב היא גם היחיד של הזוג, הקביים להליכה, לתנועה.
ב”ללא כותרת (קביים וענף)” הקביים הם סולם, קשר, דמות שנוטה הצידה. ומתוך העץ המת, שנועד החליף איבר גוף חי,  מתכופף ענף יבש שבתוכו זיכרון תנועה,  שכרוך ומחובר אליו בתכריך מסקינגטייפ לבן.

פרט  “ללא כותרת (קביים וענף)”, אריה ברקוביץ אפריל 2020

בקביים מתגלם סיפור על מגבלת תנועה, וכמה אנחנו עוסקים היום בשאלת תנועה, אחרי שנכפתה מודעות לרדיוס 100 מטר  סביב בתינו. וברקוביץ הרכיב את הקביים זו על זו כמו סולם מתנשא, מתנדנד ומתנגד על רגלו האחת, עד למקום שהוא חבוש -מאוחה לענף היבש שאוצר זיכרון לבלוב.
הזיקה ל Arte Povera בולטת, ובעתיד אפשר ללכת בשביל המחשבה הזו על העבודה, אבל היום הפואטיות,המלנכוליה והיופי הישירים מדברים מבעד לצילום בקול צלול.

“ללא כותרת (קביים וענף)”, אריה ברקוביץ אפריל 2020

  “האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM       

    ויליאם קנטרידג’ ההרצאה ביום שישי, 17 אפריל, בשעה  10:00 “באקדמיה של החלון – הרצאות של ד”ר סמדר שפי ב ZOOM .

   נערוך הכרות עומק עם עבודתו  ונדבר על היבטים אידאולוגיים,ועשייתו במדיומים רבים. נתבונן גם במיצב הווידאו “ביתר מתיקות נגנו את הריקוד” המוצג (סגור )במוזיאון תל אביב.  

 אורך המפגש כשעה. המחיר  55 ₪,  תשלום ב BIT , PEPPER  או העברה בנקאית.  להרשמה שלחו אישור תשלום עם טלפון וכתובת אימייל שלכם לssheffi@gmail.com   או    Whatsapp     0507431106 לינק למפגש ב  ZOOM ישלח לאחר קבלת אישור התשלום.

 

רשימת הרצאות מעודכנת נמצאת בעמודת “סיורי אמנות באתר
  http://old.smadarsheffi.com/?page_id=18

עקבו אחרי באינסטגרם smadarsheffi

   

Arie Berkowitz, Untitled (crutches and branch), April 2020

The image was sent to me on WhatsApp, received among a stream of messages, pictures, jokes and clips. Something about the photo made me stop and go back for a closer look, leading me to diverge from my longstanding decision of not writing about an artwork based only on a photograph of it.
The image of a crutch in art brings me back to the images of the war-wounded painted by Georg Grosz in the early 20th century in Germany, following the carnage of the Great War. The wounded flooded Europe, with Grosz mostly painting street scenes of Berlin with grotesque sights of suffering, ugliness, evil and their polar opposites. Images of prosthetics and crutches reappear again and again in his oeuvre, replacements for missing limbs.
Kav, the singular form of the word for “crutches” in Hebrew (kabayim) refers to a volumetric measurement used during the Talmudic era (c. 3rd century CE), one of a pair of crutches used for walking and for movement. In Berkowitz’s Untitled (crutches and branch), 2020, the crutch is a ladder or a link, a figure leaning to the side. Out of the dead wood, intended to replace a living limb, a dry branch bound with masking tape protrudes and bends over, embodying the memory of movement.

Detail, Arie Berkowitz, Untitled (crutches and branch), April 2020

The crutches enfold a narrative of limitations of movement and the extent to which we are currently engaged in issues of movement, after becoming aware of the official 100m radius around one’s home as the border of movement, as directed by the government. Berkowitz placed one crutch atop the other like a rising ladder which sways and resists on its single leg up to the bandaged point of the patched connection to the dry branch with its stored memory of budding.
There is an obvious link to Arte Povera, and in the future we may be able to walk the path of memory on this work, but right now, its direct poetry, melancholy and beauty carry clearly across through the photograph.

 

Posted in Uncategorized, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , | Comments Off on על “ללא כותרת (קביים וענף)”, אריה ברקוביץ אפריל 2020 | Arie Berkowitz, Untitled (crutches and branch), April 2020

אפוס 2020| מחשבות על שלושה פסלים של קדישמן ||Thoughts on EPOS Festival and Kadishman’s sculptures

פסטיבל “אפוס” מציע שלל סרטים במגוון נושאי אמנות על הסקאלה מאדריכלות ומוזיקה ועד תאטרון וספרות. מבחינתי הפסטיבל חשוב בעיקר לצפייה בקולנוע שסביר שלא יוצג בארץ במסגרות נוספות. שני סרטי האמנות מעניינים הם “פאולה ריגו: סודות וסיפורים” מ 2017 ו”קולאקוב יוצא לחופשי” מ 2019. שני האמנים לא הוצגו בארץ, למיטב ידיעתי, וכל אחד מהם בנה חלק ניכר מהקרירה האמנותית בארץ שאינה מולדתו. בכל נגמר המשותף.

ריגו בת ה 85 היא אמנית מצוינת, כזו שהדימויים שלה נחקקים בזיכרון והופכים מכרים אינטימיים. ילידת פורטוגל ובת להורים אנגלופילים, ריגו הגיעה לאנגליה בתחילת שנות ה 50 ולמדה ב”סלייד” מבתי הספר הבולטים לאמנות. בהמשך חייה חילקה את זמנה בין פורטוגל ולונדון עד שבסוף שנות ה 80 עברה להתגורר בלונדון בלבד . 1988 נערכה רטרוספקטיבה של עבודותיה בסרפנטיין וב 1990 הייתה לאמנית הראשונה שתוכנית הרזדינסי של הנשיונל גלרי. בשני העשורים האחרונים הוצגה שורת תערוכות ענק מעבודותיה בין היתר בלונדון, וושינגטון ומדריד .לאורך השנים העסיקו אותה זכויות נשים, פעילות בעד הזכות להפלות ונושאי חופש אזרחי בכלל. מבחינה סגנונית היא עברה דרך מרתקת מסוראליזם , דרך אבסטרקט ועד פיגורטיבי עשיר, מרתק ועתיר סיפוריות. הסרט נעשה ב 2017 בידי בנה ניק וילינג.  וילינג הוא אחד משלושת הילדים שנולדו לה ולוויקטור וילינג שהיה מורה שלה ב”סלייד” ואיתו ניהלה חיים סוערים עד שחלה באמצע שנות החמישים לחייו והיא הפכה למטפלת אפוטרופסית שלו. הציור שלה פוליטי מאד ומשך שנים התייחסה בו באומץ לכוחות הדיקטטורה בפורטוגל מולדתה ובספרד. הדמויות הנשיות הן לעולם היא עצמה והיקום שהיא בוראת להן  רווי תשוקה, מינית ואינטלקטואלית,  וכאב וחיוניות וחיות אדירה.

Paula Rego Secrets & Stories
The Pillow Man Triptych Studio
Pic-CREDIT-PRU-CIMMINGS.

           חיוניות מאפיינת גם את העבודות של מיכאיל קולאקוב שהלך לעולמו לפני חמש שנים. קולאקוב היה חלק מהאוונגרד הרוסי של שנות ה 60, ועזב מסיבות פוליטיות לאיטליה במחצית שנות ה 70. במהלך שנות החמישים והשישים הציג בתערוכות ביתיות עבודות אבסטרקטיות והתדיין עם האבסטרקט האקספרסיוניסטי וציור הפעולה האמריקאים. באיטליה פעל באומבריה והיה לחלק מהזרם המרכזי האיטלקי. האוונגרד הרוסי המאוחר זוכה להתעניינות רבה בשנים האחרונות, גם בארץ, בעיקר לאור הקריאה שלו מחדש לא כחיקוי להדים שהגיעו למערב אלא כהמשך לאוונגרד הרוסי המוקדם ודיון עם ההתפתחויות שהיו במערב. קולאקוב נחשב לאחד האמנים הבולטים של התקופה שמוכרת בארץ בעיקר מהפרספקטיבה של אמנים יהודים חברי הקבוצה שהגיעו לארץ.

Still from “Koulakov’s Supreme Ultimate”

הפסטיבל הוא גם הזדמנות לראות את סרטה של זיוה פוסטק על משה גרשוני מ 1998, וסרט חדש על  אולאפור אלייסון מהאמנים המעניינים הפועלים היום.

                                            ***

שלושה פסלים מצוינים של קדישמן שראיתי באקראי בשבוע שעבר גרמו לי לחשוב מחדש על יצירתו. ספק אם יש עוד אמן שהצליח לאורך שנים לשחוק את מעמדו שלו כמו קדישמן, ובאופן יסודי כל כך. הפסלים הם תזכורת לצדדים המעולים ביצירתו, ובאופן עצוב למדי לגוף העבודה שיכול היה ליצור.

בגלריה דביר מוצגים “מזבח” מ 1961 נפסל ברונזה קטן צבוע לבן  בו ניכרת ההשפעה של דנציגר ובאופן כלשהו גם רודי להמן . “מעל I” פסל  בגרניט וזכוכית מ 1964 . מעניין לחשוב על השינוי שעבר קדישמן בשלוש שנים. ב”מעל I” חזית הגרניט הגסה עוד נראית כמו לוח טין עם כתב (אפשר להרחיק לכת לציור של קסטל) אבל  כוחו באופן בו קדישמן מטפל במשקל וחלל . לשני הפסלים נעשו גרסאות גדולות (“מזבח”שהיה בגבס ולפי קטלוג קדישמן מ 1996, נהרס) .

קדישמן כלב 1957

ראש כלב  המוצג כעת בגלריה גורדון מפתיע. הפסל היפיפיה מאבן נעשה ב 2015, שנת מותו של קדישמן. הראש הכרות, הנוגע ללב הוא הרהור, המשך לפסל שיצר ב 1957 וכבר שנים שאני חושבת עליו כאחת הטובות ביצירותיו, לצד התקופה המינימליסטית הקצרה והמרתקת שלו. כאן הראש על צידו, מתכתב עם ברנקוזי ללא כחל וסרק, מדבר על מוות ונצח בעצבות, ללא פאתוס, ועם מידה של השלמה. הבחירה החומרית, הגודל, ההצבה על משטח האבן כורכים יחד הוד, ומינימליזם ושקט ותחושה של הבנה מפוכחת, אפילו מפויסת, של  הזמן של היות הכל בר חלוף.

      

                            לקביעת סיורים פרטיים או הצטרפות לקבוצת סיורים 
                                    שילחו  Whats app ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם smadarsheffi

   

Some thoughts on the EPOS Festival and Kadishman’s sculptures

The EPOS Festival offers a wide range of films on the arts, from architecture and music through theatre and literature. As I see it, the Festival is important mainly because it screens films that will probably not be shown in Israel in other frameworks. Two interesting films on art and artists are Paula Rego: Secrets and Stories (2017) and Koulakov’s Supreme Ultimate (2019). To the best of my recollection, neither artist has been exhibited in Israel, and both have spent most of their art careers outside their home country.

Rego with stray dogs 1965 CREDIT ©MANUELA MORAIS

Rego, now 85, is a superb artist, one whose images remain imprinted in one’s memory to become intimate acquaintances. Born in Portugal to Anglophile parents, Rego arrived in the UK in the early 1950s and studied at the Slade, one of Britain’s most outstanding art schools. She divided her life between Portugal and London until in 1980 she settled permanently in London. In 1988, she had a major retrospective at the Serpentine, and in 1990 the first woman artist in residence at the National Gallery. Over the past two decades, she exhibited in major exhibitions in London, Washington, and Madrid, among other cities. She has always engaged in women’s rights, activities against discrimination, and civil rights in general. From a stylistic aspect, she moved in a fascinating way from Surrealism to Abstraction to a rich figurative, narrative approach. The film was made in 2017 by her son, Nick Willing, one of her three sons with Victor Willing, who had been her teacher at the Slade. The two led a stormy life until she became his caregiver and guardian in the mid-‘50s (due to his degenerative illness). Rego’s oeuvre is extremely political, and for years she courageously referred to the dictatorships in Portugal and Spain in her paintings. The women’s figures are always the artist herself; the universe she creates for them are suffused with passion, sexuality and intellectuality, with pain and incredible vitality.

Vitality also characterizes the works by Mikhail Koulakov, who passed away five years ago. Koulakov had been part of the Russian Avant-Garde of the 1960, but left the USSR for Italy in the mid-‘70s. During the ‘50s and ‘60s (under the Soviet regime) he exhibited his abstract paintings priately, engaging in dialogue with Abstract Expressionism and American Action Painting. In Italy, he was active in Umbria, becoming part of the Italian mainstream. In recent years, the Russian Avant-Garde has drawn more attention, in Israel as well, due to reading it anew not as an imitation of western art, but as a continuation of the early Russian Avant-Garde, and its dialogue with developments in the west. Koulakov was considered one of the most outstanding artists of the period, well-known in Israel mainly due to the Jewish artists from the group who arrived in Israel.

The Festival is also an opportunity to view Ziva Postec’s 1998 film on Moshe Gershuni –M.G. Rehearsals for Departure, and a new film about Olafur Eliasson, one of the most interesting of active contemporary artists.

***

Three excellent sculptures by Kadishman I saw by chance in a single week led me to rethink his work. I’m not sure if there is any other artist who has succeeded in wearing away his position as Kadishman did, and in such a fundamental way. Nevertheless, the sculptures are a reminder of the excellent aspects of his oeuvre, and, very sadly, a hint at the oeuvre he could have created.

At the Dvir Gallery, Altar (1961), a small bronze painted white, is on view, in which Danziger’s influence is evident, as is Rudi Lehmann’s, in some way. Interesting to think about the change Kadishman underwent in three years between Altar and Uprise I (1964) in glass and granite. The crude granite façade looks like a surface of טין?mud? silt? with lettering (I thought of Castel’s painting, even though it’s a wild comparison) a far-fetched comparison), but Kadishman’s strength is eviden in the way he deals with weight and space. Both sculptures exist in large-scale versions (Altar was in plaster, and according to the 1996 catalog on Kadishman, was destroyed).

קדישמן כלב 1957

The dog’s head currently on view at the Gordon Gallery is surprising. This lovely stone sculpture was made in 2015, the year Kadishman passed away. The heartrending, severed head, is a contemplation, a continuation of the statue he made in 1957. For years I have been thinking about it as one of his best works, along with his short but fascinating period of minimalism. Here the head lies on its side, corresponding directly and unabashedly with Brancusi, speaking sadly but without pathos about death and eternity, with some degree of acceptance. Taken all together, the choice of material, size, and placement on the stone plinth create a feeling of glory, minimalism, and quiet, with a sober understanding of the passing of time, perhaps even a feeling of reconciliation with the mortality of all living things.

Posted in Evants, פיסול ומיצב, ציור, צילום | Tagged , , | Comments Off on אפוס 2020| מחשבות על שלושה פסלים של קדישמן ||Thoughts on EPOS Festival and Kadishman’s sculptures

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art