החלון | The Window

English follows Hebrew

תערוכות בוגרי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה ובבצלאל בתל אביב נפתחו כמעט במקביל ושתיהן מעניינות. בשתי האקדמיות מדובר במחזורים קטנים יחסית כשחלק מהמציגים/ות הם כבר אמנים פעילים. מספר עבודות בולטות, כמה מבטיחות וכמעט ללא רגעים מביכים. הישג לא רע, במיוחד אחרי השנה האחרונה.

בחיפה בולטות העבודות של ספא קדח, וחיימי פניכל.
עבודתה של ספא קדח מרשימה באופן בו היא עוסקת ביחסי גוף ומרחב, מחברת את האישי והפוליטי ומשמיעה אמירה ברורה מבלי ליפול לקלישאות. בעבודת הווידאו “מלוחיה” צילמה חממה משפחתית בעת קטיף מלוחיה כשבמרכזה אביה, חקלאי וגם חייט מודד בעזרת סרט מדידה את מידות גופה, ומכריז על המידות כמי שמתאר את הנפח, המקום שהיא תופסת

בעולם. בהמשך נראית היא עצמה כשהיא תופרת מחוט שחור עיגולים המשמשים להדליית הצמחים כך שנוצר דיבור על מידות, גובה ושאיפה לצמיחה בתוך החממה העוברת שינוי ממלאת צמחים לצחיחה. שורות שורות של עיגולים, כמו תלמים, כמו קברים, כמו עיגולים על חשבונית זמן נסתרת, מסודרות  על הרצפה לפני הווידיאו, יוצרות מרחב. בחדר סמוך מוקרנות משני צידי מסך עבודות וידיאו נוספות האחת מורכבת מצילומי שחור לבן מראשית שנות ה 60  בעת שהכפר היה תחת שלטון צבאי, וסרט בו חקלאי מדבר על גידול זעתר ועל האזור של כפר סנדלה בעמק יזרעאל, בו חיה משפחתה של קדח , ונמצא ממש על קו הגבול עם השטחים, לא רחוק מג’נין. קדח משרטטת מעגל זמן של צמיחה וקמילה, מעגל בין דורי בינה לבין אביה, נשי וגברי ומדברת על משמעות הווית היצירה – גידול חקלאי, או תפירה – במרחב משתנה.                                     השפה הפואטית קונצפטואלית של קדח, עיגולי החוט או מכונת התפירה בחממה מכילים צער, משרטטים התקה ( displacement ), מנכיחים שיבוש.

         המיצב של קדח הוא העבודה הפוליטית ביותר בשתי התערוכות ולמעשה כמעט היחידה, למעט שתי עבודות בבצלאל: עבודה של איראדה ג’ומעה בה כתבה באופן כנסתר את שמות הכפרים שהיו באזור תל אביב וזכרם נמחה ובאופן מסוים גם מחווה זיכרון של המחלקה לסטודנט מוחמד ג’וליאני. ההימנעות מהעיסוק בפוליטי, על היבטיו הלאומיים, הכלכליים והחברתיים בתקופה טעונה כל כך דורש עיון. השאלה אם המדובר בצנזורה עצמית, אדישות או ניתוק, מעוררת מחשבה .

Reverse Engineering עבודתו של חיימי פניכל ארס פואטית במובהק. פניכל בנה משבבית חדר עבודה על כל פרטיו. התחושה שנוצרת היא כמו זו כשמתבוננים ברישום אנטומי – היקסמות ורתיעה, מודעות מחודדת לניואנסים וניסיון לגשר על הייצוג הדומה- שונה של המוכר .  פניכל משחק באופן אלגנטי בין מסורת הפופ נוסח ג’ורג סיגל למסורת הארוכה של אמנים העוסקים בחלל העבודה שלהם. ההפיכה של החלל לכמעט אחיד מבחינה ציבעונית מעלה על הדעת את “הסטודיו האדום” של מאטיס מ  1911, אחד הייצוגים המפורסמים ביותר של חלל עבודה ההופך למקום – חלום  שם

העבודה   Reverse Engineering, שם תהליך שמתאר פיצוח מנגנונים על ידי חשיבה דדוקטיבית  מתייחס לאופן עשייתה של העבודה כולה בגריעה. פניכל יצר מגושי שבבית את האובייקטים בתהליך גריעה, משחזר בחומר מודרני,

שאינו נחשב גבוה את מה שהפך לאמירה השחוקה ביותר אודות פיסול כרצייה של החומר, כגילוי שהפסל מגלה בתוכו.

עבודות הסיליקון של רות אור, והרישומים- ציורים  של אלינה ספשילוב יפים ומסקרן גם לראות לאן תתפתח יארא מחאג’נה  שמציגה מיצב מורכב, שהתחושה היא שלא מוקד דיו וחבל.

בבצלאל שתי עבודות טובות במיוחד הן עבודות שבמרכזן סאונד.

  You Were Missed של יהונתן רון היא עבודה מקסימה שההשפעה של סופי קאל  הצרפתיה ושל  Janet Cardiff and George Bures Miller ג’נט קרדיף וג’ורג ברס מילר הקנדים, ניכרת בה היטב. רון פיזר שלטים עם הכיתוב You Were Missed ברחבי תלאביב כשלצידם פתקים לתלישה עם מספר הטלפון שלו. העבודה מורכבת משיחות טלפון שהקליט עם אנשים שהתקשרו אליו. חלקן משעשעות ועל כולן משוך חוט דק של עצבות, שקוף כמו הכמיהה לקשר שעצם קיומן מגלה.  המיצב שנבנה להאזנה עשוי כמעין אמפיתיאטרון המקיף את החלל ומתכנס פנימה . אזניות המחולקות במקום מתחברות להקלטות מוטמנות בתוך מדרגות העץ הרחבות המרכיבות את המבנה וליד כל אחת מצוין אורכה. הצופים מכונסים, מרוחקים אלו מאלו, כלומר משחזרים את אותו מצב בידוד שהטלפון לאדם זר, בלתי ידוע מבקש לסדוק. הצרוף של אימפרוביזציה ושליטה הופכים את העבודה למקסימה. כדאי להקדיש לה זמן ממושך יחסית ולשמוע את מנעד הסיפורים האנושיים המקופלים בה.
“אדם דרך מיתר” עבודה אלגנטית של מיכאל בק, מרוסנת ומרגשת. בק בנה בית מרומז עם חלונות ודלתות שכל אחד הוא למעשה רמקול אלגנטי ושטוח  צלילי עוד וגיטרות מושמעות מידי פעם מייצוגי דלתות וקירות  שונים בחוקיות שאינה ברורה לחלוטין . סודות מהדהדים ברחבי הבית מחברים מזרח ומערב למקום לא מקום.

התייחסויות מעניינות לחברת הצריכה ולגל הרוחניות הממוסחרת עד זרא ה Wellness,  יש בעבודות הפיסוליות המוצלחות של רומי פור בהיקבץ עבודות Under the Yoke  שפועל היטב כתערוכה קטנה. מענין הוא גם המיצב “מעגלי סחר עליונים” של נגה רוזמן בו מנגנון מכני מפעיל מעין נשימה חוזרת בפסלים קרמיים המה שנראה כסצנה מסרט אימה או מדע בדיוני. ב”קונסטלציה”  של אניעם לאה דרעי סרט ווידיאו בו דמותה מתמזגת בדימוי מטרונום.  לצד הווידאו, מפה אסטרולוגית מסומנת על הרצפה בעזרת חפצים ביתיים שעברו מטמורפוזות שונות.  העבודה יפה אך חסרה נשארת בלתי שלמה, חסרה מידה של לכידות סיפורית.
הציורים של אלסנדרה אצ’רנו, מפגש השפעות של ציור מטאפיזי של גו’רג דה קיריקו עם אקספרסיוניזם גרמני של בין המלחמות  מצוין ומעניין יהיה לעקוב אחריו. גם הציורים לפי סיורי מוזיאונים וירטואליים של יונתן רון (לא לבלבל עם יהונתן רון המציג בחלל לידו) טובים.

בתערוכה שני דיוקנאות עצמיים של מוחמד ג’וליאני, שהצגתם היא  מחווה של בצלאל לסטודנט שהלך לעולמו תוך כידי לימודיו בתוכנית. ההסבר הנלווה, שנמנע ממנו טיפול רפואי  בזמן קריטי משום שהתגורר ברמאללה, סיפור חוזר בקרב האוכלוסייה הפלשתינית,  מקבל את פני דיוקנו העצמי של ג’וליאני במסכה.

 NAN GOLDIN
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב zoom
יום  ב,  14 יוני 2021, ב 20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/TTLvxPTxrwk5cJPh9

נאן גולדין היא מהאמניות החשובות הפועלות מאז שנות ה 70 של המאה הקודמת. תרומתה לנזילות בין צילום דוקומנטרי ואמנותי, עצומה. התמונה שלנו של קהילות להט”ב, זנות, צרכני סמים, פאנק, אלימות במשפחה וגם עולם המוזיקה והזוהר עוצבה במידה רבה דרך מבטה. גולדין הייתה חלק מקהילות דראג וסבלה מאלימות ומשורת התמכרויות.
מאז 2017 היא מובילה מלחמה חסרת פשרות במוסדות אמנות המוכנים לקבל תרומה ממשפחת סאקלר שאחראית ליצירת מאות אלפי מכורים  לתרופות שמכרה  והיא כבר יצרה שינוי רדיקלי בהתנהלות הלובר , TATE בלונדון וה MOMA.
גולדין היא בחזית הניסיון ליצור חיבור בין התנהלות מוסדות אמנות ומוסר, ומה שנראה בלתי אפשרי בעבר מתחיל להצטייר כאפשרי.

Two MFA graduates’ exhibitions: Haifa University and Bezalel, Tel Aviv

The two MFA programs showing their graduates’ works have opened almost simultaneously. Both are interesting, both have relatively small graduating classes, with some of the graduates already known as active artists.

In Haifa, the works that stood out from the rest are those by Safa Kadah and by Haimi Fenichel. Safa Kadah’s works are impressive in the way she engages in body/spatial relations, linking the personal and the political, making a clear statement without descending into cliché. In the video Molokheya, she filmed a family greenhouse during the molokheya harvest (the vegetable nalta jute, or jute mallow), with her farmer father in the center. Her father is also a tailor, and in the film he uses a tape measure to measure her body, calling out the numbers, describing the volume that the artist takes up in space. As the film continues, the artist herself is seen sewing circles from black string for the trellises to support the plants. Thus she speaks about dimensions, height, striving to flourish within the greenhouse that undergoes change from being full of plants to become dry and bare. Rows upon rows of circles look like channels or graves, like circles on the accounts of hidden time, arranged on the floor in front of the video screen, creating space.

 

 

In the next room, additional video works are screened on both sides of the screen, one composed of black and white photos from the early 1960s, when the village was under military rule, and another film in which a farmer talks about growing za’atar and the area of Sandala Village in the Jezreel Valley where Kadah’s family lives, right on the border with the West Bank, not far from Jenin. Kadah delineates a circle of time, of growth and withering, an intergenerational circle between herself and her father, the feminine and masculine, speaking about the meaning of the creative act – whether it be agricultural crops or sewing – in a changing space. Kadah’s poetic, conceptual language, the circles of thread or a sewing machine in the greenhouse contain sorrow, drafting displacement and making disruption present.

This is the most political work in the two exhibitions, except for two works at Bezalel, Tel Aviv: Erada Juma’a’s work in which she wrote half-concealed names of the villages in the Tel Aviv area whose memory was erased, and in a certain sense the department’s homage in memory of its student Mohamed Giuliani. The avoidance of engagement in politics, with its nationalistic, economic, and social aspects in such a charged era, requires a closer look. The question remains as to whether this is self-censorship, apathy, or detachment.  Something to think about.

Haimi Fenichel’s Reverse Engineering is pure ars poetica. He constructed an entire workshop in full detail from particle board. The resulting sensation is like looking at an anatomical drawing – charm and repulsion, sharpened awareness of the nuances, and an attempt to bridge the representation of the similarities and differences of the familiar. This is an elegant game between the Pop tradition à la George Segal and the long tradition of artists engaged in their own studio. Transforming the space into a near uniform color brings to mind Matisse’s Red Studio (1911), one of the most well-known representations of a workspace that becomes a place/a dream.

 

The name of the installation, Reverse Engineering, the concept referring to the process of decoding mechanisms and systems through deductive reasoning, refers to the way the entire piece is made through reduction. Fenichel used blocs of particle board to create the objects in the sculptural process of removing material, thus using modern material to recreate the process. Particle board is not thought of as “fine” art material, chosen here as the most overused statement about sculpture as revealing what is inside the stone.

Ruth Or’s silicon works, and Alina Spashilov’s drawings/paintings are lovely, and it is also intriguing to see how Yara Mahajana will develop. She is showing a complex installation, but the feeling is that it is not sufficiently focused, which is a pity.

Jonathan Ron’s You Were Missed is a magical work impacted by French artist Sophie Calle and highly influenced by Canadian artists Janet Cardiff and George Bures Miller. Ron distributed signs reading “You Were Missed” throughout Tel Aviv accompanied by his telephone number on strips that could be pulled off by passers-by. The installation is comprised of recordings of the phone conversations with people who called up the artist, some amusing, but all with a thin veil of sadness, like the longing for a connection revealed by their action. The structure invites people inside; the recordings are hidden in the broad wooden steps making up the structure. Near each earphone is a label stating the length. Visitors, isolated by the earphones, at some distance from each other – essentially recreate the loneliness in which a phone call to an unknown stranger seeks to alleviate. The combination of improvisation and control creates a wonderful work which deserves an extended visit to listen to the wide range of human stories it comprises.

Michael Beck’s elegant work, Man through a String (2021) is restrained and moving. Beck hinted at a house with windows and doors, each element actually a flat, streamlined amplifier. Sounds of an oud and guitars are heard intermittently from the various representations of doors and walls with a logic that is not entirely clear. Secrets echoing throughout the “house” connect East and West to a place that is noplace.

Romy Fur is showing an interesting take on the consumer society and the commercialization of the wave of spirituality and the wellness industry. Her successful group of sculptural works in the cluster Under the Yoke works very well as a small one-person exhibition. Noga Rozman’s piece in which a mechanical system operates a kind of regular breathing in the ceramic sculptures looks like a scene from a horror movie or a science fiction film. Aniam Leah Dery’s Constellation is a video film in which her figure merges with a metronome. Adjacent to the video is an astrological map on the floor marked out by household objects that underwent various metamorphoses. The work is beautiful but missing something. It remains incomplete as it lacks narrative coherence.

In Alessandra Acierno’s paintings, influences from Giorgio de Chirico’s metaphysical paintings encounter German Expressionism of the interwar period. She is someone to watch. Works by Yonatan Ron (not to be confused with Jonathan Ron who is showing in the space next to his) are good paintings, inspired by virtual museum tours.

The exhibition includes two self-portraits by Mohamed Giuliani, Bezale’s homage to a student who passed away during his studies in the MFA program. The text, explaining that he was tragically denied access to medical treatment at a critical time since he resided in Ramallah. The all too common occurrence takes on the face of Giuliani, Self-portrait in a mask.