תערוכת בוגרים.ות בצלאל תואר שני באמנויות 2023 | Bezalel MFA graduate exhibition

English follows Hebrew

תערוכת בוגרי/ות התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל היא תערוכה שמשאירה תחושה של הבטחה. מבין עשרים וארבע תערוכות היחיד הקטנות יש רבות שהן מצוינות אף שרק מעטות מפתיעות. התערוכה מגוונת, מוצבת היטב, טובה ורעננה מהרטוריקה המאולצת בטקסט הנלווה, שדומה שהוא נכון לכל תערוכה קבוצתית באשר היא, בעבר,בהווה וקרוב לוודאי שגם בעתיד “חלק מהעבודות בתערוכה עוסקות בסוגיות סוציו פוליטיות הקשורות באופן ישיר להגדרות של זהות, בית, מולדת, היסטוריה משפחתית ותולדות המקום” כותבים אוצרי התערוכה פרופ‘ דור גז והדס מאור “עבודות אחרות מתמקדות בזיקה שבין הגוף לבין המרחב שבו אנו חיים, או מציגות שאלות שונות הקשורות בקיום העכשווי ובמאפייני התקופה הנוכחית, בהתייחס לערעור תחושת היציבות בה”.

Jackie Pearl, The Feather Archivist

  “ארכיבאית הנוצות: מיתולוגיה אוטוביוגרפית” של ג’קי פערל הוא פרויקט מרתק  באסטטיקה לא פחות מאשר בנרטיב ובהיקף הנושאים. במרכזו המיתוס של איקרוס ודדלוס שעובר היפוך מגדרי ליחסיה של פערל עם אביה, כך היא כותבת. הפרט שהיא מגלה על אביה הוא שאימץ בז ושהוא כבר הלך לעולמו. דרך חלל שמעתיק ארכיון נוצות בגרמניה מגיעים לדיורמת ענק בה מפורק (צילום) תבליט מהמאה ה 17 המתאר את המיתוס לחלקים המרחפים ביער עגורנים. העגורנים הלבנים והדמויות המרחפות, העומק המתעתע יוצרים דימוי מוזר ומושך, תערובת של דיבור על מחיר הקידמה (עגורנים- פיתוח מואץ ופועלים נופלים), ההיבריס האנושי האינהרנטי (איקרוס המגביה עוף)  והמורכבות של יחסי הורים וילדים. הקירות שמצופים הקבצי כנפיים ממוינות מדברים על מחיר הקולוניאליזם הריסוק של הטבע משלם לטבלאות, לפרטים, לחפצים מתים. הזיקה לאמנות קודמת, מזו של רבקה הורן ועד דנה לוי, נוכחת כחלק מהקונטקסט התרבותי בו נוצרה העבודה.

Uri Kloss

אורי קלוס, שייך לקבוצה הלא קטנה של בוגרי  המחזור הנוכחי שכבר הציגו רבות. ציוריו של  בלטו גם לפני שנתיים בסיום התואר הראשון בבצלאל וכעת הוסיף גם פיסול לצד הציור. הפיסול בעל איכות של אדריכלות פנטסטית מזכיר  את האדריכלות האוטופיסטית של מלביץ מהרבע הראשון למאה הקודמת, אך הציוריות הופכת אותם לצורות דחוסות מאיימות לקרוס לתוך עצמן .

Diana Kogan

ב”העצום הפנימי”  המיצב של דיאנה קוגן  היא משתמשת בשליטה הפנומנלית שלה ברישום ליצור סביבה מתעתעת. השם מתיחס למושג מתוך  “הפואטיקה של החלל” של גסטון בשלאר, פילוסוף צרפתי. רישום גדול של אבן מרחפת על משטח לבן נראה ספק כהגדלה של פרקטל מהיקום, ספק כמטאור שצויר במעופו. מאחוריו קיר רישומים שנעשו כפרוטאז’ על קטע מדרכה והם מכסים אותו במיקטעים כהים ומגוונים שנתפסים במבט ראשון כאחידים ואז מתפרקים לאיי צבעוניות וטקטיליות. גלילים מצוירים בגרפיט יוצרים תנועה, מתח,מקשרים בין החללים המדומיינים  שמפעמים ביצירה.

Guy Levy

בין העבודות הציוריות הבולטות לטובה המיצב “כמליון” האלגנטי של  קארן דולב, העוקב אחר שינויי “טבעת מצב רוח” ומתכתב עם התנועות הספיריטואליות של תחילת המאה. סדרות הציורים ” השעה הכחולה” של גיא לוי,  ו”זיכרון צרוב”של דימה אוטרו גם הן מצוינות.

Arava assaf

 מיצבי הפיסול של ערבה אסף “אני צופה בך שומרת”  ו”הגזרה הבשורה ויתר הדברים” של רחל לויאן שניהם מענינים ביותר וכך גם העבודה המרשימה של שני אביבי שנעה בין מקלות מריבות שרופות למיכלי מים עצומים היוצרים נוף אפוקליפטי  מנייר שהם מטפטפים עליו באיטיות של עינוי סיני.  המיצב של אורטל בראל “קתרזיס” מרהיב בביצוע וירטואוזי של יציע כדורגל ריק אבל חסר מה שיבדיל אותו מעבודות רבות דומות רעיונית (פרלמנט הרוחות של Ibrahim Mahama היא רק אחת מהן). מבין עבודות הוידיאו בולט המיצבי  של מרואה בכרי שמהדהד את האוריינטליזם של סוף המאה ה 19  כמו בצילומים אירווינג פן, אך מתעלה מעבר לקלישאות הביקורת על מצבן של נשים לכדי מחול של ממש.
אורי וויינשטיין  שזה מכבר מתבלט כאמן סאונד מרתק מציג את “הנסיך המאושר” מיצב בו דודו טופז, נסיך שנפל מקריא אגדה. מורן לי יקיר  ב” אל תנסה לתקן לי את העצב” משתמש בסאונד וקרמיקה ליצירת עבודה שיש בה איכות פרימורדיאלית יוצאת דופן.

אוצרי התערוכה: פרופ‘ דור גז והדס מאור
צילומים: סמדר שפי

Bezalel MFA 2023 graduates’ exhibition

 

The MFA 2023 Bezalel graduates’ exhibition leaves a feeling of promise. Among the 24 small one-person exhibitions are many excellent, though few are surprising. The exhibition is varied and  well-installed, unlike the banal gallery text – which seems to be applicable to any past, present, and surely future group exhibition. The exhibition curators, Prof. Dor Guez and Hadas Maor wrote, “Some of the works in the exhibition engage in sociopolitical issues directly associated with definitions of identity, home, homeland, family history and local history…Other works focus on the link between the body and the space in which we live, or present various issues associated with contemporary existence and the characteristics of contemporary times referring to the undermining of its feeling of stability.”

Racel Levian


Jackie Pearl’s “The Feather Archivist: An autobiographical mythology” is a fascinating project  in its aesthetics, narrative, and scope. At the center is the myth of Icarus and Daedalus, who changed genders to represent Pearl’s relationship with her father, as she states in her text, also adding that her father adopted a falcon and that he passed away. Walking through a space “displacing” a feather archive from Germany to Jerusalem, visitors comes to a huge diorama in which a 17th century photographic relief depicting the myth is deconstructed into pieces floating in a forest of cranes. The white cranes, floating figures, and illusory depth create a strange, attractive image, in a mixture of referring to the price of progress (cranes  – accelerated development and falling laborers), inherent human hubris (Icarus flying high), and the complexity of parent-child relations. The walls decorated with clusters of categorized feathers speak of the price of colonialism, the collapse of nature is set out in tables, details, dead objects. The link to previous artists, from Rebecca Horn through Dana Levy, is present as part of the cultural context in which the work was made.
Uri Kloss is one of the large group of this year’s graduates who have already exhibited widely. His works stood out in the Bezalel BFA graduates’ show two years ago, and now he added sculpture to his paintings. The sculptures, with their fantastic architecture, is reminiscent of Malevich’s utopian architecture of the early 20th century, but the painterliness makes them into dense forms threatening to collapse.
In Diana Kogan’s huge installation, “Intimate Immensity” she uses her phenomenal drawing ability to create a space of illusion. Referring to a concept from Bachelard’s Poetics of Space, a large drawing of a stone hovering over a white surface seems perhaps to be an enlargement of a fractal from the universe, or maybe a meteor inflight. Behind it is a wall of frottage drawings from a sidewalk, covering the wall with dark, varied sections perceived at first glance as uniform, which then break down into islands of colorfulness and tactility. Graphite drawings of cylinders create tense movement, linking the imagined spaces pulsing through the artwork.
Among the paintings standing out in this show is the elegant installation “Like a Chameleon ” by Karen Dolev,

Karen Dolev

tracking the changes of a mood ring, corresponding with the Spiritualist movements of the early 20th century. The series “l’heure bleu”  by Guy Levy and “Etched Memory” by Dima Utro , Arava Assaf’s sculptural installation “I observe you watching,” and Rachel Levian’s “The sector, the gospel, and all the rest,” are extremely interesting. Shani Avivi has an impressive work, moving between burned sticks and huge water containers creating an apocalyptic landscape made of paper, dripping on it slowly like Chinese torture. Ortal Barel’s “Catharsis” is breathtaking in its virtuoso crafting of an empty soccer stadium, but lacks what would set it apart from conceptually similar works (Ibrahim Maham’s “Parliament of Ghosts” for one).

Among the video works that stood out is the installation by Marwa Bakri resonating late 19th century Orientalism, like Irving Penn’s photographs, but rises above the clichés of being a critique of the status of women to

Arava Assaf

become a dance. Uri Weinstein, already known to be a fascinating sound artist presents “The Happy Prince,” an installation in which Dudu Topaz, the “fallen prince,” reads a legend. Moran Lee Yakir, in “Don’t try to repair my sadness,” uses sound and ceramics to create a work of unusual primordial quality.

Exhibition curators: Prof. Dor Guez and Hadas Maor

Photographs: Smadar Sheffi

 

Marwa Bakri, Foundation Stone

Posted in וידיאו, פיסול ומיצב, ציור, צילום | Tagged , , , , , , , , , | Comments Off on תערוכת בוגרים.ות בצלאל תואר שני באמנויות 2023 | Bezalel MFA graduate exhibition

מחשבות על |Similarities and dissimilarities between the exhibition “Alberto Giacometti: Beginning, again” in the newly inaugurated Eyal Ofer Pavilion, and the Freshpaint Art & Design Fair, 2023| הדמיון והשוני המהותי בין אלברטו ג’קומטי: שוב, מהתחלה בביתן איל עופר המחודש צבע טרי 2023

English follows Hebrew

הדמיון  המסוים בין יריד “צבע טרי” 2023 לתערוכת “אלברטו ג’קומטי: שוב, מהתחלה” שפותחת את ביתן איל עופר ­­­(לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין) המחודש מטריד ומעורר מחשבה. מדובר בשתי תערוכות נעימות לצפייה, שמרניות, שאין בהן (כמעט) יצירות גרועות  אך אין בהן, ושוב כמעט, יצירות שמשאירות חותם, שממשיכות להעסיק את המחשבה אחרי היציאה מחלל התערוכה. ההבדל הוא כמובן שבעוד צבע טרי היא ארוע פרטי מסחרי, והשנה מהנה ביותר, הרי  תערוכת ג’קומטי מאכזבת מאד.

החלל האדריכלי בו מוצגות התערוכות ממלא תפקיד מרכזי בכוח משיכתן: במקרה של הביתן, מהחללים היפים והאלגנטיים בארץ, משמח לגלות שהציפיות שקדמו לפתיחה התמלאו ואף למעלה מזה. שיפוץ הביתן בידי האדריכלים אמנון רכטר, רוי גורדון, לידור בר ודנה גורדון נעשה ברגישות וענווה שמשמרים את המינימליזם האצילי של המקום. יצירת קשר לגן יעקב שהביתן נטוע בו, וכעת ניבט פנימה, הוספת חלונות ואור, כולם שינויים מבורכים.

צבע טרי מתארח השנה בפרויקט מחסני נמל יפו. החדשים שתכנן משרד קיסלוב קיי . האסתטיקה שמזכירה את שנות ה 80, ימי תנועת ממפיס העליזים,(והשפעות מייקל גרייבס) וכך גם הרחבה החיצונית בתכנון חוי ליבנה. באחד המחסנים, מכולות צבעוניות בצהוב, אדום, ירוק וכחול  המעורמות זו על זו. גם כעת, כשהוא חדש ומבהיק קל לדמיין שללא תחזוקה מעולה יתדרדר במהירות. נמל יפו, עבר כמה סבבי שיפוץ ומתיחות פנים בשני העשורים החולפים אך נותר סתמי, אפרורי ושולי. נדרשת מידה של אופטימיות כדי לחשוב שהמחסנים החדשים ישנו זאת.

“צבע טרי” 2023 טוב לאין ערוך ממהדורת 2021, לא מעט בזכות החללים הנעימים שיוצרים מקצב צפייה שרחוק מהבליל שאפיין את היריד בוולודרום בהדר יוסף. גם ההחלטה להציג בחממת האמנים העצמאים רק כארבעים אמניות/ם המציגים כל אחד/ת מספר עבודות גדול יחסית תרמה לאיכות האירוע. בחלקים המוצלחים  אלו תערוכות יחיד  לקטנות שניכרת גם שהוקדשה מחשבה ליחסים בין גופי העבודות 

Nir Giorgio Levin


כיריד אמנות, שמטרתו המוצהרת למכור, לא נלקחו סיכונים מיותרים: העבודות נשארות עמוק בגבולות קונצנזוס הטעם של הזרם המרכזי. הרבה ציור, מעט צילום ועוד פחות תלת ממד נותנים תמונה חלקית, מתונה מאד של העשייה בשדה ,אך היריד לא הבטיח יותר.

Lena Guberman


בין העבודות בולטות לטובה  עבודות של שחף לוי שמעניין יהיה לעקוב אחרי התמהיל שהוא יוצר בין נוסטלגיה, איזו רעילות מרומזת וצורניות מודרניסטית, לעיתים כמעט פיקסואית (לוי בלט גם בסיום התואר השני בבצלאל לפני שנה).פריאל עזר, ויעל חובב (שזכתה בפרס גלריה בארי) מציגים גם הם ציור טוב.  עבודות האלומניום החרוט והתפור של יאנה סטופ, על איכות הארנובו והאוריינטליזם שלהן, וכן עבודות בסריגה תעשתית של ניר גורגיו לוין מרתקות, שתי סוגישהן  חגיגת עושר צורני ורעיוני . ככלל עבודות הרקמה והטקסטיל, ויש לא מעט כאלו הן מהטובות בתערוכה.  עוד בולטים צילומים של  דניאל ליברמן ונעמה קליימן, ועבודות קרמיקה מצוינות של לנה גוברמן, והדפסי לינולאום של אלעזר טמנו.


Shachaf Levy

הפרויקטים, תערוכות פרטיות במסגרת היריד, שמרניות ברובן המכריע עוד יותר מהחממה. בין העבודות היפות עבודות קרמיקה של אירית זהר ויבגניה קירשטיין בתערוכה שאצרה ורה פילפול יחד עם גלריה פריסקופ וכן עבודות של דבי אושרת ומרים כבסה. הגלריות המשתתפות לא התאמצו ליצור הצבות מרשימות .ההפתעה בחלק זה היא הצגה של עבודות של קהינדה ווילי ואלכס כץ, שני אמנים אמריקאים מובילים בגלריה זימאק. שמיכת השמרנות שפרושה על האמנות ביריד פרושה גם על חממת העיצוב שמצטיינת  בהצבה יפה מאד ומעט מאד הפתעות.
                       התגדרות באמנות חביבה ושבעה, שעובדת היטב ביריד , מטרידה כשהיא מלווה  תערוכה מוזיאלית

Three Walking Men (Small Square), 1948

שהיתה אמורה להיות תערוכת דגל (בציפייה לתורי ענק המוזיאון הציע להזמין כרטיסים בדומה להכנות לתערוכת קוסמה לפני שנתיים) . ג’קומטי המוצג בתל אביב מדולל, נעדר החרדה הקיומית הכאב והתהום שמאפיינים את יצירתו במיטבה.  יתר על כן התערוכה לא  נדרשת לאף אחת מאפשריות ההצבה המעולות שמציע החלל ונראית ברובה כמו העמדה בפתח משרד אקסקלוסיבי שבעליו מתגאה בבעלות על עבודת של האמן המודרניסט, כמעט בלי קשר לאיכותה.

מי שראו תערוכות טובות של גקומטי, וכאלו נערכות לעיתים קרובות ברחבי העולם, יתאכזבו. לקהל שזהו מפגש ראשון עם עבודותיו ספק עם יבין מדוע נבחר דווקא הוא לתערוכה חגיגית כל כך – כלומר מלבד הערך הכלכלי של היצירות. המסחריות, שב “צבע טרי”, היא חלק מהחוזה הגלוי עם הצופה, הופכת כאן לבעייתית. 
אי-אפשר שלא לתהות מדוע לא נפתח הבית,השלוחה של המוזיאון במיתחם תרבות שוקק במיוחד,  בתערוכת אמנות ישראלית, מחווה כמעט מתבקשת כלפי הסצנה בה הוא פועל.  בביתן נערכו בעבר שורת תערוכות חשובות שדיאלוג אם אחת או יותר מהן היה מבסס את תחושת ההמשכיות וחידוש שמועברת בצורה כל כך מוצלחת באדריכלות. אפשר לקוות שבתערוכות הבאות יהפוך הביתן שוב לבמה לעשייה מעניינת – בינלאומית וישראלית.

צבע טרי אוצרות: יפעת גוריון ורז שפירא
­­­­אלברטו ג’קומטי: שוב, מהתחלה – אוצרים: רונילי לוסטיג-שטיינמץ והוגו דניאל

Thoughts on the fundamental similarities and dissimilarities between the exhibition “Alberto Giacometti: Beginning, again” in the newly inaugurated Eyal Ofer Pavilion, and the Freshpaint Art & Design Fair, 2023

There is something disturbing in finding similarities between the Freshpaint Art & Design Fair 2023 and “Alberto Giacometti: Beginning, again,” the exhibition opening the Eyal Ofer Pavilion (formerly the Helena Rubinstein Pavilion) of the Tel Aviv Museum of Art. Both are pleasant, conservative exhibitions with (almost) no bad works, but there are (almost) no artworks that leave a lasting impression. The difference is, of course, that while Freshpaint is a private commercial event – this year’s edition very enjoyable – the Giacometti exhibition is very disappointing.
The architectural spaces fill a major function with their drawing power: in the case of the Pavilion, one of the most beautiful and elegant spaces in Israel, it is a pleasure to discover that expectations were exceeded – and beyond. The sensitive renovations by Architects Amnon Rechter, Roy Gordon, Lidor Bar and Dana Gordon, preserve the space’s elegant minimalism. The connection to the surrounding Yaakov Garden, the added windows and light, are all welcome changes.

Priel Azar


This year’s Freshpaint Fair is being hosted by the new Jaffa Port Warehouses project designed by Kisselov-Kaye Architects, its aesthetics reminiscent of the 1980s, the Memphis Movement (and influenced by Michael Graves), with the external yard designed by Havi Livne. In one of the warehouses, colorful shipping containers in yellow, red, green and blue are stacked one over the other. Now sparkling and brand-new, it is easy to imagine that without superb maintenance it will deteriorate rapidly. The Jaffa Port has undergone several facelifts over the past two decades, but remains unremarkable, grey and marginal. One must be optimistic to think that the new warehouses will change this.

Debby Oshrat

Freshpaint 2023 is much better than the 2021 edition, mostly due to the pleasant spaces creating a viewing pace far from the mix that characterized the Hadar Yosef venue. The decision to present only about 40 artists in the Greenhouse for Independent Artists, each with a relatively large number of works, creates a decisive, positive change. Thought was devoted to the flow between adjacent displays of what are actually small solo exhibitions.
As an art fair whose overt goal is to sell, no risks were taken: the selected works remain deep within the consensus of mainstream taste. A great deal of painting, a bit of photography, and even fewer three-dimensional works provide a partial picture of the field – but the Fair did not promise more.

Irit Zohar


Among the works that stand out are those by Shachaf Levy, with his mix of nostalgia, hinted toxicity, and modernist almost Picasso-esque forms at times. (Levy also stood out in the Bezalel MFA graduates’ exhibition a year ago). Priel Azar and Yael Hovav (Gallery at Be’eri Award) are also exhibiting good paintings. Yana Stup’s engraved and sewn aluminum pieces, with their Art Nouveau and Orientalist qualities, and Nir Giorgio Levin’s industrial knitting works are fascinating, both with festive formal and conceptual richness. In general, the many embroidery and textile works are some of the best in the exhibition. Other stand-out works are the photographs by Danielle Liberman and by Naama Klaiman, excellent ceramic works by Lena Guberman, and linoleum prints by Elazar Tamano.
The projects – private booths within the Fair – are for the most part more conservative than the Artists’ Greenhouse. Among the beautiful works are the ceramics by Irit Zohar and Yevgenia Kirstein curated by Vera Pilpoul and the Periscope Gallery, and works by Debbie Oshrat and by Miriam Cabessa. The participating galleries did not create impressive installations. The surprise in this section the Zemack Gallery booth showing works by leading American artists Kehinde Wiley and Alex Katz. The conservatism in the art at the Fair seems also to have blanketed the Design Greenhouse with its very beautiful installation but few surprises.

Three Walking Men (Small Square), 1948

Pleasant, self-satisfied art that works well in the Fair, is disturbing when it composes a museum exhibition that was supposed to be a blockbuster exhibition. (The Tel Aviv Museum urged people to buy advance tickets as in the Kusama exhibition two years ago).The Giacometti on view in Tel Aviv is diluted, missing the existential anxiety, pain, and endless depths characterizing his best works. Furthermore, the exhibition did not take advantage of any of the excellent installation options offered by the space; it looks like the lobby of an exclusive office whose owners are proud of collecting a modernist artist without taking quality into account.

Alberto Giacometti
La ClairiËre, 1950
Coll. Fondation Giacometti, Paris
© Estate of Alberto Giacometti / Bildupphovsr‰tt 2020


Whoever has seen a good Giacometti exhibition will be disappointed. Visitors encountering his works for the first time might wonder why Giacometti was chosen for such a festive exhibition (beyond the economic value of the works). The commerciality, which in Freshpaint is part of the overt contract with the viewer, turns problematic here.
The question remains why this annex of the Tel Aviv Museum of Art, in its especially vibrant cultural complex, did not open with an exhibit of Israeli art as a gesture to the scene in which it operates. Dialogue with one or more of the important past exhibitions held in the Pavilion would have established a sense of continuity and renewal conveyed so successfully by the architecture. We can hope that future exhibitions will transform the Pavilion once again into a platform for interesting art – both international and Israeli.

Fresh Paint: Curators: Yifat Gurion and Raz Shapiro
Alberto Giacometti: Beginning, again. Curators: Ronili Lustig-Steinmetz and Hugo Daniel

יום שישי 2 ביוני, במרכז לאמנות עכשווית ברמלה
בוקר אמנות ב10:00 – 13:30. 
בתוכנית מפגשים את האמנית והאמן המציגים והאוצרת, ופרפורמנס מחול של נטע פולברמכר ורקדים נוספים.
 

 

 

Head of- Diego Mask 1935

 

 

 

 
Lena Guberman
Nir Giorgio Levin

 

 

 

Posted in Uncategorized | Comments Off on מחשבות על |Similarities and dissimilarities between the exhibition “Alberto Giacometti: Beginning, again” in the newly inaugurated Eyal Ofer Pavilion, and the Freshpaint Art & Design Fair, 2023| הדמיון והשוני המהותי בין אלברטו ג’קומטי: שוב, מהתחלה בביתן איל עופר המחודש צבע טרי 2023

סלון וחדר חושך – אסף הינדן

מרבית החפצים המוצגים במרכז הם מעין אביזרי במה, עזרים לסיפור. מרכז המורשת מציע אלטרנטיבה לדגם של ארכיון המבקש להיאחז בפרטי מציאות. זהו זיכרון שיש בו ממד של ערפול או טשטוש הנלווים להיזכרות, ובמיוחד ככל שנוקף הזמן. הדימויים, ספק מרוקנים, ספק גנריים, מהדהדים קונבנציות על העבר ועל מה שאמור לרגש, וכך גורמים להרהר באותנטיות: האם היא תלויה בפרטים, באובייקטים או שמא יש בה נוכחות של תהליכי העיבוד הפנימיים של הזיכרון?

Assaf Hinden, Salon, Petch Tikva, 2020-2021, photography, inkjet pigment print, 240×240 cm

העיסוק בזיכרון, במבט על העבר, כדי לנסות ולהבין מתוכו את שורשי ההווה, עומד במרכז התערוכה החדשה של אסף הינדן. ב”סלון” ו”חדר חושך”, סדרות חדשות המוצגות לראשונה, הינדן מתייחס לשאלות של תיעוד ומניפולציה של דימויים, ומכאן למניפולציה של משמעותם. אלו הם נושאים העומדים במרכז שיח מתמשך על תוקפה של האמת. לעיתים קרובות, המונח “אמת” מופיע במירכאות, המורות על שבריריות ועל יחסיותו של המונח ומוסיפות לו מידה של אירוניה. שתי הסדרות נוגעות לשבר ולכאב, הבלתי ניתן למדידה והבלתי מרפה, של השואה.

סדרת הצילומים “סלון” מורכבת מדימויים שהינדן צילם במרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון, המצוי במתחם בית דיור מוגן בפתח תקווה ע”ש ליאון רקנאטי (1945-1890). הינדן מתבונן באתר, שבו דמויות קרטון של אנשים אנונימיים ומגוון של חפצים, אובייקטים ותמונות, שאינם מתוארכים ואינם מוצגים על פי עיקרון כרונולוגי-היסטורי מארגן. התצוגה במרכז המורשת ישירה ובאורח זה נוגעת ללב, ובד בבד מתעלמת מהמרחק הבלתי ניתן לגישור בין הרצון לתאר ולשחזר לבין קוצר היד לעשות זאת.

הינדן מעמיק ומקצין את האופי הסוריאליסטי של הדימויים בעבודות שמכליאות אובייקטים ודמויות, וכך מייצר שכבות של מורכבות. סגנון יצירתו מתייחס לעבודותיהם של אמנים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20 בגרמניה ובהם האנה הוך (Hannah Höch) וג’ון הרטפילד John Heartfield; Helmut Herzfeld)).

הסדרה “חדר חושך” נובעת ממחברת של סבו של הינדן משנת 1932 ומסתמכת עליה. הסב, יעקב הינדן, השתמש בה בהיותו בן 15, עת התגורר בעיירה איידקהונן (Eydtkuhnen) שבגרמניה. הינדן הסב שרטט תוכניות לבניית מצלמה וחדר חושך וכן סקיצות של מכשירים אופטיים. בזמן בו הלכה והתערערה סביבת חייו התמקד הנער באופני התבוננות ותיעוד טכנולוגיים, מתקדמים לתקופתם. את המחברת הביא איתו ב-1937, כשנמלט מגרמניה הנאצית עם בני משפחתו.

אסף הינדן נכדו משתמש בתוכנות תלת-ממד  לשינוי השרטוטים המקוריים, להכניס בתוכם צורות ומשמעויות חדשות. ההדמיות יוצרות גשר רעיוני מעבר לזמן, נוגעות בזרמים החמקמקים של קירבה ודומות משפחתית; במרחק שבין האפשרויות לעיבוד מציאות בעבר לאלו של היום. הינדן חוקר את היבטיה הצורניים של המחברת, מהותה בעת היווצרה – כתב היד והשרטוט האוהב והדקדקני – ואת עקבות הזמן, כלומר סימני העובש ופריכות הנייר. ההדמיות יוצרות אובייקטים לא-פונקציונליים, המהדהדים את מה שלא הוגשם, את מה שנעקר. הטיפול של הינדן בארכיון המשפחתי של עקירה וטראומה נעשה באיפוק, שאינו מעיב על האינטימיות של נכד המביט בחלומות סבו הצעיר.

זו לצד זו, הסדרה “סלון”, העוסקת בזיכרון קהילתי-ציבורי ומציבה דגם זיכרון המכיל את האמביוולנטיות של המוחשיות ואי-הבהירות הנלוות לזיכרון, והסדרה “חדר חושך”, המבוססת על חומר ארכיוני שהאותנטיות שלו אינהרנטית לשימוש בו, מביאות לחשיבה על מנגנוני זיכרון, ואלו הקשורים לשואה במיוחד.

שמות הסדרות, “סלון” ו”חדר חושך”, מעידים על מרכיבים מהותיים במיצב של הינדן. בסלון, החלל הציבורי ייצוגי של בית מגורים, או חלל ציבורי שמבקש להיות גם בעל ערכים מסוימים של אינטימיות או פמיליאריות, רוחשות מחשבות ואסוציאציות. הדיוקן הדומיננטי של אישה מצועפת, שמבטה מרוחק, מכתיב קריאה של צילום הספות הסמוך תוך זיכרון הן של סלונים ביתיים והן של סלוני תרבות, חללים שבהם נדמה היה שהעידון מביס את הגסות. בד בבד, חדר החושך, המשתקף כעת בצורות תלת-ממד, נשאר כאן בגדר רמיזה בלבד: המקום בו ניתן לפתח דימוי וכך לפענח אותו נותר חידתי; משתרע בטווח שבין חד-ממדי לתלת-ממדי, בין הקונקרטי לאבסטרקטי. מרכז חלל התערוכה נותר ריק,וסביבו סובבים ועליו משתברים הניסיונות להשקיט את המיית העבר ולהקהות את חדות אחיזתו בהווה.

הינדן יוצר מקום לאקלקטי, לאסוציאטיבי, שמיטיב להעביר את הכאוטיות וערעור תפיסת המציאות שיצרו אירועים בלתי נתפסים, ולצידו מציע התבוננות מקרוב והתמקדות בקונקרטי. אפשר לחשוב על האמנות של הינדן – שמחבר דימויים, מדמיין מחדש, טורף את הזמנים והמקומות והדורות – כחומר הלחמה שמלחים זיכרון.

Posted in Uncategorized | Comments Off on סלון וחדר חושך – אסף הינדן

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art