English follows Hebrew
סירות הצלה שנגזרה מהן צורת מנשא תינוקות ענקית ומגן מיטה שנמתח לאורך כחמישה מטרים מהרצפה לתקרה מוצבים זה מול זה כממסגרים את “עריסתו של ניוטון”, המיצב -תערוכה של ליטל רובינשטיין.
להזרה של חפצים על ידי הגדלתם מסורת ארוכה באמנות עכשווית, החל מעבודות של קלאס אולדנברג ועד לפומפיות ועריסת התינוקות ומיטת מעוררות החלחלה של מונה חאטום. רובינשטיין יוצרת במסורת הזו אביזרים לתינוקות שחרדות, סיוטים ופגיעות מילאו והגדילו אותם לממדים כמעט מפלצתיים. ביניהם , בגודלו הרגיל, מתגלגל כדור להתעמלות fitness ball מושחר כולו ועל הקיר, מקרמיקה, שתי משאבות חלב הנראות ספק כפמוטים ספק אביזר תעשייתי. המערך כולו מדבר על שיבוש, קיטוע ומכניות.
Lital Rubinstein , Newton’s Cradle, 2021
מנשא התינוקות מספינות הצלה פרוס על הקיר כמו עור חיה שהופשט. גזירי הפלסטיק הכתום שחור עם הטקסטים המודפסים עליהם נראים תלושים, חלשים, וודאי לא החומר בתוכו יפקידו הורים את ילדיהם. המערבולת של אסוציאציות שהוא מעורר סוערת כמו הים הנעדר: הסירות כתיבות הצלה מקיפות הקשרים מתיבת משה המצילה אותו מהרג הבנים היהודים במצרים ועד לספינות שהן התקווה הנואשת, הקלושה למילוני פליטים בדרכם לחיים טובים יותר. רובינשטיין יוצרת אובייקט שאין בינו לבין הדימוי לפיו נעשה ולא כלום וכולו מכורסם ספקות: את מי תפקידו, המטאפורי, של המנשא לשאת – ילדים או הוריהם? ומאיזה ים וסערה להושיעם?
מגן המיטה רך, כפי שמגינים כאלו במציאות אך במקום להקיף מיטה, לרכך מגע, הוא תלוי, רופס . על המגן מודפסת דוגמא של “שלג” כמסך טלוויזיה שהקליטה בו השתבשה. הרעש שנלווה לדימוי מתקשר לסוג הרעש הלבן הצלילים שיוצרים באמצעים שונים כידי להרגיע תינוקות, רחשים שמדמים צלילים ברחם (מקום שכנראה אינו שקט כלל) . רובינשטיין משאירה את הרעש כדימוי חזותי בלבד, מעוקר, כמו המגן כולו מפונקציה.
כדור ההתעמלות הכהה, ניגוד מוחלט לצבעים העליזים של כדורים כאלו הוא חפץ ממגנט. הטקסטורה קטיפתית, אוצרת סוד אבל הקסם טורד כשהדמיון לכדור תותח עולה על הדעת, או לכוכב שחזר למצב היולי.
Lital Rubinstein , Newton’s Cradle, 2021
לידה וגידול ילדים, חוויה אוניברסלית’ היא בעלת ייצוג מוגבל ביותר גם היום. הכניסה לאזורי החששות והחרדות שבאות על לידת ילד; השינוי של קנה מידה במובנים הקשורים לשינוי של הגוף הגדל בהריון ומתגלה כאלסטי , וגם לתפיסות סדר עדיפות עלולים לגלוש בקלות לרגשנות. ללא פאתוס, בתערוכה הקטנה והמדויקת רובינשטיין מדברת על המעגל של לידה וראשית וסוף. דרך שתי משאבות החלב היא מעירה על הסכנה שהמקום של האם עלול להיות מצומצם לתפקיד מכני וכך בחשבונייה שפטמות מחליפות בה חרוזים. מעניין לחשוב על התערוכה בהקשר לעבודות כמו המעקב של מרי קלי בשנים 1973-1979 אחרי התפתחות בנה , וגם לחזור לעריסה שיצרה מונה חאטום ב 1993 ושמה Incommunicado חוסר תקשורת. קלי אספה ותיעדה תהליך, של הכרות, גדילה, תהליך היפרדות דרך חפצי היומיום ויצרה יומן/דיוקן של תקופה והלך רוח. העריסה של חאטום איבדה את האפיונים של עריסה כמגינה, מעין תחליף רחם, והפכה למכשיר סדיסטי עם חוטי מתכת במקום מזרון. שם התערוכה, ” עריסתו של ניוטון” היא כשם משחק מנהלים הפועל על עקרון פיזיקלי של שימור תנועה ואנרגיה קינטית. הכדורים בדרך כלל תלויים בין מסגרות מתכת, זזים אך כלואים במעגל אינסופי. רובינשטיין מחווה כלפי המבנה הזה בהצבה בחלל, וגם בכדור השחור אך מעבר לכך , כמו המשחק הנושא הוא תהליך חוזר, הנדמה כאין סופי, של אימהות, על מורכבויותיה.
מקום לאמנות
Takashi Murakami – הרבה יותר מתיקי לואי ויטון
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב, 7 יוני 2021, ב 20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/KytY2LeCRADw2d9c9
עד לפני שנים אחדות היה מורקאמי מזוהה עם שיתוף הפעולה הארוך והמוצלח שלו עם חברת מוצרי היוקרה לואי ויטון. כיום הוא אחד האמנים הבינלאומיים המובילים ועומד בראש Kaikai Kiki שניתן לתאר אותו כסטודיו ליצירת אמנות, לקידום רעיונות וגם לניהול ובניית קריירה עבור אמנים צעירים. העבודות הצבעוניות צוהלות של מוראקמי צופנות סודות וזיכרונות, שואבות מאמנות יפנית מסורתית, מאמנות רחוב יפנית עכשווית, ומאמנות מערבית מתקופות שונות . עבודותיו מאתגרות כל קטגוריזציה. השיח בין גבוה לנמוך, רוחני וצרכני, חמוד ואפל מרתק. 
Lital Rubinstein , Newton’s Cradle, 2021
Lital Rubinstein, Newton’s Cradle, 2021
Rubber life rafts from which a huge baby carrier was cut out and put together, and a huge protective crib liner stretched out about 5 meters from the floor to the ceiling are installed facing each other in Lital Rubinstein’s exhibition. Newton’s Cradle. There is a long tradition in contemporary art of using enlargement of everyday objects, magnifying them as a defamiliarization technique, from Claes Oldenburg’s objects to Mona Hatoum’s chilling grater and cradle.
Lital Rubinstein , Newton’s Cradle, 2021
Rubinstein uses this tradition to create baby accessories filled with anxieties, nightmares and vulnerability, enlarged to a monstrous size. A normal-sized, blackened fitness ball, rolls through the space, while two ceramic breast pumps attached to the wall look like candlesticks or perhaps some industrial object. The entire installation speaks of disruption, severance, and mechanicalness.
The baby carrier made from the life raft is mounted on the wall like a trapper’s animal hide. The pieces cut from the orange and black plastic with the printed texts on them look weak and alien, certainly not the material in which parents would place their children. The whirlpool of associations aroused by the piece are as stormy as the sea which is missing: boats as life rafts comprise contexts from Baby Moses on the Nile, saved from the genocide of the Hebrew babies in Egypt, through the boats that are the last hope of millions of refugees striving to escape to a better life. Rubinstein has created an object that has nothing whatsoever in common with the image it is intended to evoke; instead it emanates doubt: what is the metaphorical function of the baby carrier – should it bear children or their parents? From which storm will it save them?
Lital Rubinstein , Newton’s Cradle, 2021
The crib liner in the gallery, which is as soft as a “normal” crib liner, instead here is hanging limply. The printed pattern of “snow” like a TV screen gone wrong, with its “white noise” like the sounds meant to calm down babies, similar to sounds heard in the womb (which apparently is not a quiet place). Rubinstein leaves the sound as a visual element only, as sterile as the crib liner without a function.
The dark fitness ball, its color total contrast to the lively, bright colors of balls in a gym, is an object that “magnetizes” the gaze. The velvety texture conceals a secret, but its charm is troubling when one thinks about how similar it is to a cannon ball or a planet that returned to its original state.
The universal experience of giving birth and raising children has limited scope of representation today, as well. Entering the area of fears and doubts that come with the birth of a child, the change in scale in terms of the body changing shape in pregnancy and exhibiting elasticity, as well as the changing order of priorities can easily slip into emotionalism. In this small, precise exhibition, Rubinstein succeeds in speaking about the circle of birth, beginning and end of life, without any pathos. Through the breast pumps, the artist notes the danger of the mother becoming limited to a mechanical function, as suggested in the abacus with little nipples instead of beads.
There is an interesting association to Mary Kelly’s works from 1973-1979 as she traced her son’s development, and as mentioned, Mona Hatoum’s 1993 work Incommunicado, a word meaning lack of communication. Kelly collected and documented the process of recognition, growth, separation through transitional objects, and created a journal which was the portrait of an era and mood. Hatoum’s cradle lost the protective qualities of the cradle as a womb substitute, and became a sadistic instrument with metal wires instead of a mattress. The exhibition title, “Newton’s Cradle,” is the name of an executive’s desktop game operating on the physical principles of the conservation of momentum and kinetic energy. The balls are usually hung between metal frames; they move but are imprisoned in an infinite circle. Rubinstein pays homage to the structure through her placement in the space as well as with the black ball, but beyond these elements, motherhood, with all its complexity, like the game is a repetitive process seemingly without end.
Lital Rubinstein , Newton’s Cradle, 2021
