צעדים בוני אמון מחול-אמנות-קהילה – הספר |Trust-building steps: Dance-art-community – The book

ואולי מדובר במלחמת מאסף. בניסיון של המוזיאון לשמר באמצעות הקשר עם מחול את המגע הישיר, את החיכוך, את ההתרגשות של רגע, ואם נרצה גם את ההילה של החד פעמיות, שנדמה שמאויימת היום יותר ויותר.
המחשבה הזו ליוותה את קריאת “צעדים בוני אמון –  מחול-אמנות-קהילה” ספר שראה אור  לאחרונה ומהווה המשך לתערוכה  שכותרתה כשם  הספר והוצגה ב– 2014 במוזיאון פתח–תקוה לאמנות. גור אריה ופלדמן הציגו את CLIMAX, העבודה של יסמין גודר שנוצרה לתערוכה כמוצג- ארוע מניע של התערוכה כולה. ההופעות הארוכות, כשלוש שעות איתגרו את הצופים ויצרו הזדמנויות להתבונן בשאר חלקי התערוכה , לעקוב אחר קוי הזיקה הדקים שניטוו בין התנועה, המבע החזותי והזמן. אחרי הצגת העבודה של יסמין גודר במוזיאון פתח תקווה היו שורת אירעי מחול במוזיאון תל אביב , מיצג של ” “תנועה ציבורית ” ובימים אלו נועם ענבר: עם שרים בכיכר.
הפן המעניין ביותר  בשיתוף הפעולה מחול – מוזיאון הוא היחס לזמן , והספר מהווה פן נוסף בקשר המורכב שנוצר בין מוזאון שמתקשר לעצירה, להתבוננות ולא פחות מכך לחניטה של רגעים, זרמים ומחשבות לבין המחול שמהותו בחולף, בחומק במה שחי בזיכרון וחוגג את הגוף. הספר, שאינו קטלוג אלא מאין סמינר כתוב, מהרהר במוטיבציות ובאתגרים, מאריך חיי התרחשות קצובה בזמן .

ב”המקום יעיד: מחול מתנחל במוזיאון” דרורית גור אריה , מנהלת מוזיאון פתח תקווה ואוצרת התערוכה בשיתוף  אבי פלדמן מתבוננת בשנות ה 60 האמריקאיות, רגע בו המחול שיקף פרימת גבולות תרבותיים. שינוי דמות הרקדן והרקדניות  “האידיאלית”, דרך הרחבה ניכרת של במות הביצוע, עד כידי אימוץ כל חלל כמתאים והתקרבות בין מחול  למיצג , צורה אמנותית שנדמת לא פעם כחורגת לזרם המרכזי של אמנות חזותית . טענה מרכזית היא שהכנסת מחול למוזיאון כחלל “ביניים”, בין במות מסורתיות לאלטרנטיביות  מדגישה את מדדיו הפוליטים. די בשם המאמר עצמו “המקום יעיד: מחול מתנחל במוזיאון” המהדהד סיסמת ימין ותיקה אודות התנחלות בלבבות יחד עם הרמיזה לטקסיות, לקשרים רליגיוזים של מחול דרך  השימוש במונח “המקום”. הפרשיה שהתפתחה סביב הצגת עבודת מחול-וידיאו של ארקדי זיידס בה בחן סיטואציה שתועדה בוידיאו של ארגון ׳בצלם׳ –(תיעוד של פרוייקט ׳חמושים במצלמות׳,) הדגישה את פוטנציאל ההתלקחות שאצור בניתוח של תנועה , של שפת גוף ותרגום שלה לקומפוזיציה אסטתית.הורד
כוחו של הספר באופן בו הוא שוזר מה שנדמה היה כאירועים מבודדים לשרשרת שמובילה עד לפריחה נוכחית של הצגת אמנות תלויית זמן במוזיאונים,. גור אריה, לאור  ההשוואה לזירה האמירקאית האבנגרדית של שנות ה 60  מציעה קריאה  לזירה הישראלית על מורכבות ויחודיות מסורת המחול שלה .  גור אריה מתיחסת למחולות של ברוך אגדתי ודרך אירועי תל- חי בראשית שנות נ80 ועד לגודר,  ובמיוחד לעבודתה קרם תות ואבק  שריפה מ 2005 .
אבי פלדמן מתמקד בזירה הבינלאומית בשנים האחרונות ובעיקר  בתערוכות “סשה ואלץ: מיצבים,אובייקטים, מיצגים” — שהוצגה ב– 2013 בZKM  בקרלסרוהה  בגרמניה וב “רטרוספקטיבה: תערוכה מאת הכוריאוגרף קסאווייה לה רואה”, שהוצגה שנה קודם במכון אנטוני טאפייס בברצלונה.
“הרקדה: כוריאוגרפיה באמנות החזותית” מאמרה של סטפני רוזנטל  מאיר את המקום של יצירות  כוראוגרפיים  כמו וויליאם פורסיית ( Forsythe) או בוריס שרמאץ ( Charmatz) העומד בראש מוזיאוןן מוזיאון המחול ברן, צרפת  כנקודות ציון ביחס בין המחול, המיצג וההפנינג ובממסד האמנות  כמאבק על מקומו של האוביקט, מקומה של האמנות כסחורה לבין ערכים לא חומריים ,פוליטים וחברתיים .
המונח “צעדים בוני אמון” לקוח מהזרגון המדיני ומצביע על שינויים שאמורים למזער חיכוך ולהנמיך להבות לפני צעדים דרמטיים . בארץ, לאחר  שנים של צעדים שנועדו לבנות אמון  בסכסוך הישראלי פלשתיני והפכן חלק ממשחק מזוויע של צעד קדימה ושנים לאחור קיבל המונח גוון אירוני, מר. לעיתים ,בקריאת המאמרים נוצרת תחושה שיש הכרה באופן בו תנועה ועצירה, החולף והאוביקט האמנותי ,כרוכים זה בזה, יותר מכפי שנדמה, לצד מידה גדושה של ספקנות כלפי השאלה המהותית של מעמד האמנות לאור התפיסות המשתנות של המרחב והזמן.  הספר מעניק פריזמה להתבונן ולחשוב על כך .

עורכים: דרורית גור אריה, אבי פלדמן

הוצאת מוזיאון פתח–תקוה לאמנות


הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי, כולל סיור בביאנלה בונציה באוקטובר 2017 אנא כיתבו ל  thewindowartsite@gmail.com

Trust-building steps: Dance-art-community  The book

This may be seen as a museum’s attempt to preserve direct contact in an actual (not virtual) space through dance, and perhaps also the aura of art which is increasingly under threat.
Such thoughts accompanied the reading of the recently published book Dance-art-community, a continuation of the 2014 exhibition of the same name at the Petach Tikva Museum of Art. Curators Drorit Gur Arie and Avi Feldman presented CLIMAX, a work by Yasmeen Godder created for the exhibition as a performance catalysing the entire exhibition. The three-hour performance challenged viewers and created opportunities to trace the links between movement, visual expressiveness, and time.
הורדThe interesting aspect of the museum-dance collaboration is the way it addresses time, the complex bond formed between a museum, associated with suspension and observation, and between dance, which deals essentially with the transient, the elusive, what lives in memory and celebrates the body.
The book’s strength lies in the way it combines isolated incidents into a coherent series of events leading to the current flourishing of time-specific art in museums. Gur Arie proposes a reading of Israel’s complex and unique dance tradition from the 1920s (Baruch Agadati) through Tel-Hai in the early ‘80s to Godder, especially her work Strawberry Cream and Gunpowder (2005).
The term “trust building steps,” taken from political jargon, refers to changes designed to minimize friction. After years of trust building steps in the Israeli-Palestinian conflict, which became a horrific game of “two steps forward and one step backward,” the expression is tinted with an ironic, bitter tone. The book provides a prism for observing the changing perceptions of space and time and the status of art.

Edited by Drorit Gur-Arie and Avi Feldman.

Published by the Petach Tikva Museum of Art.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write to thewindowartsite@gmail.com

Posted in מחול | Comments Off on צעדים בוני אמון מחול-אמנות-קהילה – הספר |Trust-building steps: Dance-art-community – The book

מחשבות על אריזות | “האדם החולה של אירופה: המלחין” דור גז , “שר היער” עדן אורבך עפרת

אין דבר משותף לתערוכה של דור גז “האדם החולה של אירופה: המלחין” שננעלה השבוע  במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים ותערוכתה של עדן אורבך עפרת  “שר היער” בבית האמנים בתל אביב (עד ראשית מאי) מלבד היחס בין תוכן לאריזה. בשתיהן ההצבה מרשימה, הפקה ללא דופי,ולאחר הצפיה נותרת תחושה של ריק.

"האדם החולה של אירופה: המלחין" דור גז מראה כללי

“האדם החולה של אירופה: המלחין” דור גז מראה כללי

“המלחין” של  דור גז  הוא חלקו השלישי של פרויקט “האדם החולה של אירופה“ בו הוא בוחן את ההיסטוריה התרבותית של אזורים קרובים לנו גאוגרפית  ושל עמים, כאן הארמנים, שהקשר עימם ארוג בתולדות החיים ההיהודים והארץ, בוודאי לאור הגנוסייד הארמני שקדם לשואה בחצי יובל.  האקטואליות של הנושא שבחר בו גז גוברת בקצב מדאיג: האימפריה העות‘מאנית, כמו האימפריה אוסטרו – הונגרית היתה מדינה רב לאומית שהתפרקותה למדינות לאום גבה מחיר דמים והוליד סיכסוכים שמהדהדים  עד היום. לאור הכירסום באיחוד האירופאי, ורטוריקת ארה”ב בעדיפות ראשונה של טראמפ, ההיסטוריה מסקרנת ולא מבחינה אינטלקטואלית בלבד.
הכאב, האבל, הדחיפות, נדחקו לקרן זווית בתערוכה המעוצבת של גז המורכבת מארבעה חלקים שהמרכזי בהם הוא עבודת וידיאו. הווידיאו מתחיל בסיפור הפיכתה של ארמניה לממלכה הנוצרית המוקדמת ביותר (ב 301 לספירה), ועוסקת בקשר בין נוף להלחנה ביצירה של מלחינים ארמניים: האגופ ק. מלחין,פיקטיבי ככל הנראה, שמשפחתו נמלטה מהג‘נוסייד והתישבה בירושלים ב 1915 , ושל קומיטאס וגריקור סוני Grikor Suni מלחינים הנחשבים למלחינים הארמניים הלאומיים שנשמעת שיחת רדיו ביניהם שבקטלוג נכתב שהוקלטה ב 1910. הרעיון, הרומנטי ביסודו, של יצירת אמנות הנובע מנוף המולדת (החשיבה שמגולמת בשורה השחוקה עד דק שכתב טשרנחובסקי ב 1924 “האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו” ) מודגם בגרפיקה מעודנת של קוים משורטטים בלבן במרחבי המסך אפור אחרי דימויים של שקופיות זכוכית של הצבא התורכי במלה”ע ה 1 (באחת נראה אנוור פאשה שר המלחמה שהיה מאדריכלי  הג‘נוסייד הארמני).

דור גז, האדם החולה של אירופה המלחין, דימוי מתוך וידיאו.

דור גז, האדם החולה של אירופה המלחין, דימוי מתוך וידיאו.

העבודה נשארת מרוחקת וסתומה ללא הפרשנות החיונית להבנתה וגם אז מתקבל בעיקר שיעור היסטורי, אמנם חשוב ביותר.            הוידיאו מוקרן בחלל מוחשך שמשני צידיו תלוייים באלגנטיות שרטוטים אדריכליים של כנסיות ארמניות ללא ציון שמותיהן,ללא איזכור האם נמחו בגנוסייד או שהן מהמעטות שעדיין מתפקדות. (חומר על הכנסיות מצוי ברשת בשפע : https://quadralectics.wordpress.com/3-contemplation/3-3-churches-and-tetradic-architecture/  | http://www.virtualani.org/kizilkilise/ ).  תוכניות שבבסיסן צורות צלב שונות (צלב יווני שזרועותיו שוות, צלב לטיני שאחת מזרועיתיו  ארוכה  יותר, או צלב כירו המשלב עיגול וצלב )

דור גז, האדם החולה של אירופה המלחין, קופסת אור,

דור גז, האדם החולה של אירופה המלחין, קופסת אור,

ומתומנים מגיהים מהקיר כמו תכשיטים, ונשארים, כמו הווידיאו, יפים וסטרילים. שקופיות הזכוכוית שהגדלות ענק שלהן מוצגות בויטרינות בקצה האולם מעלות את  שאלת הערך הבעיתית של הגדלת צילום היסטורי ומשמשות לא יותר מאשר המחשה לתקופה.החלק השלם, הצורב,  במיצב היה ויטרינה בכניסה ובה קיבץ גז  חפצי קרמיקה מאוסף המוזיאון עצמו. הכלים שיוצרו באיזניק וקוטהיה, מרכזי  קרמיקה ארמנית, מקוטלגים בכרטיסיות המוזיאון כתורכיים, עדות למחיקה התרבותית המתמשכת שיצר הגנוסייד ושטרם פסקה .

גם ב”שר היער” המיצב של   עדן אורבך עפרת  בבית האמנים בתל –אביב ניכר הפער בין עיצוב לגיבוש תכנים.  אורבך עפרת  פורשת תמונה פנורמית  מרהיבה של  יער אך מה שהיה אמור כנראה להיות היגד על על המיסתורין והמסורות בנקשרות לסביבה הטיבעית הזו הופך לאוסף קלישאות  מביך שדומה דימיון חזותי  (בלבד) לעבודות של  האמנית הפינית איה- ליסה אטילה Eija-Liisa Ahtila.

"שר היער" עדן  אורבך עפרת

“שר היער” עדן אורבך עפרת

העבודה ששמה, “שר היער”, לקוח מבלדה אפלה רומנטית של  גתה  מ 1782 הדמויות לא מתרוממות מעבר לקריקטורה. דמות מכוסה עלים (שמעלה על הדעת את  גיבור “עוץ לי גוץ לי ” בהפקה הוותיקה של הקאמרי) צצה ונעלמת, ודמות נשית, לבושה לבן ככהורדלה חסודה

"שר היער" עדן אורבך עפרת

“שר היער” עדן אורבך עפרת

במיוחד (מהדהדת את דמותה של אופליה השיקספירית) אוספת עלים שנושרים מהשדון. בהמשך כשהאשה נושפת  במקום בו ישב השדון  פורצת ביער שרפת ענק. עם לא די במלודרמטיות הזו הרי בסוף הווידיאו המרכזי מוקרן וידיאו נוסף בחלל קטן שדלתו נפתחת לחלל המרכזי. נראות ידים חושפות תיבה תחת ערמת עלים ובתוכה (תיבת פנדורה??)  מוקרן קטע קצרצר, מוכר מאד מהסרט “האזרח קיין” של אורסון וולס מ 1941. הוא מסתים כשנשמעת המילה Rosebud , המילה המיסתורית שמתגלה ב ב”אזרח קיין”  כשם יצרן מזחלת שלג שהיתה לגיבור בילדותו וגילמה זיכרון יקר המציאות. לולא הרצינות התהומית של העבודה אפשר היה לחשוד שמדובר בפרודיה (עוץ לי גוץ לי פוגש את אורסון וולס).

                                                              הפער בין ההצבה לתכנים מצערת ממש.

"שר היער" עדן אורבך עפרת

שר היער” עדן אורבך עפרת”


הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com

Posted in וידיאו, פיסול ומיצב | Comments Off on מחשבות על אריזות | “האדם החולה של אירופה: המלחין” דור גז , “שר היער” עדן אורבך עפרת

אין כמו בבית|No Place Like Home

אין כמו בבית התערוכה החדשה במוזיאון ישראל מצטרפת לשורה הולכת ומתארכת של תערוכות ועבודות העוסקות בביתיות כרעיון ובאופן ספציפי בהבניה שלו דרך הפופולריות הבינלאומית האדירה של רשת איקאה. סימון  החללים בתערוכה מהדהד את סידור חנויות איקאה והקטלוג מעוצב בדומה לקטלוגים השנתיים של הרשת  שמחולקים מידי שנה במעל 212 מיליון עותקים (מספר כפול מהתנ”ך).

2017 No Place like home

2017 No Place like home

התערוכה היא כאמור חלק מ zeitgeist בדומה  The Dream of Modern Living? Contemporary Artists Explore IKEA שהוצגה באנגליה ב 2015 או עבודות כמו Ikea Disobedients של Andrés Jaque מ 2011 שנרכשה והוצגה ב MOMA בניו יורק https://www.moma.org/collection/works/156886 . ל Stealing beauty ווידיאו של גיא בן –נר מ 2008 בו משפחתו והוא “חיים” בסניף איקאה שמור מקום בכל בחינה של התופעה.https://www.youtube.com/watch?v=q8ygeihSPlk

באופן מעניין איקאה, רשת שהוקמה בשבדיה ב 1943 מגשימה את הרעיונות המודרניסטים של וולטר גרופיוס כפי שנוסחו  עבור הבאוהאוס ב 1923. גרופיוס דיבר על ייצור מודרני עבור ההמונים. מה שנשאר בעיקר כסיסמה בבית הספר שפעלו בו טובי המעצבים של ראשית המאה הקודמת, שיצרו עיצוב עילית בדרך כלל יקר מאד, מוגשם בחנויות ענק אחידות ברחבי העולם.
הפופולריות של הרשת, שעיצוביה דומיננטים ביותר ויותר חללים מסבירה רק חלקית את גאות העיסוק בביתיות. סיבה נוספת היא ההפיכה של הבית מ”מבצר” לממברנה שמאפשרת כניסה הולכת וגדלה של חומרים מהחוץ, בעיקר דרך האינטרנט ואיתו חשיפה גדלה של התרחשויות הבית בזמן אמיתי . תוכניות כמו בית האח הגדול בוורסיות השונות שלו הן דוגמאות קיצוניות לשינוי החשיבה על בית, להתפוררות המאיימת על אידאל הבית כפי שנתפס בעבר . שתי תופעות אלו מצטרפות למודעות ולדיון  ב”אל-ביתי”, התרגום לעברית של מונח ה Unheimliche הגרמני שפרויד דן בו במאמר מ 1919. המונח הפך קריטי כבר שנים בניתוח אמנות המתיחסות לחפצים מהסביבה הביתית בהן מחלחל איום,חשש פחד שמתעצמים בשל המתח בין המוכר לבין הלא מוכר  כשהדוגמא השכיחה ביותר לכך היא עבודתם של סוראליסטים כמו מאן ריי שעבודתיו מוצגות גם בתערוכה בירושלים.  מעל לכל אלו מרחף הזיכרון ההיסטורי של מוזיאונים שצמחו מאוסיפים פרטיים שהוצגו בתוך ארמונות ובתי מידות ומכך שעד היום בתים היסטוריים מהווים חלק ניכר ממוזאוני האמנות בעולם.
עדינה קמיאן-קשדן, אוצרת התערוכה, יצרה  במבנה המודרני  של המוזיאון חללים שמאוכלסים בעבודות שחלקן הגדול מוכר והתערוכה מדגישה את הקשרן הביתי. הצלחתה של התערוכה צפונה במרחק שנשמר בה מתצוגה נוסח חנות ,או חדר היסטורי במוזיאון (ולמוזיאון ישראל סידרה יפה של חדרים כאלו) ואם זאת איזכור של אלו.
לצד עבודות מוכרות ,  במיוחד המזרקה של דושאן שבימים אלו נחגגים מאה שנה ליצירתה או טלוויזיות של נאם ג’ון פייק התערוכה היא הזדמנות לראות עבודות חדשות או מוכרות פחות .
בחלל המוגדר ככניסה מוצבת בית האלמנה מס’ 6 – 1995 של דוריס סלסדו הנפלאה שהופכת מה שנראה כדלתות שנעקרו מציריהן למאין מצבות. באותו חלל מוצגת גם העבודה של יעל אפרתי בין שתיים לארבע  מ 2014, עבודה שיש בה הקשר ישראלי מאד הן תכני,אותן שעות מנוחה שהיו פעם כמעט חוק והן פנים אמנותיות  לעבודות הסורגים של ציבי גבע שהפכו לדימוי משמעותי בדיבור על פנים וחוץ ,חיץ וגבול באמנות הישראלית.
בסלון , מול שפת שפתיים נוסח דאלי, דימוי גבולי של טעם טוב או קיטש מוצגת העבודה שמש של סוף יום  של נבט יצחק  מ 2013, אחד מהשטיחים הדיגיטליים שהפכו מזוהים ביותר עם עבודתה .יצחק משרטטת מפה מורכבת של אבסורדיים ואסוסיאציות בין אורינטליזם , מסורות מזרחיות , אידיאליזיה של העבר ואימוץ שפת אמנות בעיצוב פופולרי משחקי מחשב, בין אשליית שלווה לאלימות מפעפעת.2017 No Place like home_IMJ1431
כפיות  של סוּבוד גופטה, 2009 מוצגת בחלל חדר האוכל והיא אחת העבודות בתערוכה  בהן שינוי קנה מידה של חפץ  הוא כלי מפתח בידי האמנים . גופטה יצר כפיות ענק בצבע מוזהב וצבע כסף ,זו על זו .הוא מתיחס לאמירות מטאפוריות שכיחות כמו “נולדו עם כפית כסף” או “איאפשר לאכול בשתי כפיות זהב באותו הזמן” ,או לכך שתנוחת שינה אינטימית מכונה “כפיות” אך גם יוצר חפץ אימתני בשל גודלו.
מחיצת פומפייה של מונה חאטוּם מ -2002 (וכן רגל שולחן של  רוברט ת’ריאן המוצגת בחדר העבודה)  פועלת על אותו עקרון של הגדלה , עקרון שהסיוט שבותואר היטב ב”עליזה בארץ הפלאות” של לואיס קרול מ 1865 או ה”גלגול” של קפקא מ 1915 . הפומפייה המצוינת של חאטום מוצגת תדיר. היא מוצגת ב”מטבח” לצד טובות מאד הכנסת כלה, עבודה מצמררת של בלו  סימיון פיינרו מ 1991 בה מקרר אמקור 10 ,  שהיה פעם שכיח במטבחים ישראלים הופך לקבר מקפיא  ומקבע זיכרון שמתקשר כמעט בהכרח לשואה. עבודות של יואב מילר ,מרט אופנהיים, הווידיאו של מרתה רוסלרסמיוטיקה של המטבח“מ 1975 ועוד עבודותרבות הופכותאת החלל הזה למרכזי בתערוכה.
בחדר השירות קרש גיהוץ מכוסה פאלוסים עבודה מוקדמת ומוסיטת מ 1963 של יָיוֹי קוּסאמָה  לצד Plan B של יערה צח מ 2011   בה שולחן,קרש גיהוץ, כיור תעשייתי, מוט הברגה אומים ועוד הופכים לחפץ מוכר – לא מוכר שנדמה שעוד רגע יופחו בו חיים .
חדר האמבטיה עם המשתנה מזרקה של דושאן , ארון תרופות של ויליאם קנטרידג מצוין.בולטת בו מקלחת דבש של הדסה גולדויכט. גולדויכט מצליחה שוב ושוב לחבר פואטי וקונקרטי, אישי וקולקטיבי . כאן היא משתמשת בדבש ששימש אותה בסרטי הוידיאו שעסקו באהבת דעת ותורה עם דימוי זיכרון תלמידי חדר שליקקו דבש ומסתתרת גם חרדת המקלחות והחומרים שהם עלולות להעביר, זיכרון שואה במה שאמור להיות מקדש מעט לגוף .2017 No Place like home_IMJ1464
בחדר השינה עבודות נהדרות-כואבות אירוניות של לואיז בורז’ואה שככל שנוקפות השנים תופסת מקום חשוב יותר ויותר בתודעת האמנות .דמות קמורה  מ 1993, דמות חסרת ראש שגווה קמור מעל מיטה ללא מצעים אומרת מתח בלתי נסבל, אובדן כל מנוחה, הפיכת המטה למזבח אכזרי לקורבן אדם .
יפה מאד גם בית/ארון של דו־הו סו, אמן יליד קוריאה בית בסאול/ בית בלוס אנג’לס/ בית בניו־יורק/ בית בבלטימור/ בית בלונדון/ בית בסיאטל 2012-2000 . סו בונה מיצבים אדריכליים מבדי משי וניילון שקופים ומבוססים על חתך בגודל טבעי של בתים בהם חי (לאחרונה הוצגה תערוכה גדולה שלו בויקטוריה מירו בלונדון ).
קמיאן-קשדן לא התעלמה מההקשר המקומי אך בחרה לשמור ממנו מרחק .  מוצגת עבודה גדולה של בן גיתאי ממ”ד מ 2017 אך  זו התיחסות  כמעט יחידה לדימוי הבית בהקשר הסיכסוך הישראלי ערבי שבו הוא ממלא תפקיד מרכזי. בולטת גם העדר התיחסות להיבטים הכלכלים חברתיים למרות שאלו עדיין טריים בתודעה “ב’ זה אוהל”-פרפרזה על “א’ אוהל ב’ זה בית” משיר הילדים .
ההזמנה לצופים לשבת במקומות שונים הופכים אותה לתערוכה הקוראת לשהיה ארוכה וריבוי העבודות המשובחות, היסטוריות ועכשוויות, מצדיק זאת.

 אוצרת: עדינה קמיאן-קשדן.
מוזיאון ישראל, ירושלים


הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com
 הסיור הקרוב ב 29 לאפריל 2017 –  ראו פרטים

 http://old.smadarsheffi.com/?page_id=18

 

No Place Like Home

No Place Like Home at the Israel Museum joins an increasingly long list of exhibitions and artworks engaged in domesticity as an idea, and specifically in the restructuring of the idea through the popularity of IKEA. The labeling of spaces in the exhibition resonates the arrangement in IKEA stores, and the catalog design deliberately echoes IKEA’s annual catalog in over 212million copies.
The exhibition is part of the Zeitgeist. Stealing Beauty, 2008 made by Guy Ben-Ner in 2008, depicting the artist and his family “living” in an IKEA store, is a forerunner of this phenomenon (not exhibited in this exhibition (https://www.youtube.com/watch?v=q8ygeihSPlk).

No Place Like Home 2017

No Place Like Home 2017

The chain’s popularity can only provide a partial explanation for the intensive exploration of domestic themes. An additional reason is the transformation of the home from one’s “castle” to a membrane allowing increasing entry of materials into the home from the outside, especially via the internet.
In the “Living Room” area, a sofa in the shape of lips à la Dali faces Nevet Yitzhak’s video work Sun Before Sunset, 2013, one of the digital carpets most identified with her oeuvre. Spooning, 2009 by Subodh Gupta, exhibited in the “Dining Room” space, is one of the works in the exhibition in which change of scale is a key instrument in the work.
Mona Hatoum’s Grater Divide 2002, a partition in the shape of a grater (as well as Robert Therrien’s Table Leg exhibited in the “Study” ) operate on the same principle of magnification whose nightmare aspect was so well described by Lewis Carroll in Alice in Wonderland (1865) or Kafka’s “Metamorphosis” (1915).
Curator Kamien-Kazhdan did not ignore the local context, but chose to keep a safe distance from both the Israeli-Arab conflict and socioeconomic issues.
Various places in the exhibition beckon to viewers to sit down and spend time in the exhibition space. The multiplicity of intriguing historical and contemporary artworks thoroughly justifies this.

Curator: Adina Kamien-Kazhdan. The Israel Museum, Jerusalem.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write to thewindowartsite@gmail.com
Details about  art tour on April 29 see in the lectures  and tours page .

Posted in Uncategorized | Comments Off on אין כמו בבית|No Place Like Home

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art