מוקדש לזכרו של אורי קצנשטיין (1951 – 2018 ), אדם חכם וחם ואמן נפלא.  

בהרחבות תערוכה צבעונית, משעשעת, ולכאורה קלילה הילה טוני נבוק מנכיחה מהלך מחשבתי נרחב הדן במודרניזם מקומי ובוחן מסורת זו מההווה של אמנות ישראלית.

בסדנה של  יחיאל שמי, ממקדשי המעט של מודרניזם ישראלי, היא מציגה שורת התערבויות בפסלי המתכת שלו ודיאלוג עם עבודותיו הדו ממדיות . נבוק מנסחת שורה של דיכוטומיות חזותיות טעונות מתח אידאולוגי: פסליו של שמי הם הראויקה ישראלית במסורת הפיסול  האמריקאי  של דיויד סמית, קרל אנדרה ובמיוחד ריצארד סרה, גופי מתכת גדולים על הציר שבין הפשטה למודרניזם. יש בעבודות את המוחלטות של   עמוד שידרה רעיוני ברור: אמונה ביש אונטולוגי, ביכולת לעצב מחדש מציאות. העשייה שלהם במסגרת קיבוץ, מהניסויים החברתיים המרהיבים ביותר של

המאה הקודמת ליצירת אדם חדש, מגבירה את הדרמטיות הגלומה בהם. נבוק מציבה סביב ועל הפסלים  התערבויות עשויות  “שמשונית” יריעות  PVC  פשוטות שרואים תדיר כפתרון לסגירות קלות לחללי חוץ, בעיקר במסעדות ובתי קפה או כמצע להדפסת פרסומות ושילוט. מחומר זה היא יצרה סוכות צל קטנות, במות וגדרות  ליד הפסלים העומדים בחצר האטליה של שמי, גן הפסלים  המחוספס שצמח שם, כאילו מעצמו במהלך שנות העבודה הרבות של שמי.

בין צבע למונוכרום 

המהלך של נבוק נועז – לפסלים אחדים יצרה במה /קופסה קרקסית משהו עד שמזוויות מסוימות מתגלה  גיחוך וזוועה דומה לזה הנוצר כשמלבישים פיל בחצאית טוטו, באחרות התחושה היא של איבר תותב.  כוחן של היצירות צפון בהנגדה בין קלות  השמשונית (זולה משהו) לעוצמת פיסול המתכת, בין תביעה לנצח של פסלי המתכת ולזמניות המוצהרת של מבני השמשונית .  מתקבל הרהור בסיפור המסוכסך של המודרניזם: הצבעים בהרחבות/תותבות שהיא יוצרת אינם בהכרח הראשוניים אבל יש נוכחות בולטת של אדום צהוב כחול וגם שאר הצבעים שהיא עובדת בהם מובהקים מאד: ירוק עמוק, שחור ולבן. המסורת האינטלקטואלית של צבע בתנועת דה-סטיל ההולנדית (מונדריאן) , הצבעוניות העזה והאנליטית של הקונסטרוקטיביזם הרוסי (מלביץ, בעיקר ביצירות משנות ה ,20 עולה מיד על הדעת)

 מתווכחים כולם עם המונכרום האיתן המחוספס של שמי. הקונסטרוקציות הקלות שלה מציעות מודרניזם מורכב שיש בו את המיסטיות של תורות הצבע, את הכמיהה אחר אבסטרקט מינימליסטי ורדוקציה לצורות קוים אופקים ואנכיים בלבד וצבע טהור.

 זיקה לבוקי שוורץ

בחלק מההצללות/הרחבות סביב פסלי שמי נבוק מציבה כיסא פלסטיק , ספק הצעה מחויכת לנוח מהעוצמה והדרמה של פסלי המתכת, ספק הזמנה להתבונן לא רק בהם אלא גם בנוף שסביב. הכיסאות יוצרים מקום לצופים ולנקודת המבט שלהם כנקודת מגוז רעיונית.  הזיקה לפסל “חלון לשדרה” (תחילת שנות ה 90 )  של בוקי שוורץ בשדרות רוטשילד,

מעניינת – שוורץ הציב בשדרה כיסא כידי ליצור נקודת צפייה קבועה ומכוונת לפסל שיצר במדרכה ממול .הפסל מתקשר לפופ אמריקאי ולא למינימליזם הצורני שעניין את שמי, והן הכיסא על הבמה והן הפסל מתקשרים לשפה הצבעונית של נבוק.

המבט של נבוק על האמנות הבוטחת של שמי הוא מבט משתאה , מבט שמנסה לתהות, להבין. בעבודות הקלות, המחויכות-ארעיות שיצרה היא משרטטת מרחב למפגש בין הווה אכול ספקות שמונע עבודותיו של שמי, ספינות עבר מפוארות,  לעלות על שרטון השכחה.

אוצרת: סמדר שינדלר

אטליה שמי: ב’- ה’ ושבת  11:00-15:00

***

בימים אלו שוב מוטל המשך קיומה של גלריה “ברבור”  בירושלים  על הכף . לחתימה על מכתב תמיכה בגלריה לחצו על הקישור :

https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLScEUL3f7v7z2zPdjAJQNTLdiPTKWJugh-qLc9sqAs6zHbt19w/viewform

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

לקבלת חומר על סיורי אמנות מיוחדים וחד פעמיים או לקבוצה הקבועה  כיתבו לכתובת: 

thewindowartsite@gmail.com

 עקבו אחרי  באינסטגרם

http://www.instagram.com/smadarsheffi/ 

 

Dedicated to the memory of Uri Katzenstein (1951-2018), a wise, warm human being and wonderful artist.

 

On Israeli modernism: Hilla Toony Navok at Atelier Shemi

 In Extensions, her colorful, amusing, and seemingly “lightweight” exhibition, Hilla Toony Navok makes present a broad cognitive process discussing local modernism with a gaze based on contemporary Israeli art.

She is presenting a series of interventions in Yehiel Shemi’s metal sculptures at his atelier, one of the temples of local modernism. Shemi’s sculptures are in the best tradition of American sculpture of David Smith and especially Richard Serra, with an evident belief in an ontological entity and the capacity to re-design reality. Navok disrupts Shemi’s sculptures with PVC sheets placed on and/or around the pieces, plastic such as used as an easy solution for closing outdoor spaces or as the basis for large-scale publicity posters. Using the PVC, she created small shaded booths, stages and fences near the outdoor sculptures standing in the atelier’s yard.

Navok took a bold step – she created a circus-like stage/stand for some of the sculptures, while others evoke a prosthetic limb. The major colors in her work are red, yellow, blue, black and white. The Dutch de Stijl’s intellectual tradition (Mondrian) and Russian Constructivism’s bold and analytical coloration (Malevich) all mediate Shemi’s monochrome. Navok’s lightweight constructions propose a complex modernism containing color theory’s mysticism, the longing for abstract minimalism, and a reduction into forms and horizontal and vertical lines only plus pure color.

A link to Buky Schwartz

The association to Buky Schwartz’s sculpture on Sderot Rothschild in Tel Aviv is interesting – Schwartz placed a chair there to create a permanent viewpoint directed at the sculpture installed facing it on the sidewalk.

Navok’s gazes at Shemi’s self-assured works with  wonders. By creating a new space in which the doubt-filled present can encounter  Israeli artworks from the past, Navok is helping to prevent Shemi’s sculptures from falling into oblivion.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about upcoming Art tours  please write
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram:

http://www.instagram.com/smadarsheffi/

אברהם אופק: גוף, עבודה

העיון מחדש בעבודות של אברהם אופק מאיר שינויים מהותיים שחלו  באופני הקריאה של אמנות  במהלך השנים מאז הרבע האחרון של המאה הקודמת והזדמנות להתוודא לעבודות לא מוכרות שמתיחסות ליוזף בויס. בשינויים  הכוונה  לאינקלוסיביות ורגישות לתפישות שונות של   ממדי מציאות  כבסיס לפרשנות. אחרי שנים בהם רגישויות רליגיוזיות צומצמו בקריאתן בארץ לשאלה של דתי,  במובן הצר ביותר של האורתודוכסיה השלטת,  נראה אופק, כאינדיבידואל וכחלק מקבוצת “לוויתן” כמי שהציב בשעתו, אלטרנטיבה.

אופק זכה להכרה  בחייו. הוא יצר ציורי קיר במקומות ציבוריים מרכזיים (בין היתר בית הדואר בירושלים ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב ) ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה ושימש כנספח תרבות ברומא. ובכל זאת היה  חיצוני לזרם המרכזי , קבוצת האמנים שקיבלה קאנוניזציה ב”דלות החומר”  שאצרה שרה בריטברג  במוזיאון תל אביב ב 1986, השנה בה הוצגה רטרוספקטיבה של אופק במשכן בעין חרוד שנאצרה על ידי גליה בר אור, אוצרת  התערוכה הנוכחית .

אופק- בויס

גוף העבודות הבולט  ביותר בתערוכה  היא קבוצת רישומים בהם אופק מתכתב עם המיצג   I Like America and America likes Me של  יוזף בויס מ 1974. חבל  שהרישומים המרתקים נתלו בצפיפות יחסית על קיר  אחד בקצה גרם המדרגות המחבר את שני חלקי אולם מאירהוף , ולא קיבלו מקום בחלל ההולם את חשיבותם, את האומץ האינטלקטואלי והסערה הרגשית שהם מייצגים.
רבות דובר על הדיאלוג הישראלי עם בויס  מיצחק דנציגר , דוד גינתון, תמי גטר ועד ארז ישראלי. ההפיכה של חייל  נאצי מעוטר אותות גבורה לדמות נערצת בישראל רבע מאה אחרי השואה חידתית ללא ספק, ומעידה על ההצלחה הפנומנלית של בויס לגבש זהות, או לכל הפחות להמציא לעצמו פרסונה, בתפקיד אמן המבקש לרפא  את פצעי  האדם והסביבה.

הרישומים של אופק ספקניים ל I Like America and America likes Me וניתן לראות בזה גישה לבויס בכלל, לאמן האירופאי הנערץ ביותר במחצית השנייה של המאה הקודמת.
בויס הציע ב I Like America and America likes Me היפוך למאזן הכוחות הפנים אמנותי של אותן שנים – השמאן מאירופה הגיע לארה”ב , הפגין בה את כוחו כמו דניאל שנכנס לגוב האריות ושב לאירופה. בויס טס לניו יורק ונאסף באמבולנס כשהוא עטוף לבד ושומן לגלריה Rene Block שם שהה שלושה ימים עם זאב ערבות ־     coyote  אתו התיידד במהלך הזמן. בויס לבש את בגדיו- מדיו הקבועים, הכובע והווסט, והשתמש גם במקל שמאן ושמיכה. המיצג פורש במונחי תרבות וטבע, בהתעלמות כמעט מוחלטת מכך שבויס היה בגלריה מרצונו, וזאב הערבות היה אסירו, נתון להתעללות, כמו כל חיה כלואה.

 שתים עשרה שנים אחרי המיצג אופק התפלמס עם  בויס , ובחן את עצמו פעם כשמאן ופעם כזאב הערבות.  זאבי ערבות נחשב בתרבויות אמריקאיות ילידיות לבעל כוחות עזים, מחיים ומחריבים. בתרבות הנבאהו Navajo  הם מרכזים בטקסי ריפוי  או בעת צורך לרצות אלים וכוחות טבע.  זאב הערבות של אופק הופך ליהודי -שפעם ראשו מוקף מגן דוד ובפעם אחרת הוא יושב מול דמות מוזלמן שעון כלפיו במגן דוד .בעבודות אחרות, כמו בסיוט, הדמות בגלימה  לובשת את פניו של היטלר (והקרבה בין אופק ל דב אור נר בולטת). ברשומים  אופק כותב בעברית, לדינו ובולגרית חלקי משפטים אינדיוסינקרטיים בהם לעתים כינויים אנטישמיים ליהודים ושיח עם דמויות מעברו. אופק, שכילד סבל ממוראות המלחמה בבולגריה מפרק ברישומיו את המיצב של אמן נערץ, מסרב ,בניגוד לאחרים,  להשכחה של זוועות השואה (שבויס כחייל נאצי היה שותף להם) ובה בעת, באופן טרגי, יש לו שפה משותפת עם החיפוש והנהיה אחר פולחן כאופציה רוחנית – אמנותית.

 המיצג של הוצג 

במקביל לרישומים היוצאים מתיעוד המייצג של בויס, ובשנים עד מותו ב 1990,  אופק יצר רישומים הנראים כהכנה

למייצג שלא נערך: עם עורב , מריצה וה”גלימה לסקילה עצמית” . הגלימה שיצר, בגד מרובה כיסים לאבנים, הוא  חלל להתייסרות, לרגשות אשם ,לצער אינסופי.  העורב שבמיתוס היווני נחשב כסימן מזל רע  הוא בתרבויות אמריקאית ילידיות , כמו זאב ערבות, מחיה,ממית ומתווך בין מצבים.

ברישומים מהדהדות  שנותיו המאוחרות הקשות  של אופק, כשחלה ובתו התאבדה. בנוסף יש בהם המועקה האיומה של עברו כשורד שואה שהוקף בשכול האינסופי שהמיתה על משפחתו ואחר כך בשכול הישראלי. בתוך אלו  אופק חיפש דרך, חרך להכניס אור, לפעמים קונקרטית כמו בהקרנות מילים כתובות באור על מבנים, ובעיקר מטפורית בחפוש אחר  דרך , טקס,  לאחות פצעים.
ברישומים על פי בויס, בטקסטים המרוסקים, מעורבלי השפות הוא השמיע את הקול המדויק מאד של תרבות שסועה נאחזת במורשת ומגששת דרך חדשה לאמונה.

אוצרת: גליה בר אור
מוזיאון תל – אביב

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

לקבלת חומר על סיורי אמנות מיוחדים וחד פעמיים או לקבוצה הקבועה  כיתבו לכתובת: 

thewindowartsite@gmail.com

 עקבו אחרי  באינסטגרם

http://www.instagram.com/smadarsheffi/ 

 

Avraham Ofek: Body, work

The reexamination of Avraham Ofek’s works illuminates the fundamental changes in the readings of art since the late 20^th century, especially referring to inclusiveness and sensitivity to the various perceptions of the dimensions of reality and the understanding of time as the basis for interpretation. After many years in which religious sensitivities in the reading of Israeli art were limited to whether someone was “religious or non-religious” (as most narrowly defined by the dominant Orthodox Judaism)it is fascinating to take a new, contemporary look at Ofek’s oeuvre both as an individual and as part of the Leviathan Group.

The most interesting group of works in the current exhibition are his drawings corresponding with Joseph Beuys’s 1974 installation I Like America and America Likes Me. Too bad these fascinating drawings were hung densely on one wall at the edge of the staircase connecting the two sections of the Meyerhoff Hall, instead of receiving more adequate space suited to their importance and intellectual courage. These are works that should be studied both in the context of Ofek’s perception of the artist as shaman and the intensive dialogue Israeli art conducted with Beuys in general.

Ofek’s drawings express ambivalence to Beuys’s specific installation and to his overall work as the most revered European artist of the second half of the 20^th century. A dozen years after the controversial I Like America and America Likes Me, Ofek examines himself as a shaman and as a coyote, Native American symbol of powerful life-giving and destructive powers.

Ofek searched for an opening or pathway for light, sometimes through concrete projections of words, as he did on buildings, but mostly metaphoric ally, when he searched for healing rituals. In his drawings responding to Beuys, in the shattered texts with mixtures of languages, Ofek precisely voiced a ruptured culture holding on to tradition while searching for new pathways to faith.

Curator: Galia Bar Or
Tel Aviv Museum of Art

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about upcoming Art tours  please write
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram:

http://www.instagram.com/smadarsheffi/

 אי-אפשר שלא להתפעל מהאפקטיביות הרגשית של “סוליות זרות”. אירה אדוארדובנה משתמשת בנוסחאות סיפוריות וחזותיות מוכרות מאד אך מצליחה לזקק מהן את הלוז, את מה שהפך אותן מלכתחילה לתבניות אמנות.  הרגע בו היא עוסקת הוא רגע השיבה של מי שעזבה את ביתה ומבקשת לחזור ולהביט בו.  הבחירה ברגע זה מורכבת מאחר ששיבה היא מצב המשליך על ההווה והעתיד, רגע בו הפער מעבר, אמתי או מדומיין, מתחדד.  בשיבה האחת מקופלות השיבות כולן: במערב מיתוס השיבה הוא לעולם בצל האודיסאה, האפוס ההומרי על אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה השב לאיתיקה  אחרי מסע מפרך ולמרות שלכאורה דברים חוזרים לקדמותם הכל השתנה. שיבה זו שימשה בסיס והשראה לאין ספור יצירות העוסקות בזהות, כמו הסרט “שובו של מרטין גר” (במאי Daniel Vigne 1982) . בארץ מהדהדות בעבודה סוגיות ליבה של הקיום הישראלי – חוק השבות, חוק היסוד שמקנה לכל יהודי באשר הוא זכות לאזרחות, ודרישת השיבה הפלשתינית.

אדוארדובנה היגרה לארץ טשקנט, אוזבקיסטן ב–1990, בתקופת ההתפוררות המהירה של ברה”מ. בעבודה קודמת שהציגה בארץ ב 2012, מיצב הווידאו  The Library Room (בגלריה ברוורמן) עסקה גם כן במעבר, כשהיא ובני משפחתה צולמו על רקע ספריה, פעם מלאה ופעם ריקה כדיבור על מטען תרבותי והעברתו- תרגומו בין תרבויות. כעת, במתכונת של סיפור בתוך סיפור, כאמור תבנית שכיחה, היא מספרת על רגע של חזרה לטשקנט, לדירת המשפחה. אנו רואים  דפיקה בדלת דירה, ברור שפת הבעלים הדירים הנוכחיים ובקשה שמקופלת בה תחינה, להיכנס ולראות בית אותו עזבה . היא מצלמת את הסצנה באופן זהה שבע פעמים, כאשר נשים בגילאים שונים אומרות אותן שורות ובכל פעם מתווסף הקטע הקצר לקטעים שלפניו, כשבכל פעם השחקנית הקודמת היא שאומרת לשחקנית המשחקת “קאט”, המילה היחידה הנאמרת באנגלית, הלינגואה פרנקה של ימינו. המילה הקצרה, החיתוך, מונע את הגלישה המסוכנת לעודף סנטימנטליות.

שוב ושוב חוזר מה שהופך לטקס, ואנחנו עם האישה שהרשו לה להיכנס אך איננו רואים את מה שתראה בפנים. במסע הפנימי איננו שותפים. רק להמתנה ולהתרגשות אפשר, אולי, להיות, שותפים  כוחה של  “על סוליות זרות” בהעדר פאתוס ובאופן בו חווית ההיסוס, חיפוש ותקווה חוזרות, בונות מסה קריטית של הזדהות.

אוצרת: שוע בן-ארי
מוזיאון ישראל

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

סיור עומק במוזיאון ישראל ב 21 אוגוסט בתערוכה של בולטנסקי (וכן ב פרויד – שר הטבעות / אירה אדוארדובנה – על סוליות זרות/ גיל מרקו שני –אוטובוסים /יעקב ובניו –  סוּרבָּרָן)  פרטים בעמודת סיורי אמנות  באתר או    כיתבו לכתובת: 

thewindowartsite@gmail.com

 עקבו אחרי  באינסטגרם

http://www.instagram.com/smadarsheffi/ 

Ira Eduardovna On foreign made soles

It’s hard not to be astonished by the emotional effectiveness of Ira Eduardovna’s video Foreign Made Soles. The artist uses familiar narrative and visual formulae, yet succeeds in presenting the essential, which, after all, was what created the paradigms. She engages in the moment of return to her childhood apartment and the desire to gaze at it. The choice of this moment is complex since “return” is a state with implications for both present and future, the moment in which the break – whether real or imagined – becomes sharper. Return enfolds all returns: in the west, all exist in the shadow of Homer’s Odyssey, the quintessential return epic of western civilization, which inspired numerous works on the theme of identity, such as the film The Return of Martin Guerre (1982, dir. Daniel Vigne). In Israel, the work evokes the core issues of Israeli society – the Basic Law-Law of Return which gives Jews all over the world the right to live in Israel and receive citizenship, as well as the Palestinian demand for the right of return.

Eduardovna immigrated from Tashkent, Uzbekistan in 1990, during the rapid crumbling of the USSR. In the video, Eduardovna uses the familiar story-within-a-story technique in her work on the moment of return to the family’s apartment in Tashkent. In the scene shot seven times, we see a knock on the door, a woman hesitantly asking, almost begging, the present residents for permission to enter and see the house she left. Actresses of different ages recite the same lines each time, while each short section is added to the previous sections while the previous actress is the one to say “Cut,” the only word in English, preventing the dangerous slide into over-sentimentality.
Repetition of the scene transforms it into a ritual of the power of “on foreign soles,” without pathos and in a way in which the experience of hesitation, search and hope is repeated  to create a critical mass of empathy.

Curator: Shua Ben-Ari
Israel Museum

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about the Art tour in the Israel museum (August 21 )    – please write
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram:

http://www.instagram.com/smadarsheffi/