החלון | The Window

שירין נשאט מציגה מוזיאון קורר בככר סן מרקו את The Home of My Eyes עשרים וששה דיוקנאות של אנשים מאזרבייג’ן . את הפרויקט יצרה ב 2014 עבור מרכז לאמנות עכשווית בבאקו. היא צילמה אנשים בגילאים ורקעים מגוונים בדיוקנאות פרונטליים, חושפניים, בשחור לבן. אתהמצולמים ראיינה אודות תפיסת זהות שלהם ואת התשובות כתבה בקליגרפיה צפופה על פניהם וידיהם יחד עם קטעי שירה של משורר איראני שחי באזרביגאן במאה ה12.
בקורר הדיוקנאות תלויים בהקבץ סביב מדונה מהרנסנס המוקדם ידיה מחזקיות את גלימתה בתנוחה הידועה כמיזרקודיה Misericordia. גלימה הפרושה מסמלת את מריה של הרחמים, כאילו יכלו  המאמינים להסתופף בכנפי גלימתה. נשאט פורטת על המיתר רליגיוזי בעוצמה, באפקטיביות רבה . ידי מרבית המצולמים שלובות בתנוחות תפילה,תחינה או שבועה. מערך כולו מרשים והידיעה שמדובר בעבודה הראשונה מזה שנים של  נשאט שאינה סובבת סביב אירן הופכת אותו למעניין במיוחד.
נשאט ,ילידת אירן שעברה ללמוד בארה”ב בגיל שמונה עשרה  היא מהאמניות המזוהות ביותר עם שאלות של אתניות-דת ומגדר. לא יהיה מוגזם לטעון שעבודות הווידיאו המרכזיות שלה , כמו Rapture

Shirin Neshat: Rapture, 1999 from InEnArt on Vimeo.

ו Turbulent    , שתיהן  מ 1999 עיצבו במידה רבה את התפיסה של חלקים נרחבים בעולם התרבות במרכזים המסורתיים במערב על התרבות האיראנית, והמוסלמית בכלל. הנשים הרעולות העטופות בצאדור דוחפות סירות לים ב Rapture  הן מהדימויים החזקים ביותר של מאבק נשי שנעשו בעשורים האחרונים. על עבודות אלו  זכתה בפרס אריה הזהב בביאנלה ה 48 ומשם נסקה הקרירה שלה למעמד של אמנית כוכבת. (ההשפעה שלה על אמנות ישראלית רבה וראויה לדיון).
סידרה קודמת שלה “נשות אללה” בהן צילמה נשים בכיסוי ראש מוסלמי מסורתי וכסתה את פניהן ,מיסכה את זהותן בכתב או דגמים קליגרפיים נקראו כזעקה – מחאה  נגד תרבות דכאנית אך היום בולט עבורי עד כמ חיזקו סטראוטיפים אתניים ואפשרו לחברה המערבית, בעיקר האמריקאית, קתרזיס, הזדמנות לרחוץ בניקיון כפיה. השימוש בכתיבה בסדרה The Home of My Eyes ממשיכה את השימוש בכתיבה כדרך לסמל,להמחיש , את האופן בו אידאולוגיה ותרבות הוםכות לבשר מבשרנו.

במבט קשוב מתגלה בדיוקנאות שטיחות, חזרתיות של המבט הדרמטי,ונדמה שבאופן מהותי הגיוון הוא שטחי בלבד.
עבודת הווידאו החדשה של נשאט מביכה ממש,אף כי יתכן וגודל אכזבה כגודל הציפיות שיצרו עבודותוידיאו קודמות. ב Roja, וידיאו חד ערוצי בשחור לבן אשה מזרחית עם עיני איילה  ענקיות מתעמתת עם יחסי שנאה אהבה עם תרבות מוצא ותרבות מאומצת. IMG_3970 (ליחצו על הקישור הגדילו+סאונד) מה שיכל היה להיות מרובד מוצג בחד מימדיות:המערב הוא גבר מבוגר לבן מאד המנסה לפתות באמצעות שירה (שירה חוזרת ברבות מעבודות הוידיאו המרכזיות של נישאט) והופך מרושע נקמני ומאיים. השיר THE CARNIVAL IS OVER, היה להיט רומנטי של להקה אוסטרלית, The Seekers בשנות ה 60 וקיבל  גירסה אפלה שנים מאוחר יותר בביצוע מחודשל ניק קייב . נשאט הופכת אותו למר כשהוא מושר בפלייבק בולט ,כמו מציאות לא מסונכרנת,מסוכסכת שהיא משרטטת. תרבותהמוצא מיוצגת בידי אשה כהה שמעוררת תחילה תקווה בצעירה אבל מתעוותת מול עיניה כמו דמות בסרט מדע בידיוני ישן . המסרים על בין לבין, על הדיכוטומיה גברי נשי שחוקים באופן מקומם עד שלצופים שמכירים עבודות קודמות ,מרגשות, של נשאט יתהו לאן נעלמו איכויות אלו. צילומי הנוף הארוכים, הסאונד, השימוש הדרמטי בשחור לבן הפכו אמצעים מכניים,מרוקנים.
שתי העבודות מהשנים האחרונות The Home of My Eyes  ו Roja הן פריזמה לקריאה מחודשת, ביקורתית של עבודתה מהעבר.

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי, כולל סיור בביאנלה בונציה באוקטובר 2017 וכן הדרכה לפני נסיעה לביאנלה לנוסעים עצמאיים אנא כיתבו ל  thewindowartsite@gmail.com

Shirin Neshat’s The Home of My Eyes at the Correr Museum, as part of the 57^th Venice Biennale

At the heart of the Correr Museum in St. Mark’s Square, Shirin Neshat is exhibiting 26 portraits of Azerbaijanis created in 2014 for the Baku Art Center. The frontal black and white photographs are revealing portraits of the subjects. Neshat interviewed her subjects on their perception of identity and wrote their responses in dense calligraphy on their hands and faces on the photograph along with poetry verses. In the Correr, the photographs are clustered around an early Renaissance Madonna holding her outspread cloak – the Miseracordia Madonna , the Merciful.

Neshat, who was born in Iran which she left at age 18 to study in the USA, is one of the artists most identified with issues of ethnicity-religion-gender. It would not be an exaggeration to say that her major video works, such as Rapture https://vimeo.com/65972620 and Turbulent   https://www.youtube.com/watch?v=f2DNMG2s_O0  both from 1999, for the most part shaped the perception held by many Westerners of Iranian and Muslim culture in general.

Neshat’s new video is embarrassing A woman from the East confronts her love/hate relationship to her culture of origin and her adopted culture. What  could have been multi-layered is presented as one-dimensional: the West is an elderly white man who attempts seduction through poetry and becomes evil. Her culture of origin is presented by a dark-skinned woman who at first arouses hope, but becomes distorted as she watches, like a figure from an old science fiction film. The messages are worn out. The long landscape shots and the sound have turned means emptied of content.IMG_3970

Shirin Neshat’s two works from recent years, The Home of My Eyes and Roja form a prism for a critical re-reading  of her past works.

ו

.

.

תערוכת הענק של פרנצסקו ויזולי בפונדסיון פראדה במילנו נפתחה היום . זו תערוכה שהמשותף לחלקיה השונים הוא תחושה לימנלית : בין שפיות לשגעון, בין צבירה לבולמוס,בין גסות לעידון . ויזולי אינו אומר דבר חדש אך הוא מנסח היטב היגד תרבותי.
במיבנים המרשימים של הפונדיסון (תיכנון של רם קולהאוס – OMA) שעשויים בחומרים משובחים מקירות אלומניום ועד בניין בזהב , עם פרטי  תאורה  מפתיעים וריצוף ותחושת איכות (ועושר ) בלתי מתפשרת ויזולי מראה אין ספור קטעים מתוכניות טלויזיה,סדרות והפקות מוסיקה מערוץ Rai, רשות שידור לאומית באיטליה. סיקורי חדשות ומעט קולנוע משנות ה 60 וה70. הוא עוקב אחר באופן בו איטליה הרדיקלית, השופעת רעיונות חברתיים ואמנות גבוההבשנות ה 50 וה 60 הפכה להדונזם של שנות ה 80. ויזולי מנסח כתב אישום ויזואלי לשיווק לציבור של הנמוך,הטיפשי המכנים המשותפים הרדודים שסיפקו מה שכונה בארץ”מדורת השבט”. המעבר מהפקות עם גדולי הבימאים מברטלוצי ועד האחים טביאני לחידונים אווילים ואין ספור תוכניות שבמסווה מוסיקה היו פורנוגרפיה רכה מסחרר ממש.
הפסטיש מוקרן במבחר צורות: במסכים קטנים במסדרונות ארוכים ומוחשכים שאחרי זמן תברר לצופה שהם  משוקעים התפארוה אבסורדית של מה שנראה ספק אבני משחק, ספק תפאורה של מצודה “עתיקה”, או  פריטי עיצוב של “ממפיס” קבוצת העיצוב שנוסדה ב 1981במילנו וסימנה את הפריחה של עיצוב הפוסט מודרני.בחלל אחר מוקרנים סרטים עלמסכים שקופים סביב עיגול מלא בעמודים לקריאת תווים המחזקים , כמו ספר תווים פתוח עם סטיל מסרטים או דיוקנאות. כאן ויזולי מרשה לקטעים לזלוג בצליל והצללות בינהם ויוצר סביבה מתעתעת.
באולם נוסף מוקרנים על וילון ענק קטעי חדשות העוסקיםבפמניזן בעיקרבדיון האיטלקי הער בזכות נשים על גופן בהקשר להפלות . הצופים נכנסים ויוצאים לאולם מבעדלויון כך שיש צנועה והפרעה מתמדת בהקרנהעצמה, כמו חדירה ויציאה סימבולית מגוף שהוא ההקרנה עצמה . הצופים יושבים על גופים אדריכליים מצופים שטיחים אדומים באדום דם  בחלל ענק שפזורים בו גופי פיסול בפלסטיק ופיברגלס.
ויזולי מציג ציור של אמנים שונים, אבסטרקטים וסוראליסטים ממוסגרים במוטיב החוזר של תפאורת האבסורד המשחקית- מאיימת. הוא מאפיל ומגמד את העבודות במה שמתקבל כצעד סרקסטי במיוחד. עבודה של דה-קיריקו היא אולי היחידה שמצליחה לשמור על  כוחה מול המיסגור המאיים לכלות כל רגישות.
חלקה החלש של התערוכה הוא ההקרנה בענק של קטעי/טלויה קולנוע באולם ההקרנות. כאן , ללא דרמת התפאורה ויזולי מזכיר אין סוך אמנים שמשתמשים בפסטיש קולנועי טלוויזיוני ליצירת עבודות חדשות . אפשר לחשוב במיוחד על כריסטיאן מרקלי האמריקאי שעבודתו “השעון” הייתה מעבודות הודיאו הפופולריות ביותר בעולם בשנים החולפות.
הצפייה  בתערוכה למי שאינו איטלקי מלווה בתחושה מתמדת של החמצה (כפי שתהיה לצופים לא ישראלים שיראו  עבודה העוסקת בתרבות הישראלית ולא ידעו  למשל ש”סמי וסוסו” האגדית היתה הרבה יותר מאשר תוכנית לילדים). בתערוכה של ויזולי אפשר לזהות קטעי קולנוע קלסי, להבין הקשר של אירועי מפתח כמו החטיפה של אלדו מורו ב 1978 בידי הבריגדות האדומות והמאבקים סביב הפלות , ולזהות את ציצולינה או ברלסקוני הצעיר ובכל זאת ברור שיש רגישויות ואירוניות רבות שאובדות.

                               ***

בכניסה לאולם ההקרנות הציב ויזולי עבודה של Gianni Pettena גיאני פטנה מ 1968 המורכבת משני שלטים מהבהבים עליהם כתוב “Applausi” מחיאות כפיים ושימשו בתוכניות טלויזיה לכוונת קהל באולם. מעבר לרעננות הויזואלית של העבודה המצוינת, גם המרירות שבה נותרה טריה .

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי, כולל סיור בביאנלה בונציה באוקטובר 2017 אנא כיתבו ל  thewindowartsite@gmail.com

הרגע בו בערה כתובת האש עם הכיתוב ” מי ציוני ומי לא “, והשיר יד ענוגה הושר על ידי קובי גרוסמן, משורר ומחנך בעין שמר, היה רגע מרגש. השיר,  שגרשוני שר בעבודת סאונד שהושמעה לראשונה ב 1975, קיבל פרשנות בהקשר למנגינה הבדוואית שלו  עבורה כתב זלמן שניאור  שיר אהבה ולשימוש שנעשה בשיר כמאין תכתבות עם קריאת מואזין .
ב”הדרך למצר – מייסר”, ארוע המחווה לזכרו של משה גרשוני שהתרחש במוצא”ש (6 למאי 2017)  היא נשמעה תפילה יהודית (לא פחות מקריאת מואזין) וכתובת האש הבוערת  דימוי שבאמנות הישראלית נקשר למיליטריזם,היתה בעיקר עצבה, נר תמיד שכבה עד מהרה.
הארוע התייחס ” מצר – מסר”  סדרת עבודות פוליטיות- פואטיות שנעשו  בקיבוץ מצר והכפר הערבי מייסר. גרשוני, שכינס את חברי קיבוץ מצר לאסיפה בה “חילק” אדמות כמי שמפרק את המרקם הקיבוצי על הטוב והרע שבו . בתערוכת המחווה מציגים שלושה מהשתתפים של הפרוקיט ב 1972 ” אבחטל גבע , יחזקאל ירדני ומיכה אולמן .
בארוע היו עבודות מצוינות בהן ” והבד לבן גם מבפנים”, סדרת עבודות לוהבת באדום של הדר גד שתלו בתוך החממה החינוכית הידועה של אביטל גבע, מנכיחות מבט מרובד  אוהב – חוקר- זוכר -על הנוף מקומי כל כך שלבש שני ונשאר יחף ; עבודת החפירה של מיכה אולמן שכתב “אני בא” וקשה לחשוב על אמירה מלנכולית יותר במה שנראה כקברים כרויים וממתינים; עבודה של רניה עאקל- עץ שגזעיו כוסו רקמה שאינו זקוק לה והוא מפורכס ומוגן כקורבן שמקשטים טרם שחיטה; עבודות יפות של יחזקאל ירדני ופסל, יפה, אחד של דורצין.
חבל אבל רבות היו העבודות הבינוניות . הדבר לא פגם בתחושה המסוימת של חופש שעמדה באוויר, בתחושה שיש שיח שאינו ציני ואינו מתנצח,  והוא פוליטי באופן שאינו מתנצל ואינו פרובוקטיבי ואינו חסין מהתלבטות. וזה הרבה מאד בשביל ערב אביבי אחד.

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי, כולל סיור בביאנלה בונציה באוקטובר 2017 אנא כיתבו ל  thewindowartsite@gmail.com